מערכת מתן הטיפול Caregiving בראי תיאורית ההתקשרות: חלק ב'

בחלק הקודם של סקירה תיאורטית זו, הוצעה תיאורית ההתקשרות כמסגרת המשגה רחבת-היקף, היכולה לתרום להבנת התנהגויות שונות של מתן טיפול (Caregiving) במערכות יחסים בתוך המשפחה.

בחלק זה נעסוק גם ביחסי Caregiving מחוץ למשפחה, תוך התייחסות לקשר בין מערכת מתן הטיפול לבין תמיכה חברתית והתנהגות פרו-חברתית בהקשרים רבים נוספים.

מחקרים רבים מעידים על הקשר בין ביטחון בהתקשרות לבין אמפתיה וחמלה  (Mikulincer & Shaver, 2007). כמו-כן, נמצאה ההתקשרות הבטוחה כמנבאת מגוון רחב של התנהגויות פרו-חברתיות גם כלפי אנשים שאין עימם יחסי התקשרות קבועים  (Gillath, Shaver, & Mikulincer, 2004; Mikulincer et al., 2001; Westmaas, Cohen, & Silver, 2001;).

ביטחון בהתקשרות ואמפתיה בתגובה למצוקת הזולת:

ביטחון בהתקשרות נמצא כקשור למה ש Batson- (1991) מכנה העמדה האמפתית כלפי צרכי הזולת. ראוי לציין כי, החשיפה למצוקת הזולת יכולה, לפי בייטסון (1991),  לעורר שני סוגים שונים של תגובות רגשיות אצל מעניק הסיוע- חמלה שנובעת מאמפתיה או מצוקה אישית. שתי התגובות, הן החמלה והן המצוקה אישית, משקפות אמנם מצב בו דחק אצל האחד עשוי לעורר באחר את הרצון להושיט סיוע, אך שתיהן נבדלות זו מזו בכל הנוגע למיקוד תשומת הלב ולמניעים להענקת סיוע. חמלה – מתמקדת בעיקר בצרכי האחר או בסבלו, מתוך מטרה להקל עליו; בעוד שמצוקה אישית – מבטאת חוסר נוחות אצל הפרט, שהדרך להשתחרר ממנה יכולה להיות באמצעות הגשת סיוע מחד, או התעלמות והתרחקות מאידך . יתרה מזאת, בעוד חמלה כרוכה בייחוס משמעות להענקת סיוע ללא תלות בתמורה למעניק הסיוע (Unconditional Caregiving); הרי שמצוקה אישית, תוביל למתן סיוע רק כשהסיוע נתפס כאמצעי העשוי להקל על מצוקת מעניקו (Batson, 1998).

דפוסי התקשרות והתנהגות פרו-חברתית: 

המחקר על  הקשר בין התקשרות לבין התנהגות פרו-חברתית מראה כי, בנוסף להבדלים ברמת האמפתיה ובנכונות להעניק סיוע לזולת בין הבטוחים בהתקשרות לבין חסרי הביטחון בהתקשרות, קיימים גם הבדלים בין בעלי הדפוס החרד לבעלי הדפוס הנמנע  ((Mikulincer & Shaver, 2007. ישנן עדויות מצטברות שאנשים בעלי דירוג גבוה במימד ההימנעות בהתקשרות, מגלים יתר קושי בפענוח אותות מצוקה של הזולת ובהתאם, מתקשים להיענות לה בצורה רגישה והולמת (Feeney & Collins, 2001; Joireman, Needham, & Cummings, 2002; Lopez, 2001; Wayment, 2006). הממצאים מעידים שלנמנעים בהתקשרות יכולת פחותה "להיכנס לנעליו" של הזולת ולהבין את נקודת מבטו, נכונות מועטת להשתתפות עם רגשות הזולת (Corcoran & Mallinckrodt, 2000; Joireman et al., 2002), ונטייה ליטול פחות אחריות בכל הקשור לרווחת הזולת (Collins & Read, 1990; Shaver et al., 1996; Zuroff, Moskowitz, & Cote, 1999). כמו-כן, נמצא שאנשים הנוטים להימנעות בהתקשרות, שקועים יותר בעצמם ואינם מגלים נטייה להיענות, לשיתוף פעולה או להתחשבות בצרכי הזולת  (Van Lange, Otten, DeBruin, & Joireman, 1997. הנמנעים בהתקשרות נוטים להעביר פחות מסרים של הרגעה ונוחם לאדם במצוקה (Weger & Polcar, 2002) ומתקשים להציע סיוע הולם לאנשים חולים בתרחישים היפותטיים (Drach-Zahavy, 2004).

באשר לחרדים בהתקשרות, המחקרים מעידים שאלה מגיבים, במה שמכונה על ידי בייטסון (1991), מצוקה אישית גבוהה, יחסית, לחשיפה לסבל הזולת. Lopez  (2001) מצא אמנם קשר חיובי בין חרדה בהתקשרות לבין אמפתיה, אך במקביל גם נמצא במחקרים אחרים כי, אנשים שדורגו גבוה בחרדה בהתקשרות, דיווחו על רמות גבוהות יותר של מצוקה אישית, בעקבות חשיפה למצוקת האחר (Mikulincer & Shaver, 2023. העיסוק בנושאים הקשורים לערך עצמי וצרכי העצמי גורם לאדם החרד להיות שקוע בעצמו ובמצוקתו האישית, ומקשה עליו "לפנות את הבמה" לזולת (Milkulincer, 1998. במחקרים נמצא, שהעזרה שהחרדים בהתקשרות מציעים, הינה, על-פי רוב, פחות מותאמת לצרכי הזולת (Drach-Zahavy, 2004). הסיוע שהם מעניקים לוקה בסממנים של כפייתיות, העלולה להתבטא בהתעקשות  לסייע לאחר גם כשאינו מבקש זאת. בנוסף לכך, קיימים מצבים בהם העזרה ניתנת במחיר של ויתור, ביטול עצמי והתעלמות מצרכים לגיטימיים של המסייע (Fritz & Helgeson, 1998; Shaver, Papalia, et al., 1996), מה שמגביר את הסיכון לשחיקה.

