הפחד תקשורת רגשית הנה מרכיב מפתח בחוסן האישי והמשפחתי במצבי משבר. מאמר זה עוסק בדרכים ליצירתו של מרחב בטוח לשיחה כשיש נושאים לא מדוברים שהם "מחוץ לתחום" התקשורת הגלויה במשפחה. אחת מהדרכים לכך היא לפתח שיחה על "איך משוחחים", מה שכונה "לדבר על לדבר" (Hooghe, Neimeyer & Rober, 2012).
במקום להתייחס לחשיפת "האמת" כתנאי הכרחי לשיחה, גישה זו פותחת ערוצים לתקשורת באמצעות שאלות עדינות של שיח על השיח, איך מדברים, אם מדברים, עם מי מדברים, על מה ומתי. לדוגמא:
- מה אתה חושש שיקרה אם תשתף את האחרים במה שעובר עליך? איך זה עבורך להישאר לבד עם מה שאת מרגיש/ה?
- מה נחוץ לך על מנת להרגיש חופשי יותר לשתף? מה מקשה עליך במיוחד?
- מה אתה חושב שיהיה לך קשה במיוחד לשמוע?"
טעות נפוצה היא לנסות "לדחוף" אנשים לשתף ברגשות מכאיבים או מאיימים מתוך גישה של "חייבים לדבר על זה".
מטפל שלהוט או משתדל מדי "לעזור" לאנשים להיפתח, מבלי להתחשב בקצב האישי ובהבדלים בסגנון ההתמודדות, עלול למעשה להובילם לכיוון הפוך.
כתחליף לגישה הרווחת של "חייבים לדבר על זה", נפתחת באמצעות האפשרות "לדבר על לדבר" מרחב המאפשר לאנשים להתוודע לכוחות הפועלים לטובת ההתחלקות בתכנים מאיימים ו/או רגשות המכאיבים, ולטובת ההימנעות ממנה. ההכרה בכוחות המושכים לכיוונים מנוגדים יוצרת גשר להבנה בין אישית אחרת;
האפשרות "לדבר על לדבר", מגבירה את הסבירות שהאדם יחווה את השאלות המופנות אליו כביטוי להתעניינות והזמנה לשיתוף ולא כדרישה או לחץ המופעל עליו "להיפתח".
כ.א.ב. – כל אחד בדרכו
בהתבסס על תצפיות על תהליכי התקשורת בקרב בני זוג בתהליך של אבל אחרי אובדן ילד, מציעים הוג, ניימייר ורובר (2011,2012 ) להתבונן על התקשורת הבין אישית כתהליך ששזורים בו היבטים דיאלקטיים, דיאלוגיים ודינאמיים (Hooghe, Niemeyer & Rober, 2011). הם מתארים את התנועה בין דיבור ושתיקה בקשר הזוגי, ואת יחסי הגומלין בין התהליכים התוך-אישים והבין-אישיים המעצבים את ה"ריקוד" הזוגי.
הקרבה הרגשית בקשר, מחייבת לעיתים קרובות את בני זוג אבלים למצוא דרך להתרחק זה מזו, הן כדי לא להכביד על בן/בת הזוג, והן לשמור על עצמם מפני הצפה רגשית. בני הזוג משפיעים ומושפעים זה מזו. אף שההורים השכולים במחקרם חוו את אותו האובדן, כל אחד מהם חווה תהליך נפרד ושונה, כל אחד בדרכו.
"נִשְׁתֹּק מְעַט בְּיַחַד"
הדיבור נתפס, ברגיל, כאמצעי הקשר והתקשורת המרכזי (ואפילו) הייחודי של האדם (אפרת, 2014). העדר דיבור נתפס פעמים רבות כהתבדלות או התרחקות, אם לא הרחקה של אחרים. הפרדיגמה של "לדבר על לדבר" קוראת תיגר לתפיסה שגורה ושגויה זו. הגישה מדגישה את חשיבות התזמון והמינון.
חוסר היכולת לבטא רגשות של כאב גוזר על אנשים בדידות, ופוגע ביכולתם של בני משפחה לתמוך זה בזה. עם זאת, גם העדר רשות לאפשרות של "אי דיבור" יכול להוות חסם לתהליך האבל וביכולת לתמיכה הדדית.
כך גם בזוגיות. בקרב חלק מהמרואיינים במחקרה של אן הוג (מבלגיה) (ראה סרטון למטה) נפער רווח בין בני הזוג בשל דרכי התמודדות שונים, ונוצר לעיתים קיטוב בין "זה שמדבר" ו"זה ששותק", אך במרבית הזוגות ניתן היה לראות תנועה של התקרבות והתרחקות, כשבני הזוג מקפידים לא להכביר בדיבורים שעלולים להציף רגשית, מתוך התחשבות באחר ובעצמם.
