שְׁלוֹמִי קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ.
קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ.
וְהַחַגִּים הָאֲהוּבִים וּתְקוּפוֹת הַשָּׁנָה הַנִּפְלָאוֹת
עִם אוֹצַר הָרֵיחוֹת, הַפְּרָחִים,
הַפְּרִי, הֶעָלִים וְהָרוּחוֹת,
וְעִם הָעֲרָפֶל וְהַמָּטָר,
הַשֶּׁלֶג הַפִּתְאֹמִי והַטַּל
תְלוּיִים עַל חוּט הַכְּמִיהָה. ~ זלדה שְׁלוֹמִי קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ. זה אולי משפט פשוט, אבל כשחוטים מתחברים לסריגה, נוצרת הרקמה האנושית, זו שבה כולנו מחוברים – בלב, במחשבה ובידיים עמלות. רוצה לשתף אתכם במסע בין חוטים צבעוניים, צילומים ושירים המספרים את סיפורם של מעגלי סריגה חברתית בפרויקט של "סורגים קהילה" – פרויקט ארצי שבו אנשים מכל הארץ סורגים יחד.
המיזם בבורגתה הוקם לזכרה של זהבה שחורי אמנית ומורה בת המושב. לחברות הקהילה שעבדו על החלקים השונים בתערוכה, הצטרפו ילדי ביה"ס בהכנת לבבות שהפכו ל"שביל הלבבות".
הצילומים מאת דבורה אבידור – מסוכות 2024 – ממחישים את השילוב הנפלא של המיזם בחיק הטבע כלשונה של זלדה:
"..וְהַחַגִּים הָאֲהוּבִים וּתְקוּפוֹת הַשָּׁנָה הַנִּפְלָאוֹת/ עִם אוֹצַר הָרֵיחוֹת, הַפְּרָחִים/הַפְּרִי, הֶעָלִים וְהָרוּחוֹת/ וְעִם הָעֲרָפֶל וְהַמָּטָר,/ הַשֶּׁלֶג הַפִּתְאֹמִי והַטַּל/ תְלוּיִים עַל חוּט הַכְּמִיהָה" ~ זלדה.
תְלוּיִים עַל חוּט הַכְּמִיהָה
חָרַזְתִּי חֲרוּזִים עַל חוּט שֶׁל חֶסֶד
דַק כְּמוֹ סָפֵק, שָׁקוּף כְּמוֹ הַחַיִּים.
חָרַזְתִּי חֲרוּזִים עַל חוּט שֶׁל חֶסֶד,
שֶׁיְקַשְׁטוּ אֶת הַיָּמִים הֲכִי רָעִים..
בַּחוּץ נָשְׁבָה לָה רוּחַ סְעָרָה
הַחֲרוּזִים יָפִים וַעֲדִינִים.
הַחוּט נִקְרַע. הַחוּט תָּמִיד נִקְרַע.
הֵם הִתְפַּזְרוּ לְכָל הַכִּוּונִים.
מַנְגִּינוֹת נָתְנוּ לָהֶם כְּנָפַיִם.
הֵם עָפוּ. גַם אֲנִי הָלַכְתִּי לִי.
מִי שֶׁאָהַב אוֹתָם אֵינוֹ יוֹדֵעַ
שֶׁהֵם שֶׁלִּי. שֶׁהֵֵם הָיוּ שֶׁלִּי.
אִם תִּפְגְשׁוּ בְּשִׁיר נִסְחַף בָּרוּחַ,
אוֹ אִם חָרוּז נָגַע בְּנִשְׁמַתְכֶם,
אַמְצוּ אוֹתוֹ בְּאַהֲבֶה, בְּלֵב פָּתוּחֵַ.
קְחוּ אוֹתוֹ אִתְכָם.
חָרַזְתִּי חֲרוּזִים עַל חוּט שֶׁל תְּכֵלֶת
דַּק כְּמוֹ סָפֵק, כְּמֵי הַיָּם שָׁקוּף.
אֲבָל הַחֲרוּזִים הַחֲצוּפִים הָאֵלֶה
כָּל-כָּך רָצוּ לָעוּף. ~ לאה נאור
כמו החרוזים שעל חוט דק של חסד, כך גם חוטי הסריגה שלנו נושאים את משאלותינו העדינות ביותר. אנו "חורזים" את ימי חיינו על חוטים דקים – שבריריים, אך מלאי כמיהה. כל צבע שנוסף לסריגה הוא כמיהה אחרת, סיפור חדש.
