לגעת באופק: תקווה, תנועה והתחדשות

"גַּם אִם לְעוֹלָם לֹא נָגַע בּוֹ. טוֹב שֶׁיֵּשׁ לְאָן. לְהָרִים אֶת הַמַּבָּט ~ יעל קידר

בעולם שבו המציאות לעיתים מצמצמת את שדה הראייה שלנו, היכולת להרים מבט אל האופק – אותו קו דמיוני המחבר שמיים וארץ – היא לא רק מיומנות פיזית, אלא גם איכות נפשית חיונית המאפשרת לנו לנוע בין קבלת המציאות לבין חלימה על אפשרויות חדשות.

בתנועה זו טמונה היכולת האנושית המיוחדת לראות מעבר למיידי ולמוחשי, לדמיין אפשרויות חדשות ולהרחיב את גבולות התודעה:

בין שמיים וארץ: משמעותו של אופק נפשי

צילום – דבורה אבידור

הרמת המבט אל האופק היא פעולה סובייקטיבית – כל אחד מאיתנו רואה אופק אחר, מנקודת מבטו הייחודית.

כשאנו מדברים על "אופק נפשי" אני מתייחסים לאותה איכות של תשומת לב המאפשרת לנו להתבונן בו-זמנית פנימה והחוצה, לחוש את המתח הפורה שבין המוגבל לאינסופי, בין הידוע לבלתי ידוע.

ואולי
נישא עוד עיניים
ואולי
נישא עוד כנף בהירה
שלאט, שלעד נקשרה
לילה בלילה,
ואולי
ניגע בשמים
ואולי
ניגע עוד בשמש עצמה
עוד מעט,
עוד כמעט,
עוד תנועה

שמרית אור. לחן – קובי אשרת.

בריאות העין דורשת אופק

צילום – דבורה אבידור

בריאות העין דורשת אופק. לעולם לא נתעייף, כל עוד נוכל לראות למרחוק דיו ~ ראלף וולדו אמרסון

אמרסון מדבר עלהצורך של הנפש במרחב, בתקווה, בהתרעננות. המבט אל האופק, אל אותו קו דק המחבר שמיים וארץ, מאפשר לנו לצאת מהמיידי, מהדוחק, מהצר –

ולנשום את אוויר האפשרויות. בחיבור העדין שבין שמיים וארץ טמונה חכמת חיים עמוקה. שם קיים מרחב ביניים שמכיל ניגודים:

צילום – דבורה אבידור

"להסתכל למטה- כי יש רק אדמה, לא להסתכל למעלה- כי יש רק כוכבים, להסתכל קדימה לאופק, שם בחיבור בין שמיים וארץ נמצא את המנוחה של הנפש״ ~ חיים ילין

האופק אינו רק קו גבול – הוא נקודת מפגש. כשאנו מרימים מבט אליו, אנו מוצאים איזון בין הארצי לשמיימי, בין המעשי לחלום.

שם, במרחב הביניים הזה, מתרחשת המנוחה האמיתית של הנפש, ושם מתאפשרים גם תהליכי התחדשות.

אי שם מעבר לדעות ה'נכון' וה'לא נכון' ישנו שדה. אפגוש אותך שם ~ ג'לאל א-דין רומי

סִימָן שֶׁעוֹד לֹא הִגַּעְנוּ 

– אַתָּה רוֹאֶה דְּקָלִים?
– דְּקָלִים אֵינִי רוֹאֶה!
– אַתָּה רוֹאֶה גְּמַלִּים?
– גְּמַלִּים אֵינִי רוֹאֶה!
– אוּלַי לִפְנֵי עֵינַי לְרֶגַע צֵל עָבַר –
אֵינִי רוֹאֶה דָּבָר, אֵינִי רוֹאֶה דָּבָר!

