פָּתוּחַ סָגוּר פָּתוּחַ. זֶה כֹּל הָאָדָם ~ יהודה עמיחי

סביב הדלתות בחיינו מתפתחות דרמות רבות, שהרי הן מייצגות לא רק מעבר פיזי בין חללים, אלא גם את הגבולות שלנו: ההחלטה לאפשר לאחר להיכנס לעולמנו, הבחירה להיכנס או לצאת, להיחשף או להישאר מאחורי דלת סגורה.

המתח המתמיד בין הכוחות המנוגדים – פתיחה וסגירה, כניסה ויציאה, נסתר וגלוי – מהדהד את הדינמיקות המורכבות בחיינו, כפי שנראה בהמשך.

מהן דלתות בשבילי? 

על עוצמתו של דימוי הדלתות כעדשה להבנת קשרים אנושיים, למדתי רבות במהלך שנותיי בהדרכתה של ניצה איל. בספרה תמונות פסיכולוגיות, היא כותבת:

"מהן דלתות בשבילי?

נצא לטיול דמיוני בשכונת בתים. הם עומדים זה בצד זה, כל אחד בפני עצמו. יש כאלה המוקפים בגדר אבנים, ואחרים רק בחלקת דשא. בכל בית יש דלתות. הן אלה המחברות בין פנים לחוץ, מאפשרות כניסה אל הבית ויציאה ממנו, וגם ביקור אצל השכנים…

כל אחד מאיתנו הוא מעין ארץ. הגבולות בין המדינות, מגדירים טריטוריה. עד כאן המדינה שלי – הזהות שלי, ומכאן – המדינה שלך, הזהות שלך. כשיש גבולות, יש גם תחושת ביטחון, אני יודעת מי אני ומי אתה. איננו מתערבים או נטמעים זה בזה. לבית הזה יש דלתות. יש כאלה מתנופפות על ציר, נפתחות ונסגרות עם כל נקישה, אחרות כבדות ומשוריינות. יש דלתות אטומות לחלוטין ויש כאלה עם חלון קטן מזכוכית או חור הצצה. קוקר, כך קראה לו סבתא פייגלה והזהירה, תמיד לפני שפותחים דלת צריך לבדוק מי עומד מאחוריה. עצה חכמה סבתא. אבל לא בכל דלת יש חור הצצה" (תמונות פסיכולוגיות, עמוד 83).

הדלתות והגבולות סביבנו מגדירים, אם כן, את הזהות שלנו, את הטריטוריה האישית והנפשית שבה אנחנו חשים ביטחון.

פתיחת הדלת והכנסת אורחים 

החְזִיקִי דְּלָתוֹת פְּתוּחוֹת
לִבְנֵי הָאָדָם,
לְעוֹלָם אֵינֵךְ יוֹדַעַת
כַּמָּה טְרִיקוֹת נֶפֶשׁ עָבָרוּ ~ חלי ראובן

שירה של חלי ראובן, "החזיקי דלתות פתוחות",  מדגיש את הערך והאתגר הכרוך בפתיחת הדלתות.

הכנסת אורחים באה לביטוי ביכולת להישאר פתוחים לאחרים, הנושאים איתם כאב, עייפות רגשית, ופגיעות מהעבר, מהדלתות ש"נטרקו" על נפשם. היא מציעה לנו לזכור את מי שפתח עבורנו דלתות ברגעים קשים, וכך להיזכר כמה פתיחת דלת יכולה להיות משמעותית ומשנה חיים למי שבחוץ.

הכרת התודה חוברת למחויבות להעניק לאחרים את אותו מרחב, בו יוכלו להתארח, לנוח ולהתחבר לכוחותיהם (לינק למאמרים על הכנסת אורחים ועל שיח של אמון לפי דונה אורנג').

לִשְׁמֹעַ מִישֶׁהוּ בְּצִדָּהּ הַשֵּׁנִי

"…אָדָם זָקוּק לְדֶלֶת
כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לִנְקֹשׁ עָלֶיהָ בְּיָד רַכָּה
לִשְׁמֹעַ מִישֶׁהוּ בְּצִדָּהּ הַשֵּׁנִי
עוֹנֶה לוֹ: יָבוֹא"

~ עידית ברק (גרסה מלאה של השיר בהמשך)

פעולת הנקישה והתקווה לשמוע מישהו בצד השני ("עוֹנֶה לוֹ: יָבוֹא") מסמלת את הרצון והצורך של האדם בקשר, הבנה ואישור. זה מתחבר למתח בין קרבה לריחוק.

