"הסבל הוא חלק שלא ניתן למחוק מן החיים, כמו גם הגורל והמוות. בלי סבל ומוות, חיי האדם לא יכולים להיות שלמים" , כתב ויקטור פרנקל (1963) בספרו "האדם מחפש משמעות". ההתמודדות עם סבל כנתיב לצמיחה פוסט-טראומטית נזכר בכתובים משחר הימים. ההיסטוריה גדושה בעדויות של אנשים אשר נאבקו עם סבל קשה מנשוא.
פילוסופים, סופרים, אנשי דת ורבים אחרים נאבקו עם סוגיות הקשורות לחיפוש אחר משמעות מתוך הסבל. עם זאת, מרבית המחקר בתחום הפסיכולוגיה התמקד עד העשור האחרון בהשפעות ההרסניות של מצבי לחץ וטראומה ולא בכוחה של מצוקה להניע תהליכי התפתחות אישיים בונים. המחקרים הרבים שנערכו בשנים האחרונות על חוסן וצמיחה פוסט-טראומטית משלימים את החסר ולאזן את המיקוד בפתולוגיה.
מהי צמיחה פוסט-טראומטית?
צמיחה פוסט-טראומטית היא "חוויה סובייקטיבית של שינוי פסיכולוגי חיובי בעקבות התמודדות עם מצב לחץ טראומטי" (Tedeschi & Calhoun, 1995). מאז פרסום ספרם הראשון של טדסצי וקלהון בשנת 1995, פורסמו מחקרים רבים אשר מראים שההתמודדות עם ערעור של הנחות יסוד בעקבות אירועים מחוללי טראומטיזציה, יכולה גם להיות מנוף לפיתוח מיומנויות (אישיות ובין-אישיות) ותהליכי צמיחה.
צמיחה מתוך טראומה איננה תופעה נדירה. מדובר בתגובה חוצת תרבויות. חשוב להדגיש כי אין הכוונה להמעטת הסבל או בראיית הטראומה עצמה כחוויה חיובית, אלא בגילוי כוחות תוך ההתמודדות עם הטראומה והשלכותיה.
אנשים שונים זה מזה בדרך ההתמודדות שלהם. בתשובה לשאלה- "מה מנבא את ההבדלים בהתמודדות?", נמצא כי ההבדלים בתגובותיהם של אנשים לאירוע טראומטי קשורות למגוון משתנים אישיותיים וסביבתיים, בנוסף לנסיבות האירוע (ואירועים אחרים שהתרחשו בחיים לאחר הטראומה), ולמידת התמיכה שקיבלו מקרוביהם.
אנשים מדווחים על צמיחה פוסט-טראומטית במגוון נסיבות משבריות, לרבות התמודדות עם מחלה מסכנת חיים, מוות במשפחה, תקיפה מינית, אסונות טבע, מצבי מלחמה ופיגועי טרור.
טדסצי וקלהון (1995) שטבעו את המונח " צמיחה פוסט-טראומטית ", מגדירים טראומה באופן רחב יחסית; הם מדברים על 'משברים' ואירועי דחק' כולל התמודדות עם גירושין, התמודדות הורים עם לידת ילד עם מוגבלות, וטווח רחב של נסיבות המאתגרות את משאבי ההתמודדות של הפרט ומפרות את האיזון בחייו. המחקרים מראים שאחוז גבוה יחסית מהאנשים, מדווחים כי למדו במצבים אלה על עצמם, על הקשר שלהם לאחרים ועל מהות החיים עבורם.
לאחר שהאדם יוצא מההלם הראשוני, לצד תגובות של אובדן, בלבול, כעס ועצב, מתקיים תהליך של עיבוד ועיכול של מה שקרה. תהליך זה עשוי להוביל את האדם לפרספקטיבה חדשה על החיים המאפשרת לו למקם אירועי חיים, לחבר בין זיכרונות ולתרגם חוויות רגשיות לשפה. משברים יכולים להיות קטליזטור (מאיץ) המערער הנחות יסוד בסיסיות, חושף אמיתות קיומיות ומוביל אנשים לשנות את האופן שבו הם מתייחסים לעצמם, לאחרים ולחיים בכלל.
התמודדות עם משברים אלו דורשת גיוס משאבים פנימיים ותמיכה מצד הסביבה.