החוטים המוחזקים בידיים, כמו זיכרונות וחלומות, נמתחים, נשזרים, ולפעמים נפרמים – ממש כמו הקשרים שבינינו.
שביל הלבבות
אָנָא, קְחִינִי וְרִקְמִינִי / פֶּרַח כָּלָנִית אָדֹם" ~ ע. הלל (שלושה חוטים ומחט)
תתארו לכם עולם יפה
פחות עצוב ממה שהוא ככה
ואנחנו שם הולכים עם שמש בכיסים
ומעל גגות, הכוכבים
והזמן עובר בלי פחד
~שלמה ארצי / תארו לכם עולם
חוּט נוֹגֵעַ בָּמֶה שֶׁאֵינֶנּוּ
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלוֹהִים
אֶת הַשָּׁמַיִם שֶׁבְּעֶצֶם אֵינָם
וְאֶת הָאֲדָמָה שֶׁרוֹצָה בָּם לָגַעַת,
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים חוּטִים מְתוּחִים בֵּינֵיהֶם
בֵּין הַשָּׁמַיִם שֶׁבְּעֶצֶם אֵינָם
וּבֵין הָאֲדָמָה הַמְשַׁוַּעַת,
וְאֶת הָאָדָם הוּא יָצַר
שֶׁהָאִישׁ הוּא תְּפִלָּה וְהוּא חוּט נוֹגֵעַ בָּמֶה שֶׁאֵינֶנּוּ
בְּמַגָּע שֶׁל רוֹךְ וְדַקּוּת
~ רבקה מרים
לגעת במה שאינו – חוויה פרדוקסלית זו נוכחת ברבדים כה רבים בחיינו.
" בעיניים יש פקק תפילות כבד בנתיב של השמיים." ~ נעם חורב בתפילה להשבת החטופים
כולנו רקמה אנושית אחת
החוטים ברקמה עשויים מכל הצבעים ומכל הסוגים, בהירים וכהים, עבים ודקים. ממשי ומכותנה. כותבת ניצה איל על הזכרון שלנו האורג נרטיבים חדשים:
"נול הקסמים של הזיכרונות הוא זה שאורג אותם כל פעם מחדש. הוא אינו מפסיק לעבוד – פורם שטיחים קודמים ואורג מהחוטים שלהם שטיחים חדשים, כאלה המתאימים יותר לגודל החדר שבו אני מתגוררת כיום, לתמונות שעל הקירות ולאור הנופל מהחלון. היזכרות היא עניין של הווה ולא של עבר. היד האורגת בוחרת צבעים ודוגמה המתאימים לשטיח של היום ולא לזה של אתמול.
אין טעם להשוות את השטיח שלי לשטיח של אדם אחר. כן, אני יודעת – שנינו היינו שם. ביחד. באותו מקום, מתחת לאותם שמיים, בזמן השקיעה. אפילו החזקנו יד ביד. אך מאותם חוטים צבעוניים כל אחד ארג לו שטיח עם דוגמה משלו. אצלי הפסים האדומים והשחורים ניצבים שורות-שורות, ואצלו הם מצטלבים, בשולי השטיח שלי זר פרחים רקומים בלבן, ואצלו פרחים כתומים גדולים במרכז השטיח, בצבעים של זריחה" ~ ניצה איל מתוך תמונות פסיכולוגיות.
חוטי הזיכרון שבנו ארוגים מחדש כל הזמן, בוראים מחדש את הסיפורים במידות המתאימות ל'שטיח' חיינו הנוכחי. אין טעם להשוות את יצירתנו לזו של אחרים, שכן כל אחד שוזר לעצמו דפוסים ייחודיים.
כל אחד מאיתנו ייחודי, וכל אחד מאיתנו הוא חלק מהשלם, שאנחנו מכנים יקום. כך לפי אלברט אינשטיין
"האדם הוא חלק מהשלם שאנחנו מכנים "היקום", חלק המוגבל בזמן ובמרחב. הוא מרגיש את עצמו, את מחשבותיו ואת תחושותיו כמשהו נבדל מיתר העולם, שהוא סוג של אשליה אופטית.