פעולת הכניסה דרך דלתות הנפש מסמלת מסע פנימי של חיפוש וגילוי עצמי. הכניסה "כדי לגלות" והיציאה "בשביל לחפש" משקפות את הדואליות של התנועה המתמדת בין פנימיות לחיצוניות, כמו גם את המתח בין הגילוי לחשש להיפתח.

חשוב גם "השלט". כמו שהדלת מקבלת משמעות דרך השם שניתן לה ומה שכתוב על השלט, כך גם אנשים זקוקים להגדיר את עצמם ולהבנות את זהותם. לעיתים קרובות רב הנסתר על הגלוי כמו ב"דלת הסמויה" עליה כתוב בגרפיטי בצילום בהמשך.

כשאנו עומדים בפני דלת סגורה

לפעמים אנו סוגרים דלתות בפני אחרים ולפעמים דלתות נסגרות בפנינו:

אנו עומדים על סף הדלת. מקישים שוב ושוב על הדלת – מבקשים להתקרב, להתחלק, לגעת – והדלת אינה נפתחת.

טבעי במצב זה להיפגע, להרגיש דחויים, לסובב את הגב, ללכת ולא לחזור עוד.  ניצה מזכירה לנו שיש אפשרויות נוספות: אפשר להמתין מעט ולהקיש פעם נוספת ברכות, או ללכת לביקור בבית אחר ולחזור כעבור זמן. לבדוק אולי נפתח חריץ. ואפשר גם לנסות להבין מדוע הדלת לא נפתחת. זה לא בהכרח קשור אלינו. כך לדבריה:

"מי שמצפה שדלתות ייפתחו לפניו מאליהן – כמו הדלתות הנפתחות בנגיעת קרן אלקטרונית כשמתקרבים אליהן – עשוי כנראה לחכות זמן רב. על דלתות צריך להקיש. לבדוק, לבקש רשות, להצהיר: אני כאן. אני רוצה שתפתחו לי. הרבה דלתות לא נפתחות רק בגלל שלא נקשנו עליהן.

"הוא מאוהב, עם כל הסימנים. עיניים אדומות ולחיים שקועות. כבר שבוע שהוא מקשיב למוסיקה בלילות – שלמה ארצי בארבע בבוקר – ומחכה לצלצול הטלפון. אני חושב שהיא בכלל לא מעוניינת בקשר איתי, הוא אומר לי בקול טרגי. ייתכן שלא וייתכן שכן, אני אומרת, הקשת על הדלת שלה ? איך תדע אם לא תבדוק ? צריך לנסות" (שם עמוד 85). 

ולעומת הנמנעים יש גם את המתעקשים להיכנס דווקא לדלת הנעולה בפניהם:

"… ויש עקשנים המתמחים בהקשה על דלת אחת ויחידה. למשל, אלה שזיכרון האהבה שלא מומשה אינו עוזב אותם. הם תקועים כל ימי חייהם לפני דלת אחת נעולה, ממשיכים להקיש עליה, במציאות או בדמיון, ומתחננים – פתחו את השער. פתחוהו רחב. קולם נצרד עם השנים, גבם שח ושערם מאפיר. תזוזו, אני אומרת להם, תזוזו. יש דלתות נוספות, יש עוד שערים." (שם, עמוד 85).

כשדלת אחת נפתחת, השנייה נסגרת, אבל לעיתים אנחנו מתעכבים בהתמקדות מלווה חווית החמצה על הדלת הסגורה, שאין אנו רואים כלל את הדלת שנפתחה  לקראתנו.

אמנות סגירת הדלתות

מניצה איל (שם) למדתי גם עד כמה סגירת דלתות היא אמנות חיים חשובה.

