מדוע אנחנו מתגוננים?
לעיתים קרובות בחיינו הרומנטיים, אנו פועלים על פי תפיסה שגויה, שמקורה מבתי המשפט ומתרבות הדיונים בנוסח debate club בבתי ספר. לפי תפיסה זו, מי שמנצח בוויכוח הינו האדם הצודק או בעל הטיעון החזק ביותר. תפיסה זו מהווה כשל בהבנת מהותן של מערכות יחסים. מטרתנו במערכות היחסים שלנו, אינה להביס את הצד השני, אלא לסייע לכל אחד מהשותפים לקשר להתפתח לגרסה הטובה ביותר שלו.
לרוב אין אנו בהכרח מתנגדים לעצם ההאשמה, אלא לנימה בה היא מושמעת. סוג נפוץ של ויכוח מתפרץ כאשר לאחד מבני הזוג תובנה עמוקה לגבי מהות ה"בעיה" של האחר. אותו בן זוג, יכול אז להטיח, בנימה רצינית, ידענית, ולעיתים אף עם קורטוב של התנשאות, משהו כמו "שתית יותר מדי"; "שכחת את עצמך בשיחה במסיבה", "אתה תמיד משוויץ", "אתה לא לוקח מספיק אחריות", "אתה מבזבז יותר מדי זמן באינטרנט", "אתה לא מתאמן מספיק".
העניינים מסתבכים דווקא בגלל שעשויה להיות אמת בבסיס הטיעונים האלה . מותח הביקורת אולי צודק, אבל הוא לא יוכל "לנצח", כי היכולת לאבחן ליקויים בשותפים שלנו לא מובילה לשום רווח. ואכן, באופן פרדוקסלי, ככל שאנחנו מתקיפים את הפרטנר לקשר באנרגיה "קלינית", אנו מצמצמים את הסיכויים שלנו להגיע להשגת המטרה האמיתית של מערכת היחסים- התפתחות וצמיחה של השותפים לקשר.
כשאנחנו בצד המקבל את הביקורת, החשיפה לביקורת נוקבת המאירה את מחדלינו, גורמת לנו לרוב להתגוננות ומביאה אותנו להתכחש לקיומם של מחדלים אלה. לרוב אנחנו לא מתנגדים לעצם ההאשמה (אנו בדרך כלל מכירים יותר מדי טוב את הפגמים שלנו), אלא לנימה בה היא מושמעת. אנחנו יודעים שהאחר צודק, אנחנו פשוט לא יכולים לשאת את הביקורת שלו, ואת האופן החמור בו היא מוטחת בנו. אנחנו מתחילים להצטדק ולהכחיש הכל, לא בגלל תוכן הטיעונים המושמעים, אלא פשוט בגלל שאנחנו מבוהלים.
אור האמת מסנוור מדי כשמעירים את הבעיות שלנו באופן ישיר, וכתוצאה ממנו מתעורר הפחד שאם נודה בכישלונות שלנו, נימחץ כליל ונרגיש תחושת חוסר ערך ואפסות. לעיתים אנו יוצאים מנקודת הנחה, שאם נסכים לביקורת, לא תהיה לנו כל זכות לקבל כבוד או אהבה מצד הסובבים אותנו.
אנחנו ממשיכים להתעקש ש"אנחנו באמת מתאמנים מספיק" או ש"אנחנו עובדים מאוד קשה ושלא בזבזנו בכלל זמן על סדרות טלויזיה או אתרי אינטרנט מביכים". אנחנו מרגישים כל כך טעונים ברגשות של בושה ואשמה, עד כי אנו מרגישים שאנחנו חשים חוסר מסוגלות לשמוע תלונה נזיפה נוספת. לכן, אנחנו מתגוננים.
מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים
לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם
פְּרָחִים בָּאָבִיב.
הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים
הוּא קָשֶׁה וְרָמוּס
כְּמוֹ חָצֵר.