האשליה הזאת הפכה לכלא שלנו, היא מגבילה אותנו באמצעות הרצונות הפרטיים שלנו והתקשרותנו לחוג צר של אנשים הקרובים לנו. מטרתנו להשתחרר מתוך הכלא הזה, להרחיב את תחום השתתפותנו עד כל יצור חי, עד העולם השלם במלוא תפארתו. אף אחד לא יצליח לבצע משימה כזאת עד הסוף, אבל המאמצים עצמם להגיע למטרה הזאת הם חלק מהשחרור והבסיס לביטחון הפנימי".
אלברט איינשטיין ~ Howard Eves, Mathematical Circles Adieu, Boston, 197
"שלובהיות" (Interbeing = שלוב + להיות)
טיך נאת האן קורא לתלות ההדדית אשר ביסוד קיומנו – "שלובהיות" (צירוף התואר “שלוב” עם הפועל “להיות”):
ההכרה בחיינו – ולמעשה בחיים באשר הם- כחלק ממארג משותף מהווה מרכיב חשוב בחמלה העצמית, המכונה חיבור לאנושיות משותפת. החמלה מעצם הגדרתה, היא בין אישית, כותבת כריסטין נף בספר חמלה עצמית (עמ' 75). חמלה פירושה השתתפות בסבל, מה שמרמז על הדדיות בסיסית בחווית הסבל.
שייכות היא אחד הצרכים הבסיסיים של העצמי. בדידות נובעת מהתחושה שאנחנו לא שייכים, בין אם אנחנו מוקפים באנשים אחרים ובין אם לאו (נף, עמ' 79). בדידות נובעת מתחושה של ניתוק מאחרים, אפילו אם הם במרחק סנטימטרים מכם.
"תחושות של חיבור, כמו תחושות של חסד, מפעילות את מערכת ההתקשרות של המוח. החלק של ה"התיידדות" כחלק מדחף ה"טפל והתיידד" (Tend and Befriend) קשור לנטיה האנושית לשותפות, להתכנסות בקבוצות כדי להרגיש מוגנים. מסיבה זאת, אנשים שמרגישים מחוברים לאחרים, פחות מבוהלים מנסיבות חיים קשות ומגלים יכולת רבה יותר להתמודד עם המהלומות" (נף, עמ' 78-9).
"סורגים קהילה" מנקודת מבט זו יוצרת מעין "רשת ביטחון".
חוויית ה-interbeing מגולמת כאן דרך הסריגה: אמנות עם מסורת עמוקה ועתיקה, שמתעוררת שוב, גם כעת, ומחברת בין אנשים בדרכים חדשות.
"בעיניים יש פקק תפילות כבד בנתיב של השמיים אבל החוט הדק בינינו אף פעם לא נקרע" ~ נעם חרב
זה לא בשמיים
ולא מעבר לים
זה כאן בעיניים
אולי רדום אבל קיים
כמו שמיכה שעוטפת
שני אנשים עייפים
כמו זרימה מכושפת
בין ימים חולפים
זאת שפה משותפת
כמו זריחה
כמו החול החם
החוטים שבינינו
לפעמים נמתחים
אבל בליבנו
עוד חלונות שנפתחים
~אהוד מנור
במציאות המורכבת שבה אנו חיים, החוטים בינינו נמתחים לפעמים, אבל יחד איתם גם נפתחים חלונות חדשים לשותפות, תקווה, והזדמנות לראות אחד את השנייה אחרת.
יש רגעים שכולנו עייפים מאוד, שחוקים מאוד, אבל כשאנחנו עטופים בחום של קהילה – כמו בפרויקטים דוגמת "סורגים קהילה" – נוצרת אפשרות לשפה משותפת, כזו שלא זקוקה למילים. כמו זרימה מכושפת בין ימים חולפים, חוויית השייכות מחזירה לנו את הכוח ואת התקווה להמשיך קדימה. על כך תודה!
מקורות:
קריסטין נף, חמלה-עצמית: העוצמה בלהיות טובים לעצמנו. הוצאת פרדס. תורגם לעברית על ידי דינה עזריאל 2024
טיך נאת האן, לב ההבנה. מהדורה 2022.
ניצה איל (2010), תמונות פסיכולוגיות. הוצאת מודן.
תודה לדבורה אבידור על הצילומים🙏🙏🙏
