ב-2005 עברתי הכשרה בטיפול בטראומה בהנחייתו של ד"ר בסל ואן דר קולק, ולהכשרה זו הייתה השפעה מעצבת על עבודתי. ב-2021 תורגם לעברית ספרו "נרשם בגוף" (תרגום: איריס רילוב, הוצאת פרדס). הספר כתוב בשפה בהירה וקולחת. רציתי לשתף – ולו בטעימה – מהמסרים והחיבורים המרתקים המוצעים בו.
ואן דר קולק מחבר בספרו שלושה ענפי מדע חשובים: מדעי המוח – חקר התמיכה של המוח בתהליכים מנטליים, פסיכופתולוגיה התפתחותית – השפעתן של חוויות שליליות על התפתחות הנפש והמוח ונוירו-ביולוגיה בין-אישית – חקר ההשפעה של התנהגותנו על הרגשות, על הביולוגיה ועל המערך הנפשי של הסובבים אותנו.
בחרתי לרכז מספר מסרים עיקריים מתוך הספר:
המסר הראשון: הטראומה חיה בגוף. ואן דר קולק מדגיש את הקשר ההדוק בין גוף ונפש, נושא חשוב שבמשך שנים רבות התעלמו ממנו העוסקים בתחום בריאות הנפש. טראומות מקודדות ו"נרשמות" במוח, והתגובות מגיעות מהגוף (מכאן השם הספר, ״נרשם בגוף״).
טראומה יוצרת "זיכרונות פרוצדורליים" המאוחסנים בגופנו; האיתותים לכך יכולים להתבטא בנשימה שלנו, בישיבה, בדפוסי השינה, בתהליכי עיכול, וכן ביחסנו לפעילות גופנית ולטיפול רפואי. מתח באזור הלסתות, הכתפיים או השכמות אינו מעיד בהכרח שיש לאדם "אופי לחוץ" וחשוב להיות קשובים לאיתותי הגוף
המסר השני: הגוף הוא משאב חשוב בטיפול. לרוב לא די בטיפול בדיבור כדי לטפל בטראומה. מטופלים רבים עשויים להתקשות במציאת המילים לתיאור החוויות שלהם. זאת ועוד, יש מצבים בהם הפעלת לחץ על המטופל לדבר על אשר הוא עבר או מרגיש תגרום יותר נזק מתועלת. כך טוען ואן דר קוק:
"האתגר הוא לגלות כיצד אנשים יכולים להשיג שליטה על שרידי טראומות העבר, ולחזור לנווט את ספינתם. שיחה, הבנה וקשרים אנושיים מסייעים, ותרופות עשויות להשקיט מערכות התראה פעילות מדי, אך ניתן לשנות את עקבות העבר גם באמצעות חוויות גופניות שסותרות באופן ישיר את חוויות חוסר הישע, הזעם והקריסה שהן חלק מן הטראומה, וכך לשוב ולהשיג שליטה עצמית" ().
המסר השלישי: נוכל לקחת בעלות על חיינו
האתגר הגדול בטיפול, הוא לעזור לאנשים לחיות בגוף שמרגיש שוב בטוח. אחת התחושות הקשות ביותר המלוות זיכרונות טראומתיים היא התחושה שהם לעולם לא יימוגו – שלעולם לא נוכל להיזכר בפרק הזה, בעונה ההיא, באדם הזה, במקום הזה – בלי להרגיש תחושה נוראה של ייאוש, כעס, פחד או אימה.
"אף אחד אינו יכול "לטפל" במלחמה, התעללות, אונס, ניצול מיני, או כל אירוע זוועה אחר; את שאירע אין להשיב. אבל אפשר לטפל בחותם שהטראומה הותירה בגוף, בנפש ובנשמה" כותב ואן דר קולק.
אנו יכולים ללמוד לשנות את חוויית הזיכרונות הטראומתיים שלנו ולבקר בעבר שלנו בביטחה.