נוכח חוסר האונים הקשה במצבי משבר קיצוניים אנשים שואלים עצמם "למה זה קורה לי?" איך אני יכול למצוא מטרה ומשמעות כשיש לי שליטה כה מעטה על חיי?". המצוקה הפוסט-טראומטית והצמיחה הפוסט-טראומטית אינם קטבים מנוגדים של אותו תהליך. למעשה, מצוקה פוסט-טראומטית וקריסת המשמעות, יכולה לשמש כמנוע לצמיחה.
הקשר בין מצוקה לבין צמיחה הינו מורכב. במחקר של חוקרים מאוניברסיטת סטאנפורד, עקבו אחר מצבם הנפשי של אנשים אחרי הפיגוע במגדל התאומים בשנת 2001. החוקרים מצאו קשר חיובי בין רמת הצמיחה בקרב אנשים תשעה שבועות אחרי הפיגוע לבין המצוקה עליה דיווחו באותה נקודת זמן. לעומת זאת, במעקב ממושך יותר, נמצא קשר בצורת עקומת פעמון בין מצוקה וצמיחה: רמת הצמיחה הגבוהה ביותר נמצאה בקרב אנשים עם רמה מתונה של מצוקה. בקרב אנשים עם מצוקה פוסט-טראומטית חריפה היו פחות סיכויים לצמיחה. גם בקרב אנשים שלא דווחו כלל על מצוקה, היו פחות סיכויים לצמיחה. ממצא זה תומך בתפיסה של המצוקה כמנוע לצמיחה. ממצאים אלה מצביעים שחוסן נפשי המתפתח בעקבות התמודדות עם מצבי לחץ, דומה במובנים רבים לכושר גופני; אי אפשר לפתח כושר ללא כל התמודדות עם קושי באימון הגופני, אך קיימת סכנה של קריסה נוכח עומס יתר.
מימדים של צמיחה ממשבר
צמיחה פוסט-טראומטית מוגדרת כמכלול השינויים שנתפסים כחיוביים לאורך זמן בעיני הפרט עצמו. שינויים אלה מתבטאים בשלושה מישורים :
- שינוי בתפיסת העצמי: תהליך ההתמודדות עם משבר כרוך בתהליך של היכרות מחודשת של האדם עם עצמו. בכורח המציאות החדשה אנשים פוגשים את עצמם במצבים שאינם מוכרים להם מהעבר, לומדים להכיר בעצמם רגישויות שלא ידעו על קיומם ומגבשים תוך כדי כך תפיסה מציאותית יותר לגבי יכולותיהם ומגבלותיהם. יש אנשים המדווחים על שינויים כגון פיתוח יכולת טובה יותר להבעה רגשית. לצד ההכרה בפגיעות, ייתכן תהליך של גילוי משאבים פנימיים, כוחות התמודדות חבויים ודרכים חדשות למיצוי עצמי.
- שינוי ביחסים הבין-אישיים: ההתמודדות עם המצוקה בעקבות המשבר עשויה גם לתרום לפיתוח מיומנויות בין-אישיות כגון אמפתיה ורגישות לזולת. התנסות בתמיכה ובזמינותם הרגישה של אחרים במצב המשברי עשויה לתרום לחיזוק האמון ולהעמקת הקרבה בקשרים בין-אישיים מסוימים. אנשים רבים מדווחים שבהתמודדות עם משברים למדו להעריך מי הם החברים האמיתיים שלהם. הם למדו מה אפשר לצפות מאחרים ולא פחות חשוב למדו מה (וממי) לא לצפות. במצבים שונים גם מדווח על יצירת קשרים חדשים והרחבה של מעגלי השתייכות וקשרים פורמאליים ולא- פורמאליים בעקבות ההתמודדות עם מצב המשבר.
- שינוי בסדרי עדיפויות ובפילוסופיית החיים: החיים מזמנים חוויות כואבות, אכזבות, חרטות ומצוקות. הכרה בשבריריות הקיום האנושי ובאי הוודאות שבחיים, וקבלת השינוי המתמיד בחיים מהווים מימד חשוב של צמיחה פוסט-טראומתית. בעקבות התמודדות עם משברי חיים, אנשים מדווחים גם על שינוי סדרי עדיפויות, על שינויים רוחניים, על הצבת יעדים חדשים ועל יכולת ליהנות מהרגע.