הידיעה שאפשר להפסיק שיחה בכל רגע אפשרה לרוב יצירת מרחב בטוח יותר, שמעניקה לכל אחד מבני הזוג לנוע בצורה חופשית יותר סביב לגרעין הכאב (Cycling around the emotional core of sadness).
השתיקה מהווה לכשעצמה אמצעי תקשורת משמעותי. שתיקה מעבירה מסרים ולעתים קרובות השפעתה על השיח רבה מן המילים הנאמרות. המרווחים בין "דיבור" ל"דיבור" חשובים לאינטראקציה, ואין לחתור לבטלם (אפרת, 2014. היכולת לאזן בין דיבור ושתיקה, מהווה מצע לאינטימיות מאוזנת ומיטיבה.
יש גוונים רבים לשתיקה. יש רגשות ש"אלף מילים לא תבענה". יש מצבים בהם "אין מילים", ולא בהכרח כי "אין מה לאמר".
"כי קטנו המילים מהביע השאול / כי למוות אין ניב שפתיים", לאה גולדברג
המתח בין דיבור ושתיקה מתקיים גם בקרב מעגל המנחמים, המחפשים דרך להושיט יד, להיות עם האבלים. היענות קשובה לצרכים משתנים היא חיונית להתכווננות המאפשרת למנחמים להבחין בין עת לדבר ועת לשתוק. ההכרה בחשיבות השתיקה במקום בו נגמרות המילים, משתקפת גם בשירו הנפלא של יעקב אורלנד:
"אֲנִי נוֹשֵׂא עִמִּי אֶת צַעַר הַשְּׁתִיקָה, אֶת נוֹף הָאֵלֶם שֶׁשָּׂרַפְנוּ אַז מִפַּחַד, הֲלֹא אָמַרְתְּ אֵלַי: "הָעִיר כָּל כָּךְ רֵיקָה", הֲלֹא אָמַרְתְּ אֵלַי: "נִשְׁתֹּק מְעַט בְּיַחַד".
לדבר על לדבר וסודות במשפחה: מה לשתף?; מתי ואיך?
"We hardly talk about it", emotional responsive attunement in couples after a child's death: An Hooghe
הניסיון הקליני מלמד שהפרדיגמה של TALKING ABOUT TALKING עשויה לתרום לשיפור התקשורת במגוון מצבים ולא רק במסגרת טיפול באובדן. היא יכולה לסייע לפתיחה הדרגתית של ערוצים לתקשורת אותנטית במשפחות בהן קיימים תחומים רבים "מחוץ לשיח" במשפחה. כך למשל, כשעולה דילמה לגבי חשיפה של סוד במשפחה (למשל, במשפחה של נער/ה בתהליך של יציאה מן הארון, שרק חלק מבני המשפחה שותפים ל"סוד"). גם בהקשר זה חשוב לזהות את הלחצים המופעלים מבחוץ ומבפנים, ולהכיר ברגשות המעורבים ומורכבים לגבי גילוי וכיסוי.
כשמידע מוגדר כסוד, נוצר מעין תא לחץ. יש כוח שרוצה לשמור על הסוד, וכוח שרוצה שהוא יהיה מסופר, וככל שעובר הזמן, הלחץ מתגבר. גם למבוכה יש חלק המשפיע לכיוון של צמצום הדיבור וקטלוג פריטי מידע רבים כ-"סודיים". נושאי שיח רבים מסומנים אז כ-"לא מדוברים" ו"מחוץ לתחום", וההיקף שלהם עלול להתרחב עם הזמן.
דרקון אין דבר כזה
לכל משפחה יש חוקים משלה על מה מדברים, עם מי מדברים ומתי מתאים לדבר. חוקים אלה אמנם אינם כתובים אך הם משקפים אמונות ועמדות בסיסיות ה"מנהלות", במודע או לא במודע, את התקשורת במשפחה.
מכירים את הספר – "דרקון אין דבר כזה" מאת זק קנט. בילי מתעורר בבוקר ומוצא דרקון קטן במיטתו, אלא שאמו טוענת בנחישות דרקון- אין דבר כזה". הדרקון גדל ככל שמסתירים אותו, עד שממלא את כל הבית. רק כשמכירים בקיומו ומוכנים לשים לב אליו, הוא חוזר לממדיו הטבעיים:
"דרקונים כאלה לא אכפת לי", אמרה אמא. "למה היה צריך לגדול כל כך?"; "אני לא יודע", אמר בילי, "אבל נדמה לי שהוא פשוט רצה שישימו לב אליו".