המסר הרביעי: היזכרות עשויה לסייע לנו ליצור נרטיב חדש. חשוב לשקם את חווית הרציפות בנרטיבי. זאת ועוד, זיכרונות יכולים להיות משאב המסייע לנו במציאת מטרה וכיוון בחיים. אנו נוטים לחשוב על תקופות קשות בחיינו כעל מקור כל רע, שמוטב לקבור ולשכוח, אבל לעיתים קרובות יש שם גם מכרה של מאגרים שאפשר לחצוב ממנו משאבים חשובים.
אנטומיה של הישרדות
כולנו רוצים להתקדם אל מעבר לטראומה, כותב ואן דר קולק בהקדמה לספרו, אך "החלק של מוחנו שנועד לוודא את הישרדותנו ושנמצא עמוק מתחת למוח הרציונלי, אינו מצטיין בהכחשה" (עמ' 10).
טראומה גורמת לשינויים פיזיולוגיים ממשיים, וביניהם כיול מחדש של מערכת האזעקה של המוח, עלייה בפעילות הורמוני הדחק ושינויים במערכת המסננת המבחינה בין מה ש"חשוב" ומה ש"לא חשוב". שינויים אלה מסבירים מדוע אנשים שסובלים מטראומה הופכים דרוכים במיוחד לנוכח כל רמז לאיום פוטנציאלי, למרות המחיר שהם משלמים על כך בחיי היום-יום.
אנשים שעברו טראומה אינם מרגישה בטוחים בגופם
"העבר ממשיך לחיות בתוכם באי נוחות פנימית מכרסמת. גופם מוצף ללא הרף באיתותי אזהרה שמגיעים מבפנים, ובניסיון לשלוט בהליכים אלה, הם נעשים לעיתים קרובות מומחים בהתעלמות מתחושות הבטן שלהם ובהקהיית הקשב למה שמתנגן בתוכם. הם לומדים להסתתר מעצמם" (עמוד 130).
יש לכך מחיר כבד:
"ככל שאנשים לומדים להדוף מעליהם איתותי אזהרה פנימיים ולהתעלם מהם, כך גדל הסיכוי שאלה ישתלטו אליהם ויותירו אותם מוצפים, מבולבלים ומבוישים. אנשים שמתקשים להרגיש נוח עם המתרחש בתוכם ולהפנות אליו תשומת לב, נעשים פגיעים לכל שינוי בתחושה: הם ננעלים, או נכנסים לפאניקה – מפתחים פחד מפני הפחד עצמו". (עמוד, 131)
למרות הרצון העז להשאיר מאחור את טראומות העבר, ולהמשיך הלאה, המוח עשוי להגיב מחדש לרמז הזעיר ביותר לסכנה זמן רב לאחר שחלפה הסכנה הממשית. השיבוש בפעולתם של מעגלים חשמליים במוח יכול להוביל להפרשה של כמויות עצומות של הורמוני דחק, גם בתגובה לגירוי שולי יחסית. מתוך כך מתעוררים רגשות מציפים, תחושות גופניות עזות, גילויים של אימפולסיביות ולעיתים אף תוקפנות כלפי חוץ ו/או כלפי פנים.
נאמר שלשורדת טראומה יש פלאשבק או סיוט. במקום להבין שמדובר בזיכרונות העבר, מערכת העצבים שלה מפרשת את החוויות האלה כאיומים ממשיים בהווה. המוח הרציונלי אינו מסוגל "להתגבר" על התגובה ההישרדותית, משום שתגובה זו מגיעה מהמוח הרגשי, המגיב אוטומטית לסכנה.
"במשך מאה שנים ויותר טענו כל ספרי הלימוד בפסיכולוגיה ובפסיכותרפיה כי שיטת דיבור כלשהי על רגשות מכבידים יכולה לפתור את המצוקה. אולם, כפי שראינו חווית הטראומה עצמה חוסמת את האפשרות לעשות זאת. גם אם נפתח תובנות והבנות עמוקות, עדיין, המוח הרציונלי נותר משותק ואינו מסוגל "לשכנע" את המוח הרגשי להשתחרר מן המציאות הפנימית שלו. שוב ושוב אני מתרשם עד כמה קשה לאנשים, שחוו זוועות שאין לתארן, להעביר לזולת את מהות חוויתם. קל להם הרבה יותר לדבר על מה שנעשה להם – לספר סיפור של קורבנות, של נקמה – מאשר להבחין במציאות של חווייתם הפנימית, להרגיש אותה ולנסח אותה במילים" (עמוד 67).