"לא הכול פרוץ, לא הכול פתוח. יש ואנשים פולשים אלינו בגסות, מתחלים בחיים שלנו, משתלטים על המרחב של הרגשות וההחלטות. זה הזמן לסגור את הדלת. לנעול אותה. להגיד – עד כאן. לא יותר. מכאן זה שלי. מכאן – זה אני. יש אנשים שהדלתות שלנו נפתחות בקלות בפניהם, אך בה בעת הן נחסמות לחלוטין בפני אנשים אחרים. יש תקופות בחיים בהן אנחנו פתוחים לקשרים, ואחרות שבהן אנחנו סוגרים את הדלת ונועלים במפתח. ליתר ביטחון" (שם).

מילים אלה מקבלים משמעות נוספת בימים אלה של מלחמה ודיונים על מרחבים מוגנים ודלתות ממ"ד.

דלתות סגורות בנפשנו

לרוב אנו זקוקים לדלת סגורה גם בתוך הנפש. לפחות אחת מזכירה לנו ניצה, דלת שמאחוריה אנו שומרים דברים ישנים, אכזבות וכאבים.

"לדלת הזו תפקיד חשוב בחיינו. לא כל זיכרון צריך לעורר, ולא כל כאב צריך להעיר. מותר גם להניח אותם בחדר הסגור ולנעול את הדלת לתמיד. ולא רק אנחנו, גם אלה שאנו אוהבים וקרובים אלינו מאוד זקוקים לאפשרות לסגור דלת בתוך הבית שלהם. למקום שבו ישמרו זיכרונות שאינם יכולים או אינם רוצים לחלוק בהם"

.

דלת בלי מפתח או מפתח בלי דלת

בשיר אחר כתב יהודה עמיחי שאינו יודע מה עצוב יותר – דלת בלי מפתח או מפתח בלי דלת.  בעקבותיו כותבת ניצה איל:

"…במפתח אנו גם סוגרים וגם פותחים. זה המפתח ללבה או ללבו. זו הדרך ליצירת קשרים. מפתח הוא גם אמצעי להבנת דבר מה ולתרגום משפה לשפה. ויש מפתחות רבים נוספים, כאלה העוזרים לנו להתמצא בספר ולפענח כתבי סתר. ואפשר להיות בעמדת מפתח, לשלם דמי מפתח וגם לנגן במפתח סול. כשהייתי ילדה, הייתי ילדת מפתח. על צווארי השתלשל שרוך חום של נעל ובו שזור מפתח הבית. באיזו גאווה ענדתי אותו. סמל לעצמאות. לבגרות. אני בעלת הארמון. בעלת המפתח. ביום שבו קיבלתי ממנו את המפתח לדירתו, קיבלתי אישור לקשר בינינו. יש לנו מפתח משותף לדלת משותפת".

לכל אחד מאיתנו יש צרור של מפתחות. לא זה של הבית והמכונית הנמצאים בתיק או בכיס, אלא זה המתאים לדלת של האדם שאני רוצה לחיות איתו, של המקום שאני רוצה לחיות בו, של המקצוע, של טעם החיים.

"מפתח צריך למצוא את הדלת הנכונה. הדלת מחכה למפתח הנכון שיפתח אותה. יש בתים שעזבתי לפני שנים רבות, אבל את המפתחות שלהם אני עדיין שומרת במגירה. מי יודע אולי יתאימו יום אחד לדלת אחרת?

זה סודו של המפתח – התאמה לדלת. אני נכנסת לחדר שלא הייתי בו מעודי, בארץ זרה, על הקיר תמונות אחרות, יושבים בו אנשים שאינני מכירה ואני אומרת: אני מרגישה כמו בבית. תחושת התאמה היא הסיבוב של המפתח הנכון בדלת הנכונה" (תמונות פסיכולוגיות, עמוד 87).

האחריות לסיבוב המפתח היא שלנו. אף אחד לא יפתח עבורנו דלתות שנועדו לנו, מזכירה לנו ניצה איל.

"לכל אדם ניתן המפתח לשערי גן עדן, ואותו מפתח עצמו פותח את שערי הגיהינום. הבודהיסטים מלמדים אותנו כי החיים הם מקום נפלא ואיום כאחד – את זה כבר ידענו. שיש בו סיכון וסיכוי – גם זה אינו חדש. אבל החידוש הוא אולי ההכרה בצרור המפתחות הווירטואלי שאיתו אנו עוברים מדלת לדלת. ומסובבים.