מה הם התהליכים המובילים לצמיחה פוסט-טראומטית?- שלושה מודלים:
המודל של טדסצ'י וקלהון (Tedeschi & Calhoun, 2012)
על פי מודל זה בעקבות הטראומה מתערערות הנחות יסוד בסיסיות לגבי החיים. עד האירוע הטראומתי זרמו להם החיים במסלול ידוע מראש. משבר המטלטל את שגרת חיינו מביא להתערערות תפיסות , עמדות, ומטרות ולהתעוררות של שאלות לגבי מטרה וכיוון. המצוקה המתעוררות בעקבות האירוע הטראומטי המתניעה תהליך של עיבוד והערכה מחדש של הנחות היסוד. תהליך זה הכרחי על מנת לגבש מחדש תפיסות חדשות שתעמודנה במבחן המציאות שהשתנתה.
המודל האורגניזמי (organismic) המבוסס על הגישה ההומניסטית.
על פי מודל זה, בני אדם מונעים באופן בסיסי לקראת צמיחה. עיקר התהליך, שעובר האדם עם עצמו לאחר טראומה, לפי גישה זו, מתאפשר בזכות ההתעמתות עם שאלות הנוגעות למשמעות החיים: מעבר לשאלות כגון "מה קרה?" או " איך זה קרה?" מתעוררות שאלות כגון: "מה זה אומר עלי? מה זה אומר על החיים שלי? מה הכיוון שלי בחיים? בשביל מה? למען מי?"
לחץ הוא חוויה אוניברסאלית, אך המשמעות שאנו מעניקים ללחצים היא אישית ביותר.
מודל זה שם דגש על הקשר בין צמיחה בעקבות ההתמודדות עם טראומה לבין חיפוש אחר כיוון ותכלית ושם זרקור על היכולת לחיות באופן אותנטי ומלא בהווה. צמיחה יכולה לבוא לידי ביטוי כשאנשים מתרגמים את המשמעות לעשייה באפיקים מעשיים כגון התנדבות, פעילות ציבורית וכדומה.
המודל הנרטיבי- הסיפור כדרך של חווה הטראומה לצמוח מהמשבר
לפי גישה זו, אנו מעניקים משמעות לחוויותינו באמצעות סיפורים. סיפורים מחברים חוויה אחת לאחרת ופיסות מידע שלא תמיד מסתדרות, זו לזו. הדרך לשינוי נסללת תוך התמודדות עם המצוקה הרגשית ועם שאלות נוקבות ומייסרות המתעוררות בעקבות המצוקה. תהליך צמיחה כרוך, לפי גישה זאת, בהבניה מחדש של סיפור החיים.
בכל אחד מהמודלים האלה המתארים תהליכים של צמיחה פוסט טראומטית קיים רכיב פרדוקסאלי כלשהו, המייצג מקרה ספציפי של הפרדוקס הכללי בשדה הזה: כי מאובדן יש רווח. "עצב ושמחה בכפיפה אחת ידורו". ניצולי טראומה יכולים לחוות חוויות קשות של כאב ואובדן שאין לו תחליף, ובו זמנית, להגדיר לעצמם מטרות והשקפות חדשות המאפשרות להם לחוש שהם נעים שוב קדימה לעבר מטרות חדשות.
הכתיבה אף היא מעניקה מקום לביטוי של רגשות ומחשבות, בדרך שמועילה להיווצרותו של נרטיב חדש. תוך כתיבה מעצמנו לעצמנו, לאהובים, לחברים, לעמיתים, לאנשים שאנחנו מכירים, לאנשים באינטרנט, בטוויטר ובפייסבוק, כמו גם לאלוהים או לכוחות רוחנים, הנרטיב יכול להתפתח ולהשתכלל להצגת הפרספקטיבות המשתנות של המספר. כאשר הוא מכוון אל אנשים אחרים שיכולים להגיב, הנרטיב יכול להפוך לדיאלוג, שעשוי גם לעטות עליו היבטים נוספים מעצם האינטרקציה (רובין, מלקינסון וויצטום, 2016).
האם הסביבה מעודדת או בולמת צמיחה פוסט-טראומטית?
ידוע כי גורמים סביבתיים עלולים להחריף מצוקה פוסט-טראומטית. טיפולים חודרניים הנעשים בחוסר רגישות עלולים, למשל, להעמיק את תחושת חוסר האונים של אדם שנפגע; ביורוקרטיה מסואבת אף היא יכולה לתרום לתחושה של חוסר אונים מול מערכת הנתפסת כאטומה. חוסר אמון יכול גם להעמיק כאשר ניצול טראומה מבקש עזרה ולא נענה.