הבושה המשתקת
בעייתם העיקרית של רוב האנשים עם הפרעת דחק פוסט-טראומתית (PTSD), טוען ואן דר קולק, היא איך לשרוד את היום-יום. אחת הסיבות לכך היא חוויית הבושה המשתקת המתלווה לאובדן השליטה ולחוויית ההסתתרות, שתוארה לעיל.
התגובות הפוסט-טראומתיות נתפסות פעמים רבות כחסרות פשר ומציפות ביותר, ועל כן הן מעוררות בושה עמוקה בקרב השורדים, ולעיתים קרובות הם מתחילים לחשוש שהם פגומים ביסודם ללא כל תקנה. פעמים רבות הבושה קשורה גם ליחסים הבין-אישיים, שהרי זו פוגעת ביכולת לסמוך על עצמך או על אחרים.
"טראומה, בין אם היא תוצאה של דבר שנעשה לך או דבר שאתה עצמך עשית, פוגעת כמעט תמיד ביכולתו של אדם לנהל יחסים אינטימיים. אחרי חוויה כה מזעזעת, כיצד תוכל לסמוך שוב על עצמך, או על אדם אחר?" (עמ' 24)
לעיתים לבושה יש שורשים עמוקים בילדות. ילדים רבים שחווים הזנחה או התעללות מעדיפים להאשים את עצמם ואף לשנוא את עצמם ולא לסכן את היחסים שלהם עם מי שמטפל בהם, שמא יביע כעס או יברח. אין פלא שגם בבגרותם הם משוכנעים בתוך תוכם ש"אי אפשר לאהוב אותם".
"רבים מקורבנות ההתעללות בילדות סובלים מבושה מייסרת על פעולות שנקטו על מנת לשרוד, על הקשר שלהם עם האדם שהתעלל בהם. הדבר נכון במיוחד אם המתעלל היה אדם קרוב, שהילד תלוי בו, כפי שהדברים הם בדרך כלל. זה גם מוביל לבלבול ביחס לשאלה אם הנפגע היה קורבן או משתתף מרצון, מה שבתורו מוביל לתהייה אשר להבדל בין אהבה לפחד; בין כאב לעונג" (עמוד 25)
הספרות הקלינית על הקשר בין בושה וטראומה התפתחה מאז פרסומו של הספר "נרשם בגוף", וואן דר קולק עצמו הרחיב על כך במאמרי המשך. באחת מהשתלמויות ההמשך שעברתי, אשר התמקדה בחוויית הבושה, הוא העיד:
"המציאות, כמובן, היא שהטראומה אכן הופכת אותך לאדם שקשה להסתדר איתו; אתה פתאום כועס, אתה פתאום ננעל בתוך עצמך, או שאתה מתנתק. בפועל, לך עצמך קשה יותר עצמך לחיות את החיים האלה: לא להיות מסוגל לסמוך על עצמך. לחוות ללא הרף את הלחץ הפנימי, המחייב אותך לצעוד קדימה ולהמשיך לתפקד. נוספת לכך גם תחושת בושה עמוקה לגבי עצמך והתגובות שלך."
זאת ועוד, הטראומה משפיעה על אזור המוח שאחראי להרגשה המוחשית של היותנו חיים, ועל יכולתנו "להרגיש בבית" בתוך גופנו. אחד המחירים של התעלמות ממסרי הגוף הוא חוסר היכולת להבחין מה באמת מסוכן או מזיק לנו, וגרוע לא פחות – מה בטוח או מזין.
איך אם כן ממזערים את הנזק? איך נצמצם את השפעתן של טראומות על טראומות על חיי הנפש ברמה של הפרט וברמה של הקהילה?
על כך בחלק ב של המאמר "נרשם בגוף: מוח, נפש וגוף בריפוי מטראומה- חלק ב'-
נרשם בגוף: מוח, נפש וגוף בריפוי מטראומה: בסל ואן-דר-קוק