השפעה של הטרמה של ביטחון בהתקשרות על אמפתיה ומתן טיפול:

תמיכה אמפירית נוספת, לקשר בין פעילות מערכת ההתקשרות לבין אמפתיה ונכונות לסייע לזולת, נתקבלה מסדרה של ניסויים מעבדתיים. כך נמצא שהטרמה של ביטחון בהתקשרות, הובילה לעלייה בתגובות של אמפתיה וחמלה ולהפחתה במצוקה אישית כתגובה למצוקת הזולת  (Mikulincer, Gillath, et al., 2001). בסדרה של שלושה ניסויים (Mikulincer, Gillath et al., 2003), נמצאה ההימנעות בהתקשרות כעומדת ביחס הפוך לערכים של התעלות מעבר לעצמי (Self-Transcendent Values), הכוללים ערכים של דאגה לקרובים (Benevolence) ואוניברסליזם (דאגה לגורל האנושות).

מענין לציין כי, הטרמה של ייצוגי ביטחון בהתקשרות מובילה לעלייה באימוץ ערכים פרו-חברתיים גם בקרב חסרי הביטחון בהתקשרות (Mikulincer, Gillath et al., 2003). בסדרה נוספת של ניסויי מעבדה נבדק הקשר בין פעילות מערכת ההתקשרות לבין הנכונות לסייע לזולת בפועל ( Mikulincer, Shaver, Gillath, and Nitzberg,  2005). הימנעות בהתקשרות נמצאה קשורה לפחות חמלה ולנכונות נמוכה יותר להעניק בפועל סיוע לאחר השרוי במצוקה. חרדה בהתקשרות (אישיותית) נמצאה קשורה למצוקה אישית אך, לא בהכרח לחמלה. הטרמה של ייצוגי ביטחון בהתקשרות הפחיתה את המצוקה האישית והגבירה את הנכונות להענקת סיוע, גם בקרב חסרי הביטחון בהתקשרות (Mikulincer, Shaver, Gillath, & Nitzberg,  2005).

ייצוגים מנטאליים: איך אנו תופסים את עצמנו ואת הזולת?

היכולת לצפות לתגובה הולמת לצרכינו, לתת עזרה, וכן לבקש ולקבל עזרה, עומדת בבסיס החוסן הנפשי שלנו. המוח מתרגם התקשרות כביטחון. חוויות מטיבות יחד שנוסכות בנו בטחון מאפשרים לנו לווסת את עצמנו, ולהרגיש שאנחנו מובנים. חוויות אלה מסייעות לנו גם לשתף פעולה, ולחתור להבין אחרים. מחקרים מראים שייצוגים מנטאליים – התפיסות והאמונות שלנו לגבי עצמנו ולגבי אחרים – משפיעים רבות על פעילות מערכת מתן הטיפול כשיש חשיפה לאחרים במצוקה (Reiser, 2004; Mikulincer et al, 2004).

  • אנשים בעלי ביטחון בהתקשרות: בעלי ייצוגים מנטאליים חיוביים של עצמם ושל אחרים, נוטים ליכולת טובה יותר לזהות מצוקה אצל הזולת ולסייע לו בצורה המותאמת לצרכיו.
  • אנשים נמנעים בהתקשרות: בעלי ייצוגים מנטאליים שליליים יותר של האחר, עשויים לראות באדם במצוקה כבלתי ראוי לעזרה. החשש שלהם מכך שאחרים יפתחו תלות רגשית, עלול להתערב בנכונות להגיש עזרה.
  • אנשים חרדים בהתקשרות: בעלי ייצוגים מנטאליים שליליים של עצמם, עשויים לפקפק ביכולתם לזהות את צרכי הזולת או לסייע לו באופן יעיל. הם יכולים להיות רגישים מאוד גם לאחרים, אך המיקוד שלהם בעצמם והצורך באישור עלול להתערב ביכולת להעניק עזרה מתאימה לאחרים. רמת חרדה גבוהה בהתקשרות עלולה להוביל לחודרנות בהגשת העזרה, ולקשיים בתמיכה באוטונומיה.

ההבדלים אלה באים לביטוי גם במערכות יחסים הורים-ילדים, בקשרים זוגיים וגם במצבים של מתן עזרה מחוץ למשפחה, כמו במסגרת התנדבות. הרחבה על ההשפעה של הבדלים אלה על היכולת לוויסות רגשי בהתמודדות עם דחק וטראומה אפשר למצוא בלינק הבא.

מערכת ה-Caregiving וחמלה (Compassion)

חמלה מוגדרת כמודעות לסבל של אחרים, המלווה ברצון להקל על הסבל (Gilbert, 2009). מדובר ביחס מיטיב במפגש עם סבל. החמלה העצמית, ביחס לכך, הינה הפניית אותו יחס מטיב פנימה במצבים של תסכול וכאב.

חווית החמלה מהווה היבט חשוב של מערכת מתן הסיוע ומושרשת אף היא בתהליכים אבולוציוניים וחברתיים מורכבים. המין האנושי תלוי בעזרה הדדית לשם שרידותו.  זה התבטא תחילה בעזרה לקרובי משפחה (Kin Altruism), אך התרחבה גם כלפי מי שאינו קרוב משפחה (Reciprocal Altruism). התנהגויות כגון שיתוף פעולה ועזרה לזולת מגבירות את הסיכוי להעברת גני הפרט, כולל הגנים של מתן עזרה, לדורות הבאים  (Gilbert,  2024).