בני משפחה וחברים יכולים להוות עוגן זה לזה בעתות משבר, לתרום להרחבת הפרספקטיבה, להעניק תוקף לחוויות ש"זר לא יבין". לעומת זאת, מסרים מצד סביבה המשדרת לנפגעי טראומה כי עליהם "להיות חזקים" או "לשים את העבר מאחור וללכת הלאה", יכולים כלחץ, ביקורת ולהוביל להעמקת הבדידות, שחווים לעיתים קרובות נפגעי טראומה. מסרים אלה יכולים גם לעכב את תהליך האבל, ובכך דווקא לתרום לבלימה של צמיחה פוסט-טראומטית.
אנשים שהם אולי מבודדים יחסית, יכולים למצוא דרכים להרחיב את מאגר הקשרים והחיבור למארג החיים. אחד הגורמים המעלים את הסיכוי לכך הוא חויה של בטחון בהתקשרות. אמונה בכוחם של קשרים, ובטחון בזמינותם של אחרים ה"רואים" את האדם ומכירים במצוקה, כמו גם בכוחות, הן כוחות רבי עוצמה שיכלים לתרום לחיזוק העצמי (טריאסט, 2000 מצוטט בספרם של רובין, מלקינסון וויצטום- "הפנים הרבות של האובדן והשכול").
ליווי במשבר- מסקנות
על מנת לאפשר צמיחה פוסט-טראומטית יש לפנות מקום לכאב ולהכרה בעומק השבר.
חשוב לראות באדם שמגיע לטיפול בעקבות משבר, אובדן או טראומה כמומחה לעצמו ולחייו. הם מדברים על הטיפול כ"ליווי מומחה" (Expert companionship) (Tedeschi & Calhoun, 2013) .
בשונה מגישות אחרות של טיפולים קצרי טווח, גישתם של קלהון וטדסצי דורשת מהמטפל פרספקטיבה רחבה, שותפות פעילה ואורך נשימה. מוטל עליו למצוא את האיזון בין מעורבות יתר למעורבות חסר. עליו להיות נוכח ולהישאר עם המצוקה, מבלי להישאב לתוך המערבולות הרגשיות, מחד, ומבלי להתנתק או לאטום עצמו בפני המצוקה, מאידך. תפקידו לשמש כעד ולאפשר לסיפור האישי להירקם איש איש בקצב שלו. המסר שמועבר : "אני יודע שיש בך את הכוח לעמוד בזה, ואנחנו נעמוד בזה ביחד". תהליך זה מחייב פתיחות, הקשבה והכלה של רגשות מכאיבים וטיפוח יכולות של אמונה וחמלה. המרכיב החשוב ביותר בליווי זה הוא הפתיחות של המסייע, הנכונות להקשיב וליצור שותפות פעילה- ללוות צעד אחד צעד, מבלי לדחוף ומבלי למשוך.
רשימת מקורות
רובין, ש., מלקינסון, ר. וויצטום, א. (2016). הפנים הרבות של האובדן והשכול : תיאוריה וטיפול. חיפה: פרדס.
Albuquerque, S., Narciso, I., & Pereira, M. (2017). Posttraumatic Growth in Bereaved Parents: A Multidimensional Model of Associated Factors. Psychological Trauma: Theory, Research, Practice, and Policy
Ali, D. A., Figley, C. R., Tedeschi, R. G., Galarneau, D., & Amara, S. (2023). Shared trauma, resilience, and growth: A roadmap toward transcultural conceptualization. Psychological Trauma: Theory, Research, Practice, and Policy, 15(1), 45–55.
Arnold, D., Calhoun, L. G., Tedeschi, R., & Cann, A. (2005).Vicarious posttraumatic growth in psychotherapy. Journal of Humanistic Psychology, 45(2), 239-263
Berger, R., & Weiss, T. (2009). The Posttraumatic Growth Model : An Expansion to the Family System Traumatology. 15(March 2016), 63-74
Cadell, S., Regehr, C., & Hemsworth, D. (2003). Factors contributing to posttraumatic growth: A proposed structural equation model. American Journal of Orthopsychiatry, 73(3), 279–287
Calhoun, L.G., Cann, A., & Tedeschi, R.G. (2010). The posttraumatic growth model: Socio-cultural considerations. In T. Weiss & R. Berger, (Eds.), Posttraumatic growth and culturally competent practice: Lessons learned from around the globe. (pp. 1-14). Hoboken, NJ: Wiley.
Calhoun, L. G., Cann, A., Tedeschi, R. G., & McMillan, J. (1998). Traumatic events and generational differences in assumptions about a just world. Journal of Social Psychology, 138, 789-791.