איך נדע מה מסתתר מאחורי הדלת אם לא סובבנו את המפתח? אנו יכולים למצוא את עצמנו כמו פנדורה, פותחים תיבה של מפלצות. אך מצד שני – אם נתלבט ונהסס אולי נפסיד את התקווה שמסתתרת בתחתית התיבה?" (ניצה איל, תמונות פסיכולוגיות, עמוד 87).

פתוח סגור פתוח במרחב הטיפולי

"בכל שעה קלינית, ובכל שעת חיים, אנו מקיימים מתח בין שני כוחות מנוגדים: האחד, הנובע מדחף החיים, הוא הכוח המושך לקשר. זה הכוח המודע והמוכר לכולם, שמתחיל מרגע היוולדנו בתינוק הזקוק לאימו, התלוי בה, המבקש את השד שופע החלב, את המבט, את המילה. אך כנגדו ישנו כוח נוסף, חתרני, שניתן להבינו כנגזרת של דחף המוות, וכוח זה מבקש להיפטר מן האחר, לא רק מפני שהאחר עלול לבגוד בי ולהכאיב לי, אלא כי הוא מעמיס עליי את אמיתות הקיום בעצם היותו, בתביעתו האומרת "הנני" ודורשת ממני להכיר בו, להעניק לו, לדעת אותו ואת עצמי המשתקפת בפניו. כנגד כך מופעלת התקפה על הקשר ונסיגה ממנו", כך כותבת מירב רוט בספר "מלחמת היצרים", עמוד 

אנו מוזמנים להתבונן באפשרות לקיום של "גם וגם" במקום "או או". שני הכוחות – המשיכה לקשר והצורך להתרחק – אינם שוללים זה את זה, אלא מתקיימים בו זמנית בתוך המרחב הנפשי של כל אדם, ולעיתים גם בתוך כל מערכת יחסים. המתח המתמיד בין כוחות מנוגדים – פתיחה וסגירה, כניסה ויציאה, נסתר וגלוי – משקף את הדילמות הרגשיות ואת המורכבויות ביחסים בין-אישיים, כפי שמשתקפים בדרמות יומיומיות של קירבה ונפרדות בחיינו.

ההכרה בשני הכוחות הללו מאפשרת גמישות נפשית ויכולת לנוע בין הקטבים באופן חופשי ומכוון יותר.

נקודות המגע בין שני הכוחות יכולות להתקיים ככל שיש הכרה בדינמיקה הזו. לדוגמה, מצב שבו אדם חש רצון להתרחק כדי להגן על עצמו, אך גם מסוגל להחזיק בדיאלוג פנימי את הכמיהה לקרבה. חמלה עצמית ב"פרלמנט הנפש" היא זו שעשויה לאפשר לאדם להיות במגע עם הפגיעות שבו לבחור מתי לפתוח ומתי לסגור דלתות, מבלי להיתקע באשמה (האשמה עצמית או האשמת האחר) על סגירת הדלתות בזמנים בהם הוא זקוק למרחב.

במרחב הטיפולי, ההכרה בשני הכוחות יכולה לעזור למטופלים לזהות מתי הם סוגרים דלתות מתוך פחד או כאב, ומתי הם עושים זאת מתוך בחירה מודעת וחיבור לעצמם.  "דלת עם חלון קטן", כך תיארה זאת אישה בתהליך טיפול, שהתקשתה להיות בקשרים מבלי לאבד את עצמה. השימוש בדימוי זה אפשר לה ליצור קשרים המאופיינים בהכרה הדדית ואיזון בין ביטוי עצמי והכרה באחר. היה לה קשה קודם לכן להציב גבולות, להיות קרובה אך נפרדת.

שערים למאבקים בתוכנו

הדלתות בנפשנו אינן רק גבולות המפרידים ביננו לבין אנשים אחרים; הן גם שערים למאבקים הפנימיים בתוכנו.