מפרספקטיבה אבולוציונית, אותה אהבה הורית המופנמת אצל הילד היא מעין מנגנון מולד שתורם להישרדותו.  זו התשתית לחווית החמלה. גם מעבר למעגל המשפחה, חווית החמלה היא המניעה אנשים לחפש אחר דרכים להפחית סבל אנושי ואף למנוע אותה.

גוף מחקר הולך ומתרחב מעניק תמיכה להבנה זו. מערכת ההתקשרות ומערכת מתן הסיוע קשורות באופן הדוק לחווית החמלה. אנשים שנתנו סיוע לאחרים דיווחו על תחושה חזקה יותר של התעלות מעל צרכיהם האישיים. הם חשו פחות ממוקדים בעצמם ויותר מחוברים למטרה גדולה יותר.

  • חיבור לאחרים: מתן סיוע מאפשר לנו ליצור קשרים משמעותיים עם אחרים, לחזק את תחושת השייכות לקהילה ולחוות חמלה מאוזנת (טולמץ' ופרדס, 2020).
  • הרחבת מעגלי נדיבות: תיאוריית ההתקשרות (Mikulincer & Shaver, 2007) מציעה שחוויות מטיבות במתן סיוע יכולות לחזק את "המעגל המטפח" רגשות חיוביים, כולל סיפוק ושמחה. רגשות אלו, בתורם, מעודדים אותנו להמשיך ולתת סיוע לאחרים, וכך נוצר מעגל חיובי של נדיבות אכפתיות.

פרט להיותה משאב מגן בעתות מצוקה, עשויה היכולת להתחבר לייצוגים הפנימיים של התקשרות בטוחה, לתרום להעשרת מאגר המיומנויות והמשאבים האישיים; מה שמכונה אצל  Fredrickson (2003) כמעגלים הולכים וגדלים של בנייה והרחבה. מיקולינסר ושייבר מתרגמים את התובנות הנגזרות מן המחקר ליישומים שתכליתם לתרום לבניית מעגלים הולכים ומתרחבים של בטחון בהתקשרות ( Broaden-and-Build Cycles of Attachment).(Mikulincer & Shaver, 2023);  הבסיס לכך הוא חתירה לאיזונים בין דאגה לעצמי ודאגה לאחרים (טולמץ' ופרדס, 2020).

"אנשים שונים זה מזה באופן בו הם מבינים את החוויה של חמלה, ובקלות שבה הם מפתחים אותה. הסיבות שלנו להתחבר לחמלה או להתנגד לה משתנות. ייתכן שחלקנו למד שתמיד צריך לשים את האחרים לפני עצמנו. חמלה עצמית, מנקודת מבט זו, נתפסת כפינוק ואפילו אנוכיות" (Gilbert, 2024)

מעבר לעזרה שאנו מעניקים לאחרים, נתינה ומתן סיוע טומנים בחובם גם תועלת רבה עבור המעניקים מעצמם, ובפרט כשמעניק הסיוע מצליח לאזן בין דאגה לאחרים ודאגה לעצמי (Mikulincer & Shaver, 2016).   קיים קשר הדוק בין תחושות חיוביות הנובעות מנתינה ודאגה לאחרים לפי תיאורית ההתקשרות, לבין המושג "ג'נרטיביות" (Generativity) שהציג אריקסון (1969).

ג'נרטיביות, לפי אריקסון, מתייחסת לצורך האנושי להשאיר מורשת חיובית בעולם, לתרום לדור הבא ולטפח את המשך קיומה של דור ההמשך ושל האנושות בכלל. חוויה זו מתבטאת במגוון דרכים, החל מגידול ילדים וחינוך דור ההמשך ועד לתרומה לקהילה, יצירת אמנות או פיתוח רעיונות חדשים. חוויות של סיפוק, שמחה, תחושת ערך עצמי וחיבור לאחרים הכרוכות במערכת מתן הסיוע (caregiving)  תורמות לחווית הג'נרטיבית, הן ברמה האישית והן ברמה הקהילתית.

ברמה האישית, נתינה ודאגה לאחרים מחזקות את תחושת השייכות והמשמעות בחיינו. אנו מרגישים חלק ממשהו גדול יותר, תורמים לעולם ויוצרים שינוי חיובי.  מעשים נדיבים מעוררים בנו תחושת סיפוק עצמי והערכה עצמית גבוהה.  ברמה הקהילתית, פעילות אופטימאלית של מערכות הסיוע תורמות לחיזוק הקהילה.  הסולידריות האנושית, המושתתת על כך, מבטאת את קיומו של האנושי בעולם, ביכולתו של האדם לחרוג מעצמו, מצרכיו האישיים, ולחבור לצורכי זולתו (Gilbert, 2024).

חמלה של מטפל עבור המטופל, עבור עצמו, וחמלה של המטופל לעצמו, הם חלק ממארג מורכב ועשיר של מערכת יחסי גומלין בין מערכת ההתקשרות ומערכת מתן הטיפול.

מה מפעיל את מערכת מתן הטיפול?

הפעלת מערכת מתן הטיפול אינה פשוטה כפי שהייתה נדמית. על כך אפשר ללמוד מהמחקרים של ג'ורג' וסולומון (George & Solomon, 1999)  שחקרו את הנושא של חוסר אונים במערכת מתן הטיפול (Caregiving Helplessness) באמצעות תצפיות על הורים במצבי מצוקה.

