להיות אנושי זה כמו מלון אורחים

 

"כל בוקר אורח חדש": הקיום שלנו הוא כמו מלון אורחים. מדי יום מגיעים לפתחנו אורחים אחרים. השיר של רומי יכול שמש נקודת מוצא להתבוננות בהלכי הרוח שמתארחים בתודעה שלנו. ההתנסות החוויתית המתוארת לעיל מתאימה לעבודה אישית או בקבוצה.

יש אורחים רצויים יותר ויש אורחים פחות רצויים. רומי מזמין אותנו לברך כל אורח ואורח באשר הוא; הוא מזמין אותנו לקבל את פניו במאור פנים, גם כשהאורח נחווה כ"לא צפוי" ואף "מפריע".

לזהות מבלי להזדהות

אפשר לפתח את היכולת לשים לב למחשבות ורגשות שלנו. המפתח לכך הוא המודעות הקשובה המלווה במבט את הלכי הרוח כאירועים חולפים, ומתייחסת אליהם כתופעות ולא כאל הפרעות או כאל מאפיינים קבועים ובלתי משתנים בעצמנו. באמצעות תרגול המודעות הקשובה נוכל לפתח את היכולת לזהות את ה"אורחים" העוברים דרך מלון האורחים (guesthouse) שלנו. על מנת להתבונן בהם עלינו להתמקם במרחק מתאים- לא רחוק מדי ולא קרוב מדי.

האורחים מגיעים פעמים רבות יחד.

אפשר לחלק אותן למשפחות. בהמשך המאמר אפשר למצוא חלוקה שהוצעה בסדנא שהונחתה על ידי שימי לוי- ישובי, כפי שמתואר בספרו של אסף פדרמן (2018): מצבים של עייפות, קוצר רוח, עצב או רוגזנות נחווים ונתפסים לרוב על ידינו כמכשולים. במקום להתייחס לאלה כ"הפרעות" שצריך לסלק, אנו מוזמנים לראות בהם כ"אורחים",  שחשוב להתוודע אליהם, למצוא דרך להיות איתם, ואפילו להתיידד איתם ("Meet them at the door laughing, And invite them in")

איך נוכל להבחין בין אורח חולף לבין המרחב המארח?

במקום לנעול את הדלת, להגיף את התריסים או לנסות לגרש את ה"אורחים" האלה או להראות להם את הדלת החוצה, אפשר לפתח הסכמה פנימית לשהייה יחד איתם. הסכמה זו – לבוא במגע עם האורחים- להזמין אותם פנימה – משנה לכשעצמה את מערכת היחסים שלנו עם מה שחי בתוכנו.

על מנת לשפר את היכולת שלנו לזהות את האורחים, נוכל לשאול את עצמנו שאלות כגון: מהי התחושה שמתעוררת בגוף?: מה הדימוי שעולה בך כשאתה חושב על האפשרות להזמין פנימה את הלכי הרוח האלה, ולשהות איתם יחד? 

בבואנו לענות על שאלות אלה, רבים מאיתנו מתארים חוויות כגון אי נוחות, בלבול והתנגדות וצורך להגן על עצמנו. הדימויים שעולים הם של לעיתים קרובות של השתלטות האורחים (כמו שרומי מתאר את החוויה של המון פורע חוק שפלישתו מאיים לרוקן את הסלון מכל פנימיותו). הכנסת האורחים אין משמע שהאורחים ינהלו את הבית.

הלכי הרוח כאורחים

האורחים באים לבקר לתקופות קצרות או ממושכות יותר. הכל משתנה ומתהווה ללא הרף. היכולת להבין שהקושי כרגע הוא נקודה בזמן, יכולה לסייע לנו להחזיק תמונת עתיד רחבה יותר.

ככל שמתייחסים לאורחים כאל תופעות טבעיות, במקום להיאבק בהם,  עולים הסיכויים שהם יבוא, יישארו קצת אך גם יעזבו בסופו של דבר מעצמם  מבלי שננסה "להעזיב" אותם (פדרמן, 2018).