סִימָן שֶׁעוֹד לֹא הִגַּעְנוּ
וְהָאֹפֶק עוֹד רָחוֹק
וְלִבְּךָ עוֹדוֹ פָּתוּחַ אֶל אַרְבַּעַת הָרוּחוֹת
וְצָרִיךְ לְהַמְשִׁיךְ לָלֶכֶת, וְצָרִיךְ לְהַמְשִׁיךְ לִצְעוֹד
וְהַדֶּרֶךְ עוֹד מוֹשֶׁכֶת
אֲרֻכָּה

~ נעמי שמר

נעמי שמר מדגישה לנו את החשיבות של קבלת הדרך כתהליך מתמשך. לא פשוט לשמור על התקווה גם כשהיעד נראה רחוק, ולעיתים אפילו מתרחק.

על האומץ לצאת לדרך, לעזוב את "חוף המולדת", את המוכר והבטוח, ועל ההתמדה נוכח אתגרים, אפשר גם ללמוד מהמפרש הבודד בשיר של לרמנטוב:

הסכמה להיות בדרך 

מִפְרָשׂ בּוֹדֵד מַלְבִּין בָּאֹפֶק

הֲבֵל תְּכֹל-יָם אוֹתוֹ עָטַף.

מַה יְּבַקֵּשׁ בְּאַפְסֵי-רֹחַק

בְּחוֹף-מוֹלֶדֶת מֶה עָזַב?

שׁוֹרְקִים רוּחוֹת, גַּלִּים יִטְרֹפוּ

הַתֹּרֶן, מִתְכּוֹפֵף, יַחְרֹק,

אַךְ לֹא אַחֲרֵי אָשְׁרוֹ יִרְדֹּף הוּא

וְלֹא מֵאֹשֶׁר יַעֲרֹק.

תַּחְתָּיו זִרְמַת סַפִּיר כְּלִיל-בַּהַר

עָלָיו קַרְנֵי-זָהָב נוֹגְהוֹת,

אַךְ הוּא, מַרְדָן, נִכְסַף לְסַעַר

כְּאִלּוּ בִּסְעָרָה יִשְׁקֹט.

~  מיכאל לרמנטוב

עולה כאן הפרדוקס המוכר לרבים מאיתנו.

דווקא בתוך התנועה והמאבק, נמצאת מנוחת הנפש. החיים הם ריקוד מתמיד בין הפכים. בתוך התנועה מוצאים מנוחה. הכיסופים לסער המפרש מרגיש "בבית" בעין הסערה.

כמו גל הנושק לחוף ונסוג, כך נעה הנפש בין הידוע והבלתי נודע. בכל פעימת לב יש רגע של התכווצות ורגע של הרפיה, וביניהם – מרחב דק של שקט. כך גם האופק הנפשי: הוא אותו מרווח עדין שבין הנשימה לנשימה, בין המוכר למתחדש, בין מה שאנחנו למה שנוכל להיות.

שאיפתנו לאינסוף 

האופק המקיף את המישור הוא זה המקיף את החיים כולם; הוא מעניק מקום כבוד לשאיפתנו לאינסוף, ומספר לנו על מגבלותינו בו בעת ובו בזמן  ~ מוריס בארס

כפי שהאופק הפיזי הוא תמיד בו-זמנית נגיש ובלתי ניתן להשגה, כך גם האופק הפסיכולוגי מייצר מתח פורה בין המוכר לבין החדש, בין המוגבל לבין האינסופי.

האופק מכיל בו-זמנית את שתי התנועות הללו –

הוא פותח בפנינו את האינסוף ובה בעת מסמן את גבולותינו.

בהקשר הטיפולי הבנת המושג של אופק הפסיכולוגי יכולה לתרום לפתיחות לזיהוי הגבולות של המרחב הקיומי, חקירה עדינה של האפשרויות שמעבר לגבולות אלו, ותמיכה  יצירת תנאים בטוחים להרחבת האופק ותמיכה בתהליך ההתמודדות עם החרדה שעשויה להתעורר במפגש עם האינסוף.

לא בַּשָּמַיִם

לֹא בַּשָּׁמַיִם
לֹא רָחוֹק
הַטּוֹב נָשַׁב.
הֲלֹא קָרוֹב הוּא מְאֹד
הֲלֹא פֹּה הוּא
הֲלֹא לַהֲטוֹ בְּיָדְךָ
לוֹחֵשׁ לַעֲשׂוֹתוֹ
עַכְשָׁו.