יש לציין בהקשר זה שהמודלים הראשוניים שעסקו בהשפעות ההורים על הילד ובעיקר בהשפעותיהם השליליות, לא שילבו את ההבנות של בולבי בדבר מערכת מתן־טיפול (Caregiving) ולא לקחו בחשבון את צרכי ההתקשרות של ההורים עצמם. עבודתן של קרול ג'ורג' וג'ודית סולומון הייתה מבחינה זו פורצת דרך.

לפי ג'ורג' וסלומון (שם) מרגע שהופעלה מערכת מתן העזרה מתחיל רפרטואר של התנהגויות לשם השגת המטרה של המערכת, שהיא הגנה על הילד והפחתת מצוקה. ההתנהגויות הבסיסיות של מערכת מתן עזרה מתייחסות להתנהגויות הוריות, שנועדו ליצור בילד תחושה שהוא מוגן, כגון התנהגויות השבה של הילד, שמירה על קרבה, החזקה, התבוננות, קריאה לילד ואף חיוך (George & Solomon, 1999). ברור הדבר, כי התנהגויות העזרה לילד הן שונות מהתנהגויות העזרה לאדם מבוגר, שהרי הצרכים והמצבים בהם ילדים ומבוגרים מצויים שונים לחלוטין.

ניתן להתייחס להתנהגויות של מערכת מתן העזרה כמסודרות על גבי ציר שתחילתו התנהגויות של עזרה פיסית כמו החזקה והאכלה, וסופו התנהגויות של עזרה נפשית כמו ניחום וייעוץ, כאשר בכל מצב מתאימה התנהגות אחרת בהתאם למאפייני המצב, מאפייני הזקוק לסיוע ומאפייני נותן הסיוע. מגוון התגובות אפשרי הודות ליכולת המערכת לאפשר ליחיד להגיב באופן גמיש לשינויים בסביבתו, דבר המאפשר הפעלת התנהגויות שונות בהתאם לסביבה ולמצב הנתון. גמישות זו, המבוססת גם על היכולת לויסות רגשות, גם מאפשרת שימוש ביותר מהתנהגות אחת, כאשר התנהגות קודמת הוכחה כלא אפקטיבית בהשגת המטרה..

מערכת מתן הסיוע מופעלת על בסיס שילוב מורכב של גירויים פנימיים וחיצוניים, הן אצל נותן העזרה והן אצל הנזקק לעזרה.

גירויים פנימיים:

  • הורמונים: רמות הורמונים מסוימים, כמו אוקסיטוצין, עשויות להשפיע על נכונותנו להעניק סיוע.
  • אמונות תרבותיות: נורמות חברתיות ותפיסות תרבותיות משפיעות רבות על הדרך בה אנו תופסים את הצורך לסייע לאחרים.
  • פעילות מערכות התנהגותיות אחרות:  הצפה בחוויות של  אימה וחרדת נטישה על רקע אקטיבציה של צרכי התקשרות לא מסופקים עלולות באופן טבעי להוביל למוצפות ו/או ניתוק והקשות עלינו בהתמודדות שלנו עם מצבים הדורשים סיוע.

גירויים חיצוניים:

  • מצב הנזקק לעזרה:  גילויים של סבל אקוטי והבעות מצוקה אצל הזקוק לעזרה עשויות לעורר בנו רצון לסייע.  הבעת התנהגויות התקשרות, כמו בכי או בקשה מפורשת לעזרה, תורמת להפעלת מערכת מתן העזרה.
  • המצב הסביבתי: סביבה מוכרת או לא מוכרת, נוכחות של אחרים, עשויים להשפיע על נכונותנו להעניק סיוע. חשוב גם לקחת בחשבון את המסרים החברתיים-תרבותיים אליהם אנו חשופים.
"נוכל להיות מודעים יותר לאופן בו החברה שלנו עלולה לעודד עמדה אגואיסטית של 'קודם כל אני' (Me first) ובאמצעות פנטזיות וציפיות לא מציאותיות. זה גורם לנו לרצות יותר ויותר, ובמקביל, לחוות יותר אכזבה וכישלון אישי." ~ פול גילברט

הבנה מעמיקה של הגורמים המפעילים את מערכת מתן הסיוע חשובה הן למחקר והן ליישום. היא מאפשרת לנו לפתח התערבויות יעילות יותר במצבים בהם נדרש סיוע, הן ברמה האישית והן ברמה החברתית. ההכרה בכך שמכשולים חיצוניים או פנימיים עלולים להפריע למתן סיוע אופטימלי, מאפשרת פיתוח אסטרטגיות להתמודדות עם מצבים אלו. אסטרטגיות אלו יכולות לכלול הן תמיכה בנותן העזרה והן מציאת פתרונות יצירתיים להתגברות על המכשולים.

דפוסים אופטימליים של מתן טיפול 

לכל מערכת התנהגותית יש דפוס פעולה אופטימלי ודפוסים לא אופטימליים. דפוס פעולה אופטימלי של מערכת מתן עזרה מאפשר הערכה נכונה של צרכי המקבל סיוע, בחירת אפשרויות פעולה מתאימות וסיוע יעיל. כשמושגת המטרה של המערכת ההתנהגותית של מתן הטיפול, יכול האדם המסייע לפנות משאבים על מנת לעסוק בפעילויות אחרות, כמו למידה, אקספלורציה ויצירת קשרים חברתיים.

ההצלחה בנתינת העזרה לאחר מחזקת חוויות של מסוגלות, יכולת והערכה עצמית. תחושות אלו יגרמו לשינוי בייצוגים המנטליים של האדם, ויתרמו לבטחון של האדם ביכולתו להיות עוגן לאחרים, ולנכונותו לפתוח את הלב, במקום להגיף את הדלתות, ולהיות עם האחר הסובל, במקום בו הוא נמצא.