אֲבָל סְפֵקוֹת וְאַהֲבוֹת עוֹשִׂים
אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ
כְּמוֹ חֲפַרְפֶּרֶת, כְּמוֹ חָרִישׁ.
וּלְחִישָׁה תִּשְׁמַע בִּמְקוֹם
שֶׁבּוֹ הָיָה הַבַּיִת
אֲשֶׁר נֶחְרַב. (יהודה עמיחי)
שירו של יהודה עמיחי מאתגר אותנו: על מה אנו למעשה נאבקים?. האם אנחנו עוצרים להתבונן במחיר שאנו משלמים על המלחמות שלנו?. המקום בו צדק של האחד עומד מול צדק של אחר וכל אחד מהם דורש בלעדיות הוא אכן מקום רמוס וקשה. פרחים שם לא יצמחו.
המרדף אחרי האמת, מרחיק למעשה את האמת. כמה זה אירוני!: הדרישה להתעמת עם האמת, יכולה להפוך את האמת לבלתי מושגת.
הפילוסוף היווני אפלטון הנחה לכך את התשתית במשל הבא: אם אדם אחוז טירוף בא אלינו ושואל 'איפה הגרזן?' אנו רשאים לשקר ולומר שלא יודעים – כי אנחנו מבינים שאם נאמר לו את האמת, קרוב לוודאי שישתמש בכלי הנשק שבידו לפגוע בנו או באחרים. לא מפתיע, אם כן, כלל וכלל אם נספר שקר כאשר חיינו בסכנה. בחיי הזוגיות שלנו, הפרטנר לא מחפש גרזן, כאשר הוא שואל שאלה המרגיזה אותנו, ולמרות זאת, במצבים כאלה, ככה בדרך כלל אנחנו מרגישים.
הביטחון בקשר כבסיס לצמיחה
זה אולי נראה לא הוגן לבקש ממי שמאשים אותנו, ליטול אחריות על הפגיעות שלנו. עם זאת, אם הם רוצים לחזק את ביטחוננו במערכת היחסים, הם יצטרכו להבהיר לנו כי הם לעולם לא ישתמשו באמת שאנחנו חושפים בפניהם כנשק נגדנו.
סביר להניח כי היינו מוכנים ואף מברכים על ההזדמנות להודות במגרעות שלנו, לו רק הנסיבות היו מגבירות את הבטחון שלנו בקשר. שיח נכון יוצר מצב שבו שני השותפים יוכלו לקבל את הפגיעוּת הבסיסית שלהם, ובו בעת להכיר בכך שאיש מאיתנו לא משוחרר לחלוטין מהצורך הבסיסי בביטחון ובאהבה. הצורך ההדדי בהתפתחות הינו נתון בסיסי בכל מערכת יחסים. חשוב להתייחס בשיקול דעת לכל ביקורת שאנחנו משמיעים, ולוודא שהיא מושמעת בצורה אחראית וגם עטופה בשכבות מיוחדות על מנת שלא תתפרש על ידי הצד השני כפוגענית.
אנשים אינם משתנים כשמטיחים בפניהם את מה שלא בסדר איתם. הם עתידים, לעומת זאת, להשתנות כאשר הם יחוו את הסביבה כבטוחה ותומכת בשינוי. זה קורה לרוב כשהם (כמעט תמיד) כבר יודעים שהגיע הזמן לחולל שינוי. עלינו להיות נדיבים מספיק באהבתנו כדי שהשותף שלנו יוכל להודות בטעויות ובצורך בשינוי. אהבה המשמשת תשתית להתפתחות בכיוון זה, הינה אומנות שאנחנו יכולים ללמוד ולפתח.
מאמרים קצרים המבוססים על הסרטונים של SCHOOL OF LIFE –
להיות חברים טובים יותר של עצמנו. איך?
להיות טוב דיו, זה טוב דיו? (GOOD ENOUGH IS GOOD ENOUGH?)