~ חמוטל בר-יוסף

הטוב, או האפשרות לשינוי ולהתחדשות, אינם נמצאים במקום רחוק ובלתי מושג ("לא בשמיים", "לא רחוק"). להיפך – הם נמצאים כאן, בהישג יד, בתוך המציאות הקונקרטית של חיינו.

במקום לראות את האופק הנפשי כנקודה רחוקה שאליה יש לשאוף, אנו מוזמנים לראות את האופק כ"להט" שכבר נמצא בידינו. האופק כאן "לוחש לעשותו עכשיו", במקום להפליג למרחבי הפנטזיה ומשאלות הלב.

זוהי קריאה לזהות את הפוטנציאל הטמון בהווה, בנקודת העמידה הנוכחית שלנו, ברגע הנוכחי "כאן ועכשיו".

הגבולות שלנו אינם קווים ישרים אלא מעגלים רוקדים. בכל פעם שאנו מתקרבים לקצה המעגל, הוא מתרחב עוד קצת, כמו גלים במים. האופק הנפשי הוא אותו ריקוד עדין בין הישארות לתנועה, בין שמירה על הקיים לבין הזמנת החדש. כל צעד בריקוד הזה הוא גם שיבה הביתה וגם יציאה למסע חדש.

מעבר לגלוי: אופק הנפש ככוח מרפא

המשורר או הממד הלירי של הנפש, הוא החופש לחלץ מתוך מגבלות קיומנו האקטואלי אותו אופק נפשי המכונן בו זמנית הן את המרחב והן את תנועת החיים בתוכו  ~ דנה אמיר

צילום – דבורה אבידור

הממד הלירי, או המשורר שבנפש, מתפקד כמעין "מתרגם" של המציאות המוגבלת לאפשרויות אינסופיות.

זוהי היכולת המיוחדת לראות בתוך המציאות הקונקרטית את הפוטנציאל הבלתי ממומש, את ה"עוד" שטמון בה.

כשדנה אמיר מדברת על "חילוץ" האופק הנפשי מתוך המגבלות, היא מצביעה על תהליך פרדוקסלי: דווקא מתוך ההכרה במגבלות נולד החופש ליצור מרחב חדש

המגבלות מנקודת מבט זו אינן רק מכשול, אלא גם נקודת משען ממנה ניתן "להתנתק" אל האופק. הממד הלירי מאפשר לנו לשהות בו-זמנית בשני המרחבים: המוגבל והאינסופי.

האופק הנפשי אינו רק "מקום" אליו אנו שואפים להגיע, הוא גם התנועה עצמה, החתירה המתמדת. המרחב והתנועה מזינים זה את זה: התנועה יוצרת מרחב, והמרחב מאפשר תנועה.

האתגר העומד בפנינו – פיתוח היכולת לנוע בין קבלת המציאות לבין חתירה לשינוי, והבנה שהתנועה עצמה היא חלק מה"מטרה", מה גם מתנה שהאופק מעניק לנו.

עוד יש מפרש לבן באופק

צילום – דבורה אבידור

עוד יש מפרש לבן באופק

מול ענן שחור כבד
כל שנבקש לו יהי…" 

~ נעמי שמר

המפרש הלבן באופק מול הענן השחור – דימוי עוצמתי של התקווה גם ברגעים הקשים. התקווה אינה התעלמות מהקושי אלא היכולת לראות מעבר לו. האופק הנפשי מתקיים במתח שבין המשאלה למציאות

האופק הנפשי, כפי שהשתקף בפרספקטיבות השונות שנסקרו, מתגלה כמרחב חיוני המכיל בו-זמנית את המתח שבין המוגבל לאינסופי, בין הקונקרטי לאפשרי. בהיותו קטליזטור לשינוי, הוא מזמין אותנו לתנועה מתמדת של התחדשות, תוך שהוא מעניק מקום הן למגבלות והן לאפשרויות החדשות הנולדות מתוכן.