מירב רוט מתייחסת גם למתח בין גילוי וכיסוי – בין העמדה המסרבת למציאות ובין העמדה המסכינה עם המציאות. כך בפתח הדבר לספרה:

"אנו נעים בין שתי עמדות קיומיות. עמדה אחת המסרבת למציאות חיינו, הכוללים כאב, חסר ומוות. העמדה השנייה, המסכינה עם המציאות, על מורכבותה, מכאוביה וחסריה*. תחת שלטונה של "העמדה המסרבת למציאות", הנפש מפעילה סוללה של מנגנוני הגנה המבקשים להתכחש לאתגרי הקיום. *האדם מנסה לנצח את חוסר האונים בשליטה כול יכולה; להביס כל חסר בחמדנות חומסת;  לתקן באופן מאגי כל קלקול; למגר אכזבות ותלות באמצעות אכזריות וניכור, או לחילופין באמצעות פנטזיה על קשר אידיאלי. כל מנגנוני ההגנה העומדים בשירות הסירוב לאמת הם שבריריים ביותר, והפעלתם כרוכה במתח מתמיד, שכן עמוק בתוך נפשנו אנו חשים שאנו מרמים את עצמנו* (מירב רוט מלחמת יצרים, עמוד 10).

ולעומת העמדה הסוגרת את הדלת מפני ההכרה במציאות המורכבת, ומסרבת להכיר בה, יש עמדה המסכינה עם המציאות:

"תחת שלטונה של "העמדה המסכינה עם המציאות" הדורשת מאמץ וכרוכה בהתפתחות נפשית, אנו *פוגשים במציאות נכוחה, על הכאב והיופי שהיא נושאת*. הביטוי "מסכינה" נבחר שכן *השורש ס.כ.ן מצוי בזיקה לסכנות האימננטיות להיותנו בעולם, למסכנות (הכאב, האבל() הכרוכה בטבע הקיום האנושי, שהסכנות והכאב הם חלק בלתי נמנע ממנו. מתוך הכרה זו הנפש יכולה למצוא דרכים יצירתיות אינספור לקיום חיים מלאי יופי ומשמעות*. עם הנכונות להסכין עם המציאות חלה גם *התפתחות אתית*, שכן בזכות היכרותי האינטימית עם החרדות והקשיים בתוכי מתפתחות בי *הבנה, חמלה וגם אחריות כלפי חולשות האנוש באחר*. בתוך כך, *קבלת חסרונותיי שלי מובילה לנדיבות כלפי חסרונותיו; מכיוון שאני זקוקה לאחר, ביכולתי לשאת את הזדקקותו לי;  קבלת הזדקנותי מעוררת סובלנות כלפי פגעי הזמן הניכרים באהובי;  הבנת המאמץ הכרוך בנתינה מולידה הכרת תודה על כל גילוי של נדיבות כלפיי " (מירב רוט, מלחמת יצרים. עמוד 11).  

אהבת אמת תלויה אם כן באהבת האמת של קיומנו:

"במילים אחרות, אהבת אמת תלויה באהבת האמת של קיומנו. אי אפשר לאהוב באמת – את עצמי, את זולתי, את חיי – מבלי לאהוב את האמת הכרוכה בחיים האנושיים מהולדת עד מוות. הסירוב למציאות מפריע ליצירת חיים מלאי משמעות, שכן משאבים רבים מתכלים במאמץ להתכחש לאמת. לעומת זאת, ההשלמה עם טבע הקיום מאפשרת הפניית תשומת לב לרגעי החיים כאל אוצרות שיש לנצור בעדינות" (שם עמוד 11). 

דרך כל דלת, בין אם היא נפתחת או נסגרת, משתקפת הבחירה שלנו: האם נבחר להסכין עם המציאות – על הכאב והיופי שהיא נושאת – או נתכחש לה, וניאחז באשליה של מציאות אחרת.  כמו דלת הנסגרת על כאב כדי להגן עלינו, כך גם הנפש עשויה להיסגר במאבקה מול אמיתות הקיום.

ואפשר לחשוב על דבריה של מירב רוט כמתייחסים למשקוף הדלת, התורמת ליציבות.

על חשיבות משקוף הדלת בעתות סופה וסער אפשר גם ללמוד מהפסקה הבאה, הפעם מסוף הדבר לספר:

"ההגדרה שאני מציעה לבריאות נפשית היא שהעמדה המסכינה עם המציאות מכילה את העמדה המסרבת למציאות.. פירושו של דבר, שגם בהתפתחות בריאה (ובתום מסע טיפולי משמעותי) אמנם עדיין יתעוררו בנו מאבקים פנימיים (ואבוי לנו אם נהיה שווי רוח לכול), אבל בהדרגה  הם יתרחשו לעיתים רחוקות יותר ובעוצמה קטנה יותר. גם בעתות סופה וסער, בעוד הגלים ייתמרו בתוכנו כמאיימים לבלוע אותנו אל קרבם, יקיף אותם מכל גדול, שקוף בלתי מורגש שתוך זמן לא רב יאפשר להם לשכוך, ולחול שהסעירו  לשקוע בחזרה לקרקעית נפשנו.