לפעמים דווקא האחיזה בוויכוח והמאבק המתמשך גורמים להם להישאר זמן רב יותר. אם לא נאפשר ל"אורח" להיכנס הוא לא יפסיק לדפוק על דלתנו או לפרוץ פנימה.

חשוב להדגיש- רגש לא חייב להיות "הגיוני". אין רגש "נכון" או "לא נכון". לעיתים הסובבים לנו לא מאמינים לנו שאנחנו מרגישים את מה שאנחנו מרגישים, ולעיתים גם אנו לא מבינים מה אנו מרגישים,  ולא מאמינים לעצמנו.  אין טעם להתווכח עם רגשות, הנראים לנו עצמנו לא מתאימים לסיטואציה (ובכל זאת אנחנו מתווכחים:).

"כל אחד מהם הוא מדריך מאי שם"

על מנת להקל על תהליך הזיהוי של האורחים בזמן אמת, שימי לוי-ישובי מציעה לחלק אותם לחמש "משפחות'. חלוקה זו יכולה להיות מועילה מניסיוני, ובפרט כשאנחנו יוצאים משווי המשקל שלנו.  הרגשות נמצאים שם, אבל השם הנכון עבורם יכולה להגיע רק יותר מאוחר.

(הלכי הרוח הללו מופיעים בצורות עוצמות שונות בכל פעם לכן מציעים לדבר עליהם כעל "משפחות"):

משפחות של "אורחים":

השתוקקות 

אנו חווים השתוקקות כשאנחנו כמהים או נמשכים (במובן של Craving) למשהו נעים ו/או שאין לנו כרגע. לפעמים אנחנו מתמלאים ברצון להתעסק ללא הרף במשהו שמרגש, מסעיר או "נורא מענין" התופס את כל תשומת הלב שלנו.

ההשתוקקות יכולה להיות אורח תובעני, הדורש מאיתנו תשומת לב רבה, מסיח את הדעת, וסוחף את התודעה למקומות רבים (גם בניגוד לתוכניות אחרות שלנו!). כדאי לזכור שההשתוקקות היא "אורח". היא לא רעה, היא לא טובה. היא פשוט תופעה טבעית. אם נלמד ללוות במבט את מהלכיה, גם מבלי ש"נעשה" איתה כלום או נפעל על פי ה"תכתיבים" שלה, היא תחלוף בסופו של דבר.

דחיה

כשאנחנו רוצים לא לחוות משהו, זו דחייה. כשעוצמתה של הדחיה שאנו חווים חזקה, אנו חשים ש"אי אפשר לסבול את זה" או "אני חייב לעשות משהו כדי להיפטר מזה". הדחייה יכולה להתבטא בעוינות ובכעס- כעס על עצמי או כעס על מישהו אחר, על העולם, על כל דבר.

דחייה היא תגובה טבעית למשהו שלא נעים לנו. היא יכולה לבוא לביטוי בתחושה גופנית לא נעימה, רגש לא נעים ו/או מחשבה לא נעימה. כדאי לזכור שדחייה היא אורח. אורח עקשן לפעמים, אבל עדיין אורח. אין טעם להפעיל דחיה על דחיה. זה לא יעזור. לכעוס על העובדה שאני כועס, זה כעס כפול. זה כפל קנס,. להתעצבן על כאב או על שעמום זה להוסיף לעצמנו סבל על גבי סבל.

אם נצליח לזהות דחייה, כעס, או טינה כשהם עולים, נוכל לארח את הרגשות האלו, אפילו לכמה שניות או דקות. גם הלא נעים הזה ישתנה בסופו של דבר. זה טבעם של דברים.