"יכולת זו לחוות אמפתיה ביחס לאחר, להיות פתוח לשונות, ולהבין איך אנשים אחרים עשויים להיות שונים ממך, היא צעד מפתח בדרך לחמלה – וזה לא תמיד קל" ~ פול גילברט

התנסויות חוזרות ונשנות של הצלחה בעזרה לאחרים יגבירו את בטחונו של האדם ביכולתו להתמודד עם מצבי מצוקה של אחרים ולהיטיב עימם, גם כשהם שונים ממנו.

דפוסים לא אופטימליים של מתן טיפול: הפעלת יתר או תת הפעלה

במצב בו האדם נכשל שוב ושוב בסיפוק העזרה לאחר או שעזרתו נדחית יתכן שיתפתחו דפוסי פעילות לא אופטימליים של המערכת. בהתאם, לא רק שהאדם יחווה מצוקה עקב חוסר יכולתו לעזור לאחר, אלא שתהיה פגיעה  ביכולת שלו לתפוס את עצמו כמסוגל לעזור לאחר.

אסטרטגיות התגובה המשניות, בהן הוא ינקוט במצב זה הן הפעלת יתר של המערכת או תת הפעלה של המערכת.

א. במצב של הפעלת יתר של מערכת מתן העזרה הפרט ימשיך וינסה לעזור לאחר, גם אם עזרתו נדחתה או הובילה קודם לתוצאות חיוביות. הוא יחזור על ניסיונות לעזור ביתר עוצמה וכוח. במצב זה הפרט יחפש באופן תמידי אחר דרכים נוספות שיכולות להוות עזרה לאחר, וימשיך בניסיונותיו לעזור לאחר אפילו כשעזרתו אינה רצויה או נחוצה. ספקות לגבי מסוגלות עצמית וחרדות לגבי תוצאות הפעולה יכולים אז ללוות את הענקת הסיוע. אדם במצב זה יכול לעזור לאחרים לא רק בשל רצונו להקל על הזולת, אלא בשל רצונו להפחית את תחושות המצוקה וחוסר היכולת העצמית שהוא חש, ולהוכיח לעצמו שהוא כן מסוגל לספק עזרה לזקוקים לה. בנוסף, ההיפר-אקטיבציה תוביל אותו לסוג מיוחד של מתן עזרה – מתן עזרה חודרנית וכפייתית, שאינה קשובה  בהכרח לצרכי הזולת. במצב זה, האדם פועל אך ורק לצורך הוכחה שהוא יכול להעניק סיוע ולהצליח במשימת העזרה לאחר, מבלי שיכול להיות רגיש לצרכי הזולת.

ב. תת-הפעלה של מערכת מתן העזרה כוללת הימנעות מלהיענות לצרכי התלות של מעניק סיוע, התרחקות מכל מצב בו עזרתו עלולה להידרש, התעלמות מאיתותי מצוקה או מבקשות עזרה שמופנות כלפיו. באופן כללי, תת-הפעלה של מערכת מתן העזרה תוביל לנטיה להפחית בערך הענקת סיוע לאחרים, ותזין אמונות שליליות לגבי האחר כראוי לקבל סיוע. התנהגות זו נובעת לעיתים מתפיסת הפרט את עצמו כלא מסוגל להעניק עזרה, אך גם עסוקה לרוב בניסיון להצדיק את ההימנעות מהענקת עזרה.  ייתכן, כי ניסיונותיו להגיש עזרה לאחרים לא זכו להכרה קודם לכן, ולכן נוצרה בו תחושת חוסר מסוגלות או פחד מתלות או אף ניצול. התייחסותו לעצמו כמי שלא מסוגל לספק עזרה לאחר גורמת לו להימנע מכל פעילות הקשורה במתן עזרה. כשמופעלת האסטרטגיה של הפעלת-היתר מעניק הסיוע ממולכד בתוך סחרור של רצון עז וחרדות הולכות וגוברות לגבי הטיפול באחר, בעוד שהפעלת האסטרטגיה של תת-ההפעלה מובילה את האדם לוויתור מראש על פעולות מתן עזרה, ולחסימה של התנהגויות פרו-חברתיות שלו.

ייצוגים פנימיים של הפעלת-יתר או תת-הפעלה של המערכת, המתגבשים במצבים מסוימים בהם אדם מתגייס לטפל באחר, יכולים להיות מוכללים למצבים חדשים. של חשיפה למצוקה של אדם אחר הנזקק לעזרה. הבנת הבדלים אינדיבידואלים אלה בפעילות המערכת יכולה לתרום להבנת השונות בדפוסים של מתן עזרה במצבים בהם יש צורך בהגשת סיוע לאחר, תוך הכרה בנפרדות ובשונות בין הצרכים שלנו לצרכים של האחר.

"המוח האנושי התפתח להיות מוח אכפתי, בזכות העיצוב והחיווט שלו לאורך החיים. דפוס החיבורים העצביים שלו, מושפע משמעותית מהחיבה, האהבה והטיפול שהוא מקבל. טיפול הורי, המושתת על תפקוד אופטימאלי של מערכת מתן הסיוע (caregiving), לא רק מרגיע ילדים כשהם במצוקה, אלא גם עוזר להם להבין ולקבל איך המוח שלהם עובד; הם יכולים לדבר על הרגשות שלהם ועל דברים שקרו להם. הידיעה שהם קיימים בתודעה של אדם אחר כאדם אהוב מגרה את מערכת ההרגעה, תורמת לשביעות הרצון שלהם וגורמת לעולם שלהם להרגיש בטוח יותר. כך בנוי המוח שלנו. אנחנו תלויים בטיפול ובאהבה.לאורך חיינו" ~ פול גילברט

זרקור מממצאי 3 מחקרים במסגרת עבודת הדוקטוראט

בשלושת מחקרים  שנערכו במסגרת הדוקטוראט, בהנחיית פרופ מריו מיקולינסר, ביקשנו לבחון, בפרספקטיבה של תיאורית ההתקשרות, את התופעה של תשישוֹת קירבה (Compassion Fatigue). על בסיס סקירת הספרות בתחום, נבנה מודל, המסביר את השונות בתגובות מעניקי סיוע, המטפלים בנפגעי טראומה, תוך התייחסות למשאבים הפנימיים והחיצוניים, אותם הם מגייסים במפגש עם מצוקת הזולת.