אמביוולנטיות לגבי החשיפה
מה שאנחנו מוכנים לחשוף לאחרים תלוי גם במה שאנחנו מוכנים לחשוף בפני עצמנו. אדם יכול להרגיש שחלק גדול מחייו הפנימיים כמו סגורים "בתוך ארון", המכיל את רגשותיו, כאביו וכמיהות לבו. אנשים יכולים להיות כה מאוימים מן המפגש עם המבוכה או הפחד, עד שהם נמנעים כליל מתקשורת פתוחה עם אחרים ועם עצמם. הפעלת לחץ "לצאת מהארון" עלולה במצבים אלה להיחוות כפלישה או כפייה. לעומת זאת, מתן לגיטימציה לאמביוולנטיות לגבי החשיפה, והבנת הקושי לדבר על נושאים הטעונים יכולים לתרום לחווית הביטחון והחזרת תחושת השליטה.
זיהוי הפחדים מאחורי הלא מדובר
במקום לשאול מה מסתיר אדם או מדוע הוא מסתיר (שאלה שמובילה לרוב להתגוננות או הגברת הצורך בהסתתרות), אפשר לגשש ולברר ממה הוא מפחד וכיצד ניתן לסייע לו לפחד פחות. הגישה של לדבר על לדבר מתאימה, כאמור לעיל, גם למצבים אחרים שיש "פיל בחדר" (מצגת על לווי משפחות בתהליך יציאה מן הארון).
האפשרות לדבר על לדבר במצבים אלה עשויה לאפשר הכרה בקושי לפגוש את ה"פיל" או את ה"דרקון" ואת מבוכה נוכח קיומו של הלא מוכר, הלא מדובר.
תיקוף החוויה הסוביקטיבית
תיקוף של החוויה הסובייקטיבית, תורם הכלה של פגיעות והכרה בנפרדות ו"אחרות" מבחינת הקצב האישי וסגנון התמודדות. אין "נכון" או "לא נכון" מבחינת הנכונות לשתף.
חוויה מטיבה של שיתוף רגשי, בדרך המכבדת את ההבדלים בין השותפים לשיח, יכולה להוות חוויה מתקנת. ההכרה ב"דרקון" שהסתירו את קיומו, משמעותי במיוחד עבור מי שחווה השתקה. עבורו הפרדיגמה של "לדבר על לדבר" עשויה לסלול את הדרך להבניה מחדש של משמעות (Neimeyer, 2001).
פרטיות לעומת סודיות: הבדלי תרבות
אנחנו חיים בתרבות שהמסרים שלה בנוגע לחשיפת רגשות, פרטיות וסודיות לעיתים סותרים ומבלבלים. גורמים חברתיים –תרבותיים אף הם משפיעים על מה "מקובל" או "לא מקובל" לדבר בפתיחות (Hooghe & Neimeyer, 2013). אם בעבר נורמות חברתיות "עודדו" את דחיקתם של רגשות רבים והותרתם "מחוץ לשיח", בתרבות המערבית היום מקובלת יותר התפיסה הגורסת שחשיפת רגשות- לא משנה כיצד, מתי או למי- עדיפה על פני שמירתם ב"בטן".
אסתר פרל בספרה "סיפור מהצד" מצטטת את אוואן אימבר-בלנק הכותבת על "החיים הסודיים של המשפחה" ומשווה בין ההגדרות השונות לגבי פרטיות וסודיות בתרבויות שונות. בגישה האמריקנית, למשל, רווחת התפיסה הדוגלת בזכות של בן או בת זוג לדעת מה האחר מרגיש או חושב (וכל האמת):
"מגיל צעיר הטוב ביותר שלנו הוא מי שאנו מספרים לו את סודותינו. ומאחר שבני הזוג שלנו נחשבים החברים הטובים ביותר שלנו, אנחנו מאמינים כי "עלי להיות מסוגל לספר לך כל דבר, ויש לי זכות גישה מיידית ומתמדת למחשבות ולרגשות שלך" (פרל, עמוד 104).
יש לכך מחיר.
תרבויות אחרות מאמינות שהמצב שבו הכל גלוי וידוע פוגע באינטימיות, ולא בהכרח תורם לה. הביטויים לכבוד ההדדי בתרבויות אלה יכולים להיות שמירה על השקט, אמירות עקיפות, מרומזות ועדינות, שנועדו למנוע חשיפה יתר.
בין כוחה של מילה לכוחה של שתיקה
Emotion regulation in a couple after the loss of a child
הזמנה לאקספלורציה בירור/חקירה) עדינה של הסיבות בעד או נגד פתיחת דלתות שהיו עד עכשיו סגורות, יכולה לתרום להתבוננות ממקום אחר על הבחירות שלנו, על כוחה של המילה, על כוחה של השתיקה, על מה שביניהם.