האופק הנפשי אינו מזמין אותנו להיטמע לחלוטין בחלום, אך גם לא להיצמד למציאות הקונקרטית בלבד. במקום זאת, הוא פותח בפנינו את האפשרות לשהות במרחב הביניים, שם יכולים להתקיים יחד ה"שם" וה"אי-שם" מבלי שהאחד יבטל את השני.

קו ארוך מחוק

בכריכה האחורית של ספר שהתפרסם לאחרונה בשם "קו ארוך מחוק: מחשבות על תקווה בימי מלחמה (2024) כתוב:

"בימים אלו, ימי מלחמה, אנחנו נדרשים לדמיין וליצור את העולם שיבוא. אנחנו נדרשים לכתוב את הסיפור שלנו מחדש, כדי שנוכל להבין גם את מה שהיה. פעולת הכתיבה היא גם קריאת כיוון שניתן לכנותה בשם "תקווה". איך אפשר לדבר על תקווה בימים קשים כל כך, כשהעבר עוד פעור, שותת, ההווה מאיים, והעתיד לוט בערפל? אולי כך: בזהירות, באמצעות קשת של קולות ומתוך רצון עז להשפיע על הסיפור שלנו." (קו ארוך מחוק)

הנפש לא מוותרת.

בפתיחה לספר כתוב על החלק בנפש ש"ממשיך לבקש נקודות אחיזה, שממשיך לצפות שמשהו ייאמר, ייעשה, יסופר- משהו שייתן לנו כוח, כוח שהוא מעבר לאידאולוגיה, ובוודאי מעבר לחירום, כוח פנימי, אמיתי, מהותי, אולי כוח של אמונה באדם וברוחו העז" (קו ארוך מחוק. עמוד 5). הספר מציע קשת מבטים רבגונית "משרטטת בעדינות אופק, מדליקת אלומת אור על מרקמו וצבעו של הקו הארוך, המחוק – של אפשרות" (שם עמוד 6).

האופק הוא לא רק יעד או חלום, אלא גם מקום שבו היציב והמשתנה נפגשים. הרמת המבט אל האופק היא המחברת בין הכאן ועכשיו לבין מה שמעבר בדרכים חדשות ומפתיעות כל פעם שאנו מרימים את ראשנו.

דווקא בזמנים של חוסר ודאות, היכולת להרים מבט אל האופק היא מעין שריר שאפשר לאמן – לא כבריחה מהמציאות, אלא כדרך להכיל את המתח שבין ה"כאן ועכשיו"  לבין ה"מעבר" . כמו העננים החולפים מעל רכסי המדבר הנצחיים, גם הנפש זקוקה למפגש בין היציב לבין החולף.

האפשרות לחלץ מתוך המציאות היומיומית את הפוטנציאל הטמון בה, הופכת את התקווה לא רק לנקודה רחוקה באופק, אלא לכוח מניע הנוכח כבר כאן, בהווה של חיינו. בכך, האופק הנפשי מתגלה כמושג מפתח בהבנת יכולתנו להתפתח, להשתנות ולצמוח מתוך המפגש המתמיד בין מה שיש למה שעוד יכול לה.

   לו יהי

מקורות

אמיר, ד. (2008). על הליריות של הנפש. מאגנס

קו ארוך מחוק: מחשבות על תקווה בימי מלחמה – עורכות מירי רוזובסקי ומוריכה דיין קודיש הוצאת 2 שתים. 2024

Amir, D. (2018). The other as an object of conquest versus the other as horizon: A reading in stephen mitchell and clarice lispector. Psychoanalytic Perspectives: An international Journal of Integration and Innovation, 15(2), 199–208.

Fuchs, T. (2007). Psychotherapy of the lived space: A phenomenological and ecological concept. American Journal of Psychotherapy, 61(4), 423–439.

Nolan, P. (2012). Therapist and client: A relational approach to psychotherapy. Wiley-Blackwell.