שילוב מתודולוגיות: 

לצורך בחינת מודל המחקר, נערכו שלושה מחקרים בשילוב שלוש מתודולוגיות שונות.

במחקר הראשון – הועברה סדרת שאלונים ל-148 מתנדבים, הפעילים בארגונים המסייעים לנפגעי טראומה; השאלונים בדקו את ציוני ההתקשרות של מעניקי הסיוע, את ביטחונם ביכולתם לווסת רגשות שליליים, את מניעיהם להתנדבות, את אמונתם בכוחות המסתייעים וביכולתם להיעזר בתמיכה, ואת התמיכה שחווים ממקורות שונים.

במחקר השני – מחקר יומן –  נערך  במשך חודשיים, מעקב אחר תגובותיהם של 54 מתנדבים, שהתבקשו למלא שאלון אחרי כל אחד מהמפגשים שנערכו במסגרת פעילותם ההתנדבותית. המתנדבים נשאלו על מצבו ותגובותיו של מקבל הסיוע במפגש, על נסיבות המפגש ועל תגובותיהם לפי המשתנים שנכללו במודל המחקר.

במחקר השלישי בסדרה – נבדקה ההשפעה של תפעול מעבדתי, שנערך באמצעות דמיון מודרך של העלאת ייצוגים מנטאליים הקשורים לביטחון בהתקשרות, על תגובותיהם של 108 מתנדבים, המסייעים לנפגעי טראומה, לתרחיש של אדם שעבר אובדן טראומטי.

ממצאי המחקרים:

ממצאי שלושת המחקרים מאששים את הנחת המחקר לפיה ביטחון בהתקשרות, אישיותי או הקשרי, מהווה משאב הממתן את הסיכון להתפתחות תשישות קירבה בקרב מעניקי סיוע. בהתאם להשערות המחקר, נמצא כי, חרדה בהתקשרות קשורה לסיכון מוגבר לשחיקה ולטראומטיזציה משנית. הימנעות בהתקשרות לא נמצאה כמנבאת שחיקה או טראומטיזציה משנית, אך, נמצא כי, ככל שמעניק הסיוע נמנע בהתקשרות,  כך חווה פחות סיפוק מהענקת סיוע.

השפעת מודלי העבודה הפנימיים של מעניק הסיוע

ממכלול ממצאי המחקרים עולה כי, גיוס מקורות תמיכה חיצוניים או ייצוגים חיוביים פנימיים של ביטחון בהתקשרות, מחזק את ביטחונו של מעניק הסיוע ביכולתו להתמודד עם מצבי מצוקה, תורם להערכה חיובית יותר של כוחות המסתייע ושל סיכוייו להיעזר בתמיכה ולנכונות המסייע להתמיד בחיפוש אחר דרכים להקל על מצוקת האחֵר.

ניתוח הממצאים, בראי תיאורית ההתקשרות, מעיד על הדרכים בהן משמשים מודלי העבודה הפנימיים של מעניקי הסיוע כמעין "מפה" פנימית, המכוונת את דרכם באינטראקציה עם המסתייעים ומעצבת את ציפיותיהם מהענקת סיוע, את מניעיהם להגשתו, ואת תפיסותיהם לגבי התנהגות המסתייע וכוחותיו. הנגישוּת לייצוגים חיוביים של האני ושל הזולת, המתלווה לתחושת הביטחון בהתקשרות, מאפשרת למעניק הסיוע להתמקד בנקודות החוזק של המסתייע ומגבירה את הסיכוי שיחווה תחושות של משמעותיות וסיפוק מהענקת סיוע.

משתנים מתווכים: ויסות רגשי, תקווה ביחס לכוחות המסייע וחווית משמעות

מעבר לתרומה של ביטחון בהתקשרות נמצא כי, הויסות הרגשי של מעניק הסיוע, התקווה ביחס לכוחות המסתייע ותחושת משמעותיות – מהווים גורמים המפחיתים תשישות קרבה (compassion fatigue). כפי שניתן ללמוד מהנתונים, מצוקת המסייע איננה רק פועל יוצא של החשיפה לסבלו של מקבל הסיוע, אלא תוצר של שילוב של גורמים אישיותיים של מעניק הסיוע עם גורמים מצביים, הכוללים היבטים שונים של האינטראקציה עם מקבל הסיוע. במחקר היומן נמצא כי, קשיי מעניקי הסיוע החרדים, יחסית, בהתקשרות – נטייתם לפתח תחושות של מוצפות, עייפות ותקיעות, רגישותם לדחייה והזדקקותם לאישורים ממקבל הסיוע- מצאו ביטוי ביתר שאת במפגשים עם מסתייעים, שנתפסו כנתונים במצוקה גבוהה יחסית. קשיים דומים התעוררו גם במפגש עם מסתייעים שנתפסו כאדישים או סגורים בעצמם.

