הרצאה על חווית הבושה שניתנה באוניברסיטת תל אביב ב- 4.06.2013 – חלק ב (בנוסף ללינקים להרצאותיה של ברנה בראון)
"כשאנו עושים הכול כדי לא להיפגע, אנו מרחיקים מעצמנו את החוויות שמביאות מטרה ומשמעות לחיינו"~ ברנה בראון
ברנה בראון מזכירה לנו בהרצאותיה שחווית הבושה היא חלק בלתי נפרד מהיותינו בני אנוש.
חווית הבושה קשורה לפחד להיחשף. אנו שואלים עצמנו שאלות כגון: "אם אחרים יגלו מה באמת יש בתוכי, האם ירצו להיות איתי בקשר?", "האם יתרחקו ממני, כשיכירו מי אני באמת?", "האם אני ראוי לקשר?".
יש הטוענים כי בושה היא הגנה מפני השפלה, מפני השפלה שאנחנו פוחדים שלא נוכל לשאתה. אנחנו חוששים שילעגו לנו, שיבוזו לנו ויותר מכל, שאנחנו נבוז לעצמנו.
אנו מתביישים להודות כמה אנו מתביישים. פעמים רבות אנו מתכחשים לעצם העובדה שאנו מתביישים.
הבושה דומה לילד קטן ומפוחד, שלעיתים מחביא עצמו במקומות מסתור. הבושה, לפעמים, היא כה "מורחקת על-ידינו עד שהיא כבר לא בוטחת בנו יותר. לבושה יש אפקט כואב הנחווה על-ידי העצמי וגורם לאדם להסתתר, להשפיל מבט ולהתכנס פנימה. חוויית הבושה יכולה לעורר את המשאלה ש"האדמה תפער את פיה ותבלע אותי…" (הראל, 2010).
היכולת שלנו, כבני-אדם, להכיר בפגיעוּת שלנו, להודות בה, לחשוף אותה ולשתף בה אחרים, היא המקום שבו צומחת יצירתיות, מוטיבציה ועוצמה מופלאה.
כך בהרצאתה של ברנה בראון:
אם אנו רוצים לפתח תקשורת אותנטית משמעותית בינינו לבין אחרים, חשוב שנוכל להעז לחשוף את עצמנו; חשוב שנוכל להראות את עצמנו לעולם כפי שהננו.
אנשים שמוכנים לחשוף את הפגיעות שלהם, הם אנשים שמאמינים שהם ראויים לאהבה. לכן הם נוטים יותר "למשוך" או "למגנט" אותה אליהם.
נוצר כך מעגל חיובי המרחיבה את אותה חוויה מטיבה של חמלה-עצמית.
קבלתה של הפגיעות האנושית מהווה בסיס לתקשורת אמיתית. היא המאפשרת לנו להעז להושיט יד לאחר. היא המאפשרת לנו להמשיך להושיט את היד גם אם אנחנו לא בטוחים שהאחר יושיט יד בחזרה. הקבלה אפשרת לנו להסתכן בדחייה – להעז להיות הראשונים לאמר: "אני אוהב אותך".
האהבה יכולה לשרוד רק אם מכירים ומקבלים את הפגיעות האנושית; כאשר אנו מכבדים את הקשר שצומח מהחיבור עם הפגיעות שבנו, אנחנו נותנים אמון בעצמנו, בצרכינו וברגשותינו.
האמפתיה היא הנסיוב נגד הבושה
ברנה בראון מצביעה על המתאם הגבוה בין בושה ממאירה ( Toxic Shame) לבין התמכרות, דכאון, אלימות והפרעות אכילה.
בושה בריאה, לעומת הבושה המרעילה, המתייחסת ליכולת לקבל את מוגבלותנו, ולהכיר בחולשותינו.
"האמפתיה היא הנסיוב נגד הבושה" היא מדגישה.
"אם תניחו בושה בצלוחית תרבית, היא זקוקה לשלושה מרכיבים בכדי לגדול בצורה מיטבית: סודיות, שתיקה ושיפוטיות. אם תניחו, לעומת זאת, את אתה כמות של בושה בצלוחית תרבית ותרוו אותה באמפתיה, היא לא תשרוד" ~ ברנה בראון
בלינק הבא אפשר לקרוא על כוחה של האמפתיה לפי ברנה בראון.
הבושה קשורה לחוויה של היותנו אנושיים, המאפשרת לנו להעמיק את אנושיותנו ולהרחיב אותה.
כשמספרים סיפור מביך, אנו בדרך כלל מדברים בלחש, בקול נמוך, כדי שאיש לא ישמע. כשאנחנו מתאמצים להעלים את אשר מביך אותנו, אנחנו עלולים לחסום את הביטוי העצמי האותנטי שלנו. בחשיפה, לעומת זאת, אנחנו נעשים קלים יותר, אנחנו מיישרים מבט והקול מעט יותר גבוה ובטוח.
הרחבה של הסקירה התיאורטית ועדכון של רשימת המקורות להרצאה אפשר למצוא בשלושה מאמרים נוספים באתר
הרצאה על הבושה- פרספקטיבות בחשיבה הפסיכודינאמית
פניה הגלויות והסמויות של הבושה בפסיכותרפיה
טרנספורמציה של הבושה במרחב הטיפולי
"כשאנו עושים הכול כדי לא להיפגע, אנו מרחיקים מעצמנו את החוויות שמביאות מטרה ומשמעות לחיינו"~ ברנה בראון