נוכל לדמיין את הנפש כבית שבו דלתות ומשקופים משתלבים זה בזה.

המשקוף – עוגן יציב ובלתי מתערער – מאפשר לדלת לנוע בחופשיות: להיפתח לרווחה כדי לקבל את החיים במלואם, להיסגר כדי להגן על הפגיעות והעדינות שבנו.

היכולת לאפשר לעצמנו ולזולתנו להיות במצב של דלת חצי פתוחה – לא מתוך חוסר החלטיות, אלא מתוך גמישות ורכות – משקפת את הנכונות – בכל יום מחודש – להסכין עם המציאות על מורכבותה ופגעיה, ומתוך כך לאהוב את המציאות במלואם.

במובן הזה, האתגר הוא לא "לפתור" את הקונפליקט בין הכוחות, אלא לפתוח מרחב בו נוכל להיות איתו ולנוע בתוכו ומתוכו.

מקורות

אייל ניצה (2003). תמונות פסיכולוגיות. הוצאת אריה ניר

עמיחי, יהודה (1998).. פתוח סגור פתוח", הוצאת שוקן

רוט מירב (2024). מלחמת יצרים – בנפש האדם ובגיבורי ספרות, הוצאת מודן

נספח 1:

לקט שירים בעקבות דלתות לנפש – הדלתות שבחיינו

אָדָם זָקוּק לְפָחוֹת לְדֶלֶת אַחַת
לִפְתֹּחַ אֶת מָה שֶׁסָּגַר
לְהִכָּנֵס כְּדֵי לְגַלּוֹת
לָצֵאת בִּשְׁבִיל לְחַפֵּשׂ
לִסְגֹּר עַל מְנַת לְהָנִיחַ
אָדָם זָקוּק לְדֶלֶת אַחַת
לִתְלוֹת עָלֶיהָ שֶׁלֶט
לִקְרֹא לָהּ בְּשֵׁם
אָדָם זָקוּק לְדֶלֶת
כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לִנְקֹשׁ עָלֶיהָ בְּיָד רַכָּה
לִשְׁמֹעַ מִישֶׁהוּ בְּצִדָּהּ הַשֵּׁנִי
עוֹנֶה לוֹ: יָבוֹא

~ עידית ברק

***

אדם בתוך עצמו הוא גר
בתוך עצמו הוא גר.
לפעמים עצוב או מר הוא,
לפעמים הוא שר,
לפעמים פותח דלת
לקבל מכר
אבל
אבל לרוב,
אדם בתוך עצמו נסגר ~ שלום חנוך

***

הוֹי, אִמְרוּ, הַגַּלִּים,
הַדָּגִים בַּמְּצוּלָה,
אֵיךְ אָבֹא בְּשַׁעֲרֵי
אֶרֶץ הַסְּגֻלָּה,
וּמַפְתְּחִי שָׁבוּר

~ חיים נחמן ביאליק

***

***

בִּקַּשְׁתִּי לִבְרֹחַ מִפְּנֵי הָעוֹלָם וּבָא הָעוֹלָם
וְדָפַק עַל הַדֶּלֶת. וְלאֹ פָּתַחְתִּי. זָעַם הָעוֹלָם
וְהָלַם עַל הַדֶּלֶת. וְלאֹ פָּתַחְתִּי. רָכַן הָעוֹלָם
וְדָחַק פִּתְקֵי אַהֲבָה מִתַּחַת לַדֶּלֶת. וְלאֹ פָּתַחְתִּי.
עָשָׂה הָעוֹלָם אֶת עַצְמוֹ מִתְרַחֵק. וְחִכִּיתִי רֶגַע,
וְעוֹד אֶחָד, וְהָעוֹלָם הָיָה שָׁקֵט כְּפִי שֶׁלּאֹ הָיָה
מֵעוֹלָם. וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם בֶּאֱמֶת הֶאֱמַנְתִּי
אוֹ שֶׁמָּא רָצִיתִי לָלֶכֶת שׁוֹלָל, וּפָתַחְתִּי
אֶת הַדֶּלֶת לִרְוָחָה וְהָעוֹלָם נִבְהַל