התערבויות בחירום לעומת תמיכה ארוכת טווח

בנוסף נמצא כי, מעניקי סיוע החרדים בהתקשרות נטו לדווח על סיפוק רב יותר ממפגשים הנערכים בעת חירום, בהשוואה למפגשי תמיכה ארוכת-טווח. הממצאים מצביעים על הצורך להתייחס ללחצים הייחודיים הכרוכים בהענקת סיוע לאנשים הזקוקים לליווי אישי מתמשך וארוך טווח. כמו-כן, עולה מהם חשיבות בחינת השונות התוך-אישית בתגובות המסייע, בנוסף לשונות הבין-אישית, המוצאת ביטוי  בהבדלים בין מעניקי הסיוע.

השפעת התפעול של בטחון הקשרי על חווית מעניק הסיוע

מעניקי סיוע, שנחשפו לתפעול של ביטחון הקשרי, דיווחו על ביטחון רב יותר ביכולתם להתמודד עם הלחצים הכרוכים בהענקת סיוע ועל פחות חשש מהתפתחות  תשישות קירבה, בהשוואה לאלה שנחשפו לתפעול הניטרלי. כמו-כן, תרם התפעול גם להערכה חיובית יותר של כוחות המסתייע ולהעלאת הציפייה שהענקת הסיוע תהווה חוויה משמעותית ומספקת, הממלאת את ה"מצברים", במקום לדלדלם.

ניתוח ממצאי המחקר והספרות הקיימת בתחום, מצביעים על הדרכים בהן יכולה הפרספקטיבה המוענקת מתיאורית ההתקשרות, להעשיר את גוף הידע הקיים על ההשלכות השליליות והחיוביות של הענקת סיוע, להנחות בניית תכניות הכשרה ותמיכה למעניקי סיוע, ולשמש בסיס למחקר עתידי בתחום. המעונינים בהרחבה של ממצאי המחקרים, מוזמנים לפנות ואשלח.

לסיכום,

הקדמה- בשנים האחרונות, חלה התפתחות ניכרת בתיאוריה בתחום ההתקשרות בכיוון של הרחבת ההמשגה, המתייחסת לפעילות מערכת מתן הטיפול (Caregiving), והבנת פעילותה  כמערכת עצמאית  – בעלת זיקה אך מובחנת ממערכת ההתקשרות.

מערכת מתן הטיפול היא מערכת התנהגותית מוּלֶדֶת, המניעה אותנו לפעול למען הקלה על סבלם וקידום רווחתם של אחרים. תפקוד אופטימאלי של מערכת זו תלויה בכישורי ויסות הרגש של מעניק הסיוע, ומאפשר לו.ה להגיב לצרכיו של הנזקק באופן רגיש ומותאם לצרכיו.

יכולת מעניק הסיוע לאזן בין דאגה לעצמם ודאגה לאחרים ממלאת תפקיד חשוב בעתות לחץ ותורמת, כפי שראינו, ליכולתם לתמוך בצורה נאותה במקבל הסיוע, לוסת את עצמם רגשית, להתמקם ב"מרחק הנכון" (לא קרוב מדי ולא רחוק מדי), ולהפריד בין צרכיהם לבין צרכי האחר. חוויות מטיבות של הענקת סיוע מתוך אכפתיות עוברות כך מדור לדור ותורמות לחוסן האישי, המשפחתי והקהילתי שלנו.

המחקר בשנים האחרונות תרם גם להבנה של הפסיכופיזיולוגיה של ביטחון חברתי (social safeness) ותרומתה להתנהגות פרו-חברתית ולהענקת טיפול לאחרים מתוך חוויה של חמלה ואכפתיות בהקשרים רבים נוספים מעבר לחווית ההורות.

חוויות של ביטחון ואמון במסגרת אינטראקציות חברתיות מאפשרות לאנשים להרגיש בנוח לקחת סיכונים, לבטא את עצמם ולהתחבר לאחרים, גם אלה השונים מאיתנו (Mikulincer & Shaver, 2023). חוויות אלה תורמות לתפקוד אופטימאלי של מערכת מתן הטיפול. התהליכים הביולוגיים שיוצרים תחושות של ביטחון חברתי. כוללים: פעילות עצב הוואגוס (טונוס ואגאלי): טונוס ואגאלי גבוה יותר קשור ליכולת להרפות ולחוות נינוחות ורוגע. שחרור אוקסיטוצין: הורמון זה מקדם קשר, אמון ואינטראקציות חברתיות מטיבות (Gilbert,  2024).

מערכת מתן הטיפול היא מרכיב מרכזי בחיינו, המשפיעה על יחסים בינאישיים בהקשרים רבים בתוך המשפחה (בין הורים-ילדים, בקשרים זוגיים, בתמיכה בבני משפחה המתמודדים עם חולי וכו') ובחברה (דאגה לנזקקים במסגרות של התנדבות וכו').טיפוחה מחזק את החוסן האישי והחברתי, ומאפשר לנו לתרום לעולם בדרך של חמלה ואכפתיות.

רשימת מקורות

כהן, א (2017).  טיפול בהורות: גישה אינטגרטיבית לטיפול בבעיות ילדים באמצעות הוריהם. הוצאת אח.

פרדס, א. (2008). בטחון בהתקשרות ושחיקת חמלה בקרב מעניקי סיוע: פרספקטיבה של תיאורית ההתקשרות. עבודת דוקטוראט בהנחית פרפ מריו מיקולינסר, בר-אילן.

Abraham, E., Hendler, T., Shapira-Lichter, I., Kanat-Maymon, Y., Zagoory-Sharon, O., & Feldman, R. (2014). Father’s brain is sensitive to childcare experiencesProceedings of the National Academy of Sciences111(27), 9792-979

Booth-LaForce, C., Groh, A. M., Burchinal, M. R., Roisman, G. I., Owen, M. T., & Cox, M. J. (2014). Caregiving and contextual sources of continuity and change in attachment security from infancy to late adolescence. Monographs of the Society for Research in Child Development, 79, 67-84.