Calhoun, L. G., & Tedeschi, R. G. (1991). Perceiving benefits in traumatic events: Some issues for practicing psychologists. The Journal of Training and Practice in Professional Psychology, 5, 45-52.
Calhoun, L. G., & Tedeschi, R. G. (2000). Early posttraumatic interventions: Facilitating possibilities for growth. In J. M. Violanti, D. Paton, & C. Dunning (Eds.) Posttraumatic stress intervention: Challenges, issues and perspectives. Springfield, IL: Charles C. Thomas Publishers.
Calhoun, L. G., & Tedeschi, R. G. (2001). Posttraumatic growth: The positive lessons of loss. In R. A. Neimeyer (Ed.), Meaning reconstruction and the experience of loss. Washington, DC: American Psychological Association.
Calhoun, L.G., & Tedeschi, R.G. (2008). The paradox of struggling with trauma: Guidelines for practice and directions for research. In S. Joseph, & P.A. Linley, (Eds.), Trauma, recovery, and growth: Positive psychological perspectives on posttraumatic stress (pp. 325-337). Hoboken, NJ: Wiley.
Cosden, M., Sanford, A., Koch, L. M., & Lepore, C. E. (2016). Vicarious trauma and vicarious posttraumatic growth among substance abuse treatment providers. Substance Abuse, 37(4), 619–624
Cryder, C. H., Kilmer, R. P., Tedeschi, R. G., & Calhoun, L. G. (2006). An exploratory study of posttraumatic growth in children following a natural disaster. American Journal of Orthopsychiatry, 76(1), 65–69
Cohen, O., & Katz, M. (2015). Grief and growth of bereaved siblings as related to attachment style and flexibility. Death Studies, 39(3), 158–164
Dekel, S., Ein-Dor, T., & Solomon, Z. (2012). Posttraumatic growth and posttraumatic distress: A longitudinal study. Psychological Trauma: Theory, Research, Practice, and Policy, 4(1), 94–101
Hamby, S., Grych, J., & Banyard, V. (2017). Resilience Portfolios and Poly-Strengths: Identifying Protective Factors Associated With Thriving After Adversity. Psychology of Violence, 8(2), 172–183
Hobfoll, S. E., Hall, B. J., Canetti-Nisim, D., Galea, S., Johnson, R. J., & Palmieri, P. A. (2007). Refining our understanding of traumatic growth in the face of terrorism: Moving from meaning cognitions to doing what is meaningful. Applied Psychology: An International Review, 56(3), 345–366.
Jirek, S. L. (2017). Narrative reconstruction and post-traumatic growth among trauma survivors: The importance of narrative in social work research and practice. Qualitative Social Work, 16(2), 166–188
Joseph, S., & Hefferon, K. (2013). Post-Traumatic Growth: Eudaimonic Happiness in the Aftermath of Adversity, Oxford Handbook of Happiness. (November 2017), 1–19
Joseph, S., Murphy, D., & Regel, S. (2012). An affective-cognitive processing model of post-traumatic growth. Clinical Psychology & Psychotherapy, 19(4), 316–25. http://doi.org/10.1002/cpp.1798
Joseph, S., & Linley, P. A. (Eds.). (2008). Trauma, recovery, and growth: Positive psychological perspectives on posttraumatic stress. John Wiley & Sons, Inc..
Kunz, S., Joseph, S., Geyh, S., & Peter, C. (2018). Coping and posttraumatic growth: A longitudinal comparison of two alternative views. Rehabilitation Psychology, 63(2), 240–249
Linley, P. A., & Joseph, S. (2004). Positive Change Following Trauma and Adversity: A Review. Journal of Traumatic Stress, 17(1), 11–21.
Lumb, A. B., Beaudry, M., & Blanchard, C. (2017). Posttraumatic Growth and Bereavement. OMEGA – Journal of Death and Dying, 75(4), 311–336
Marshall, E. M., Frazier, P., Frankfurt, S., & Kuijer, R. G. (2015). Trajectories of posttraumatic growth and depreciation after two major earthquakes. Psychological Trauma: Theory, Research, Practice, and Policy, 7(2), 112–121.