~  אלי אליהו

***

הַחְזִיקִי דְּלָתוֹת פְּתוּחוֹת
לִבְנֵי הָאָדָם,
לְעוֹלָם אֵינֵךְ יוֹדַעַת
כַּמָּה טְרִיקוֹת נֶפֶשׁ עָבָרוּ,
הַי תָּמִיד זוֹכֶרֶת
כַּמָּה נְשִׁימָה קַבָּלַת אַתְּ
מִמִּי שֶׁהֶחֱזִיק לְךָ דֶּלֶת פְּתוּחָה,
עֲשִׂי כָּכָה
שֶׁתָּמִיד תּוּכַל הָרוּחַ
לַעֲבֹר בֵּינֵיכֶם,
שֶׁתָּמִיד יָדְעוּ שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מָקוֹם
אֶצְלְךָ, לְהִכָּנֵס פְּנִימָה,
שֶׁיָּדִית לִבְּךָ נִפְתַּחַת בְּקַלּוּת,
שֶׁתָּמִיד יוּכַל אָדָם
לְהִכָּנֵס אוֹ לָצֵאת
מֵהָעֵינַיִם שֶׁלְּךָ,
וְאַתְּ עָדִין תֵּדְעִי לְהַבִּיט בּוֹ
כְּמוֹ פֶּלֶא פִּלְאֵי הַפְּלָאִים,
עֲדַיִן יְכַסּוּ אוֹתוֹ רִיסַיִךְ
וַיֵּאָסְפוּ אֶת דִּמְעוֹתָיו,
אַחֲזִי בְּיָדְךָ אֶת הַדֶּלֶת
שֶׁלֹּא תִּטָּרֵק עַל לִבּוֹ
שֶׁלֹּא תִּסָּגֵר עָלָיו בְּטֶרֶם עֵת,
בְּאִבְחָה אַחַת
בַּחֲבָטָה קָרָה,
שֶׁתַּעֲרֹף אֶת אוֹרוֹ,
שֶׁלֹּא יְקָרָה
שֶׁנִּנְעַל בְּתוֹךְ עַצְמוֹ
וְלֹא מָצָא דֶּרֶךְ
לָצֵאת חֲזָרָה
אֶל יָם אַהֲבָתְךָ,
הַחְזִיקִי דְּלָתוֹת פְּתוּחוֹת
עֲבוּר בְּנֵי הָאָדָם
וְאַל תְּמַהֲרִי לִנְעֹל אוֹתָם
מֵאֲחוֹרַיִךְ,
לִנְעֹל אוֹתָם
מִלְּפָנַיִךְ,
מִלְּפָנָיו
אֱלֹהִים, פָּתַח אֶת הַדְּלָתוֹת
עֲבוּרֵנוּ
שֶׁלֹּא נַגִּיעַ אֵלֶיךָ נְעוּלֵי חַיִּים

~ חלי ראובן

***

נספח 2:

שאלות לרפלקציה

על פתיחה וסגירה

• מה קורה בתוכי כשאני בוחר לפתוח דלת? אילו רגשות או חששות עולים ברגע של פתיחה?
• מתי אני מוצא את עצמי מהסס או מפחד לפתוח דלתות? מה מונע ממני לעשות זאת?
• איך אני מרגיש כשאני סוגר דלת? האם זו תחושת שחרור או ויתור, ואולי משהו אחר?

על נסתר וגלוי

• אילו חלקים בעצמי אני שומר מאחורי דלתות סגורות? מתי אני בוחר לגלות אותם, ולמי?
• מה המשמעות של דלת סגורה בחיי? האם היא מסמלת הגנה, סוד, או חוסר יכולת להיחשף?
• איך אני מתווך את המתח בין הרצון להיות גלוי לאחרים לבין הצורך להגן על פרטיותי?

על קרבה וריחוק

• איך אני שומר על נפרדות כשאני פותח את דלתות הלב?
• איך אני מתמודד עם החתירה לאיזונים בין "קרוב מדי" ל"רחוק מדי"?

רשימת השירים ויתר מקורות תועלה בהמשך