דיבור מציף, ללא הפסקה מבטא לעיתים צורך למצוא חלל במלל, ונחווה כיוצר מעין חומה בין הדובר והמאזין, מדגישה מיכל אפרת. דיבור שחסרה בו תקשורת רגשית יכול גם להרחיק, ולהחוות על ידי המאזין כעקר וחסר פשר. אלה מצבים שהם במהותם שתיקות, למרות שאין בהן שתיקה במובן המקובל של המילה (אפרת, 2014).
האפשרות "לדבר על לדבר" חשובה גם בפתיחת נתיבים לדיאלוג תוך אישי, ורלוונטית גם לטיפול פרטני. במקום לדחוק באנשים "לפתוח דלתות", חשובה, כאמור לעיל, המרחב לתנועה חופשית והרשות לחפש, לברר, להרהר ולתהות. לעיתים גם לא ברור לאדם עצמו מה בעצם חשוב לו לשתף, ומה חשוב לו לחשוף, ומדוע. ה"דיבור על הדיבור" יכול לאפשר לאדם להאזין לקולות שבתוכו, ולזהות את הכוחות ה"מושכים" בעד שיחה פתוחה ונגדה.
אחד מאתגרי הטיפול הוא החזרת רשות דיבור לקולות הפנימיים, שהושתקו ונאלמו דום. האפשרות של "לדבר על לדבר" מאפשרת יצירת מרחק – לא קרוב מדי ולא רחוק מדי– לבירור ידידותי יותר של רגשות טעונים, ומפגש אחר בין האדם לעצמו. יש בה פתיחת מרחב להתוודעות לקולות שלעיתים נאלצו "לרדת למחתרת" במשך שנים. גישה זו עשויה לסלול את הדרך לקבלת החלטות שקולות לגבי מידת החשיפה המתאימה ברגע נתון לאדם בקשרים והקשרים שונים, אפשרות לבחור את העיתוי המתאים, את ה-"מה" ולא פחות חשוב – את ה-"איך".
[i]מתוך הרצאה של ד"ר אלינער פרדס, פסיכולוגית קלינית, המרכז הבינ-תחומי הרצליה. אפריל 2019
מקורות
אפרת, מ. (2014). מדברים שתיקה. הוצאת מגנס.
כשר, א. (2002). ספר קטן על משמעות החיים. תל- אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד ועמותת יהורז.
רובין, ש. (2001). כשהקשר הטיפולי אינו במרכז התהליך: טיפול במצבי אובדן ושכול והצורך בשינוי פרדיגמה. שיחות, 15 (3), 229-234.
רובין, ש', מלקינסון, ר', ויצטום, א' (2016). הפנים הרבות של האובדן והשכול – תיאוריה וטיפול. חיפה: פרדס הוצאה לאור והוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה
(2011) Voicing relationships. A dialogical perspective. Los Angeles, CA: Sage.
Bergstraesser, E., Inglin, S., Hornung, R., & Landolt, M. A. (2015). Dyadic coping of parents after the death of a child. Death Studies, 39(3), 128-138.
Currier, J. M., Neimeyer, R. A., & Berman, J. S. (2008). The effectiveness of psychotherapeutic interventions for bereaved persons: A comprehensive quantitative review. Psychological Bulletin, 134(5), 648-661
Hooghe, A., Neinmeyer, R. A., & Rober, P. (2011). The complexity of couple communication in bereavement: An illustrative case study. Death Studies, 35, 905-924
Hooghe, A. (2012). Talking about talking with couples and families. In Neimeyer (Ed.) Techniques of grief therapy: Creative strategies for counseling the bereaved. New York: Routledge
Hooghe, A., Neimeyer, R. A., Rober, P. (2012). “Cycling around an emotional core of sadness” Emotion regulation in a couple after the loss of a child. Qualitative Health Research, 22, 1220-1231
Hooghe, A., & Neimeyer, R. A. (2013). Family resilience in the wake of loss: A meaning-oriented contribution. In D. S. Becvar (Ed.), Handbook of family resilience (pp. 269-284). New York, NY, US: Springer Science + Business Media
Neimeyer, R. A. (Ed.). (2001). Meaning reconstruction & the experience of loss. Washington, DC, US: American Psychological Association
, and (2012) ‘In search of tale they can live with’: about loss, family secrets and selective disclosure. Journal of Marital and Family Therapy, 38(3): 529–541
מאמרים נוספים על טיפול באבדן
"דבר לא נותר כשהיה": על ההבדל בין יגון לדיכאון
על המחיר של חסימה רגשית ועל חשיבות הבכי בהתמודדות עם אובדן".
"כי האדם עץ השדה": גיוס כוחן של מטפורות מן הטבע בטיפול באבדן