Meyerson, D. A., Grant, K. E., Carter, J. S., & Kilmer, R. P. (2011). Posttraumatic growth among children and adolescents: A systematic review. Clinical Psychology Review, 31(6), 949–964
Murphy, D., & Joseph, S. (2016). Person-centered therapy: Past, present, and future orientations. Humanistic Psychotherapies: Handbook of Research and Practice, 185–218
Taku, K., Tedeschi, R. G., & Cann, A. (2015). Relationships of Posttraumatic Growth and Stress Responses in Bereaved Young Adults. Journal of Loss and Trauma, 20(1), 56–71
Tedeschi, R. G., Calhoun, L. G., Groleau, J. M. (2015). Clinical applications of posttraumatic growth. In S. Joseph, (Ed.), Positive psychology in practice: Promoting human flourishing in work, health, education, and everyday life (pp. 503-518). Hoboken, NJ: Wiley.
Tedeschi, R. G., & Calhoun, L. G. (1996). The Posttraumatic Growth Inventory: Measuring the positive legacy of trauma. Journal of Traumatic Stress, 9(3), 455–472.
Tedeschi, R. G., Shakespeare-Finch, J., Taku, K., Calhoun, L. G. (2018). Posttraumatic growth: Theory, research, and applications. New York, NY: Routledge.
Tedeschi, R. G., & Calhoun, L. G. (2012). Pathways to personal transformation: Theoretical and empirical developments. In P. Wong (Ed.). The human quest for meaning: Theories, research and applications (2nd Ed.).(pp. 559-572). New York: Routledge.
Tedeschi, R.G., & Calhoun, L.G. (2013). Working as an expert companion to facilitate posttraumatic growth. In D. Murphy & S. Joseph (Eds.), Trauma and the therapeutic relationship: Approaches to process and practice (pp. 96-110). New York: Palgrave Macmillan.
Tedeschi,R.G. & Calhoun, L.G. (2016). Posttraumatic growth. In H.S. Friedman (Ed.), Encyclopedia of mental health, 2nd Ed. (pp. 305-307). Waltham, MA: Academic Press.
Tedeschi, R.G., Calhoun, L.G., & Addington, E. (2011). Positive transformations in response to the struggle with grief. In K. J. Doka & A.S. Tucci (Eds.) Doka, K. J., & Tucci, A. S. (Eds.). Beyond Kübler-Ross: New Perspectives on Death, Dying and Grief. (pp. 61-75). Washington, DC: Hospice Foundation of America.
Tedeschi, R.G., Calhoun, L.G., & Engdahl, B. E. (2001). Opportunities for growth in survivors of trauma. National Center for PTSD Clinical Quarterly 10, 23-25.
Tedeschi, R. G., Calhoun, L. G., & Wong, P. T. P. (2012). Pathways to personal transformation: Theoretical and empirical developments. In P. T. P. Wong (Ed.), The human quest for meaning: Theories, research, and applications (2nd edition) (pp. 559-572). New York: Routledge.
Tedeschi, R. G., Cann, A., Taku, K., Senol‐Durak, E., & Calhoun, L. G. (2017). The Posttraumatic Growth Inventory: A revision integrating existential and spiritual change. Journal of Traumatic Stress, 30, 11-18.
Tedeschi, R. G., & McNally, R. J. (2011). Can we facilitate posttraumatic growth in combat veterans? American Psychologist, 66(1), 19-24.
Tedeschi,, R. G., & Riffle, O. M. (2016). Posttraumatic growth and logotherapy. International Forum for Logotherapy, 39(1), 40-47.
Ulloa, E., Guzman, M. L., Salazar, M., & Cala, C. (2016). Posttraumatic growth and sexual violence: A literature review. Journal of Aggression, Maltreatment and Trauma
Walsh, F. (2007). Traumatic Loss and Major Disasters: Strengthening Family and Community Resilience. Family Process, 46(2), 207–227.
Westphal, M., & Bonanno, G. A. (2007). Posttraumatic growth and resilience to trauma: Different sides of the same coin or different coins? Applied Psychology: An International Review, 56(3), 417–427.
Widows, M. R., Jacobsen, P. B., Booth-Jones, M., & Fields, K. K. (2005). Predictors of posttraumatic growth following bone marrow transplantation for cancer. Health Psychology, 24(3), 266–273
Updegraff, J. A., & Taylor, S. E. (2000). From vulnerability to growth: Positive and negative effects of stressful life events. In J. H. Harvey & E. D. Miller (Eds.), Loss and trauma: General and close relationship perspectives (pp. 3–28). Brunner-Routledge.
Zoellner, T., & Maercker, A. (2006). Posttraumatic growth in clinical psychology: a critical review and introduction of a two component model. Clinical Psychology Review, 26(5), 626–653
References on attachment and posttraumatic growth