עוררות יתר 

אי שקט, חוסר נחת גופני או נפשי- כל אלה הם ביטויים של עוררות יתר לא נעימה. לפעמים, בלי סיבה ברורה, נרגיש מתח בשרירים, דופק מהיר, נשימה מואצת, לפעמים הביטוי של דאגה או של זה יהיה בהשתדלות יתר או התקעות מחשבות על משהו שקרה או מה שעלול לקרות. בהמשך, אי השקט יכול לבוא לביטוי בפחד או בחרדה. אלה תופעות טבעיות, וגם אותן כדאי ללמוד להכיר. אחרי הכל,

לארח את האורח הזה פירושו להסכים לחוש את העוררות, על המאפיינים הגופניים והנפשיים שלו, מבלי לנסות לשנות או לתקן, ומבלי להפחית או להיאבק בחוויה. ההתבוננות בהכרח תראה לנו שאחרי זמן-מה גם האורח הזה מפנה את מקומו למשהו אחר.

נמנום

הנמנום כאורח מתנהג בצורה הפוכה לעוררות יתר. זה מצב של ערפול, טשטוש, כבדות ובסופו של דבר גם הירדמות מלאה. לכאורה זה יכול להיות נעים. אבל רבים מדווחים עד כמה זה לא נעים שהתודעה מתערפלת ואנו "נופלים" אל תוך שינה. זה יכול אפילו לקרואת בזמן שאנחנו מנסים לשים לב לנשימה או לגוף. כשהתודעה לא חדה ולא בהירה והמתח יורד, הנמנום מתחיל לבצבץ. גם כאן אין תועלת במאבק אלים עם הערפול. במקרה הטוב נצליח ליצור חוסר שקט ותסכול, או שפשוט ניכשל במאבק ונירדם.

איך אפשר לארח את הנמנום ואת העייפות? האם אפשר להיות במודעות לכך שזה המצב ולחקור אותו בסקרנות: מה זה אומר לחוש את כל זה ומה זה כולל? גם תחושה של נמנום אינה נמשכת לנצח.

האורח יבוא, ישהה לזמן-מה ויפנה את מקומו. לפעמים אחרי דקות ארוכות וחסרות פשר תחלוף העייפות במפתיע, ונתחבר לאנרגיות מחודשות, בלי שעשינו שום דבר במיוחד.

בלבול

הבלבול לובש צורות שונות. כך למשל, ספקות.  חוסר וודאות.  החיפוש הקדחתני אחרי "התשובה הנכונה" הינו לעיתים ניסיון לגרש את הבלבול. קשה לנו עם חוסר הוודאות.

זה הקול המפקפק, "בשביל מה אני עושה את זה?" או מתלבט, "האם להפסיק? האם להמשיך? האם להתאמץ יותר? האם לוותר?

הבלבול הינו אורח שמגיע בדרך כלל עם הרבה מחשבות לכיוונים שונים, ומאופיין בהתלבטות ובקושי לקבל החלטות. המילה "התחבטות" מתאימה כאן במיוחד, והתמונה שאסף פדרמן מציע הוא אדם שחובט בעצמו מרוב התלבטות. כדאי לדעת לזהות את מצב התודעה הזה, ולהכיר בכך שהוא אורח. זה מצב מנטלי מסוים, וגם הוא יחלוף בסופו של דבר.

ספקות עצמיים יכולים להביא למנה גדושה של סבל נפשי שנובע מחוסר היכולת הרגעי להחליט החלטה. לפעמים שתיים או שלוש אפשרויות נראות קוסמות וקשה להחליט ביניהן.  במצבים מסוימים נגלה שלא עשינו את זה ולא עשינו את זה. כשההתלבטות היא בין שתי אפשרויות לא נעימות, או במקרים מורכבים, הסבל עלול להיות גדול יותר. העבודה עם סבל, חוסר בהירות ופקפוק אינה פשוטה, ואינה יכולה לבוא רק מהמחשבות, שכן המחשבות עצמן הן שמן למדורת התלבטות.

שעמום

אסף פדרמן כותב על "אורח ידוע במחוזותינו- השעמום. שעמום הוא אורח מטעה קצת וכדאי להתוודע אליו "לחקור" אותו בשביל לזהות בדיוק לאיזו משפחה הוא שייך, לכאורה, שעמום הוא סוג של ערפול וקהות חושים. אבל לעיתים קרובות, אם נחקור מתחת לפני השטח, נגלה שהוא בעצם מורכב מאי שקט ועצבנות. לפעמים הוא כולל אורחים נוספים, כמו השתוקקות למשהו אחר. במילים אחרות, שעמום עלול להיות סימן לחבורה של אורחים שהגיעה לבקר, וכשזה מתרחש זה אפילו עשוי להיות מענין למדי" (פדרמן, 2018).

****

האורחים, כאמור לעיל, אוהבים להגיע יחד.

לעיתים קרובות בלבול יבוא עם אי שקט. כמו בשיר הבא:

"…ומה יהיה ואיך יהיה,
ומה יהיה אם לא יהיה,
ואם ארצה ולא ייצא, עד שאגיע לקצה.
ואם אחמיץ או אוותר,
לא יישאר דבר יותר"  (שרה חני דינור בשיר "עכשיו לנשום. מילים: צביה אהרוני)

אחריהם אולי יגיעו ערפול ועייפות, והם מלווים במאבק או בכעס. בקיצור, הם נוטים להגיע בחבורות או זוגות. חלק מהתרגול הוא לזהות אותם בתור אורחים, ולא בתור אויבים, ולתת להם מקום . נוכל כך להכיר את האורחים ולארח אותם בתוך המרחב הפנימי שאנחנו יוצרים.

כדאי לעיתים להפנות את תשומת הלב אל הזירה של תחושות הגוף והנשימה. כך בהמשך השיר:.

עכשיו לקחת לי אויר, להתכוון ולבקש,
עכשיו הזמן שלי לבחור
ולברך על מה שיש.
עכשיו לפקוח העיניים, לקחת נשימה,
עמוק מתוך אין סוף שמיים,
עמוק מבטן אדמה.
עכשיו לנשום…

בספר מוצעת ההתנסות הבאה:

כיסא במרכז החדר

היכנס לחדר ושים במרכזו כסא. פתח את הדלתות והחלונות. התיישב באמצע החדר, וראה מי יבוא לבקר.

אתה תחזה בכל מיני סצינות, כל מיני אירועים, כל מיני פיתויים וסיפורים שעולים בדמיון. תפקידך היחידי הוא להישאר בכסא. אתה תראה איך הכל מתהווה וחולף, ומתוך זה יעלו חכמה והבנה.

המודעות היא כמו נקודה, המרכז של היקום, ומצבי תודעה הם כמו אורחים שבאים לבקר בנקודה הזו לתקופות קצרות או ממושכות יותר. דע את האורחים האלה היטב. הכר את התמונה הבוהקת שהם מייצרים, הסיפורים המפתים שהם מספרים כדי למשוך אותך אחריהם. אך אל תוותר על המושב שלך. זה המושב היחידי שיש בסביבה. אם תמשיך לתפוס אותו בלי לקום, לברך כל אורח בבואו, לבסס את עצמך במודעות, תהפוך את התודעה שלך לתודעה שיודעת, ערה, והאורחים בסופו של דבר יחדלו להציק לך, ויחדלו לבוא. דבר איתם כאן, ותכיר כל אחד מהם היטב. אז התודעה תוכל לשהות במנוחה.

הציטוט לקוח מתוך Kornfield, J., & Breiter, P. (Eds.). (2004). A still forest pool: The insight meditation of. Achaan Chah. Wheaton, IL: Quest Books

 

בלינק הבא אפשר למצוא הרחבה על הכנסת אורחים במרחב הטיפולי, ועל השימוש בהתנסות זו בהדרכה קבוצתית או עבודה עם צוותי מטפלים למניעת שחיקה.