Bowlby, J. (1982). Attachment and loss: Vol. 1. Attachment (2nd ed.). New York: Basic Books. (Original work published 1969)

Braun M., Hales S., Gilad L., Mikulicer M., Rydall A., Rodin G. (2011). Caregiving styles and attachment orientations in couples facing advanced cancer. Psycho Oncol. J. Psychol. Soc. Behav. Dimens. Cancer.. 21:935–943.

Cassidy, J., & Shaver, P. R. (2016). Handbook of attachment: Theory, research and clinical applications (3rd ed.). Guilford

Collins, N. L., Ford, M. B., Guichard, A. C., Kane, H.,S., & Feeney, B. C. (2010). Responding to need in intimate relationships: Social support and caregiving processes in couples. In M. Mikulincer & P.R. Shaver (Eds.), Prosocial motives, emotions, and behavior: The better angels of our nature (pp. 367-389). American Psychological Association

Endevelt-Shapira, Y., & Feldman, R. (2023). Mother–Infant Brain-to-Brain Synchrony Patterns Reflect Caregiving ProfilesBiology12(2), 284.

Feeney, B. C., & Collins, N. L. (2001). Predictors of caregiving in adult intimate relationships: An attachment theoretical perspective. Journal of Personality and Social Psychology, 80, 972-994

Feldman, R. (2016). The neurobiology of mammalian parenting and the biosocial context of human caregiving. Hormones and Behavior, 77, 3-17.

Feldman, R. (2020). What is resilience? An affiliative neuroscience perspectiveWorld Psychiatry19, 132-150

Feldman, R. (2023). Father contribution to human resilienceDevelopment and Psychopathology, 1-18.

George, C., & Solomon, J. (2011). Caregiving helplessness: The development of a screening measure for disorganized maternal caregiving. In J. Solomon & C. George (Eds.), Disorganized attachment and caregiving (pp. 133–166). The Guilford Press.

George C. & Solomon J. (2008). The caregiving system. A behavioral systems approach to parenting. In J. Cassidy, & P. R. Shaver (Eds.), Handbook of attachment: Theory, research, and clinical applications (2nd edn., pp. 833-856). New York: Guilford Press.

Gilbert, P. (2020). Compassion: From its evolution to a psychotherapy. Frontiers in Psychology, 11, 3123.

Gilbert, P. (2021). Creating a compassionate world: Addressing the conflicts between sharing and caring versus controlling and holding evolved strategies. Frontiers in Psychology, 11, 582090.

Gilbert, P. (2022). The evolved functions of caring connections as a basis for compassion. In P. Gilbert & G. Simos (Eds.), Compassion focused therapy: Clinical practice and applications (ch. 3, pp. 90–121). Routledge.

Gilbert, P. (2023). Self-Compassion: An Evolutionary, Biopsychosocial, and Social Mentality Approach. 53–69.

Gilbert, P. (2024). Threat, safety, safeness and social safeness 30 years on: Fundamental dimensions and distinctions for mental health and well-being. British Journal of Clinical Psychology, March, 1–19.

Gillath, O., Shaver, P. R., Mikulincer, M., Nitzberg, R. A., Erez, A., & van IJzendoorn, M. H. (2005). Attachment, caregiving, and volunteering: Placing volunteerism in an attachment-theoretical framework. Personal Relationships, 12, 425-446

Julal, F. S., & Carnelley, K. B. (2012). Attachment, perceptions of care and caregiving to romantic partners and friends. European Journal of Social Psychology, 42, 832-843

Hughes, D. A., & Baylin, J. (2012). Brain-based parenting: The neuroscience of caregiving for healthy attachment. New York: W.W. Norton & Company

Kim, Y., & Carver, C. S. (2007). Frequency and difficulty in caregiving among spouses of individuals with cancer: Effects of adult attachment and gender. Psycho-Oncology, 16, 714-728.

Kunce, L. J., & Shaver, P. R. (1994). An attachment-theoretical approach to caregiving in romantic relationships. In K. Bartholomew & D. Perlman (Eds.), Advances in personal relationships: Attachment processes in adulthood (Vol. 5, pp. 205-237). Jessica Kingsley.

Mikulincer, M., & Shaver, P. R. (2023). Attachment theory applied: Fostering personal growth through healthy relationships. The Guilford Press.

Mikulincer, M., & Shaver, P. R. (2023a). Attachment theory expanded: Security dynamics in individuals, dyads, groups, and societies.  The Guilford Press.

Mikulincer, M., Shaver, P. R., Gillath, O., & Nitzberg, R. A. (2005). Attachment, caregiving, and altruism: Boosting attachment security increases compassion and helping. Journal of Personality and Social Psychology, 89, 817-839.

Mikulincer, M., Shaver, P. R., & Slav, K. (2006). Attachment, mental representations of others, and gratitude and forgiveness in romantic relationships. In M. Mikulincer & G. S. Goodman (Eds.), Dynamics of romantic love: Attachment, caregiving, and sex (pp. 190-215).  Guilford Press.

Nissen K.G. (2016). Correlates of self-rated attachment in patients with cancer and their caregivers: A systematic review and meta-analysis. Psycho-Oncol. J. Psychol. Soc. Behav. Dimens. Cancer. 25:1017–1027.

Porter L.S., Keefe F.J., Davis D., Rumble M., Scipio C., Garst J. (2012). Attachment styles in patients with lung cancer and their spouses: Associations with patient and spouse adjustment. Support. Care Cancer.. 20:2459–2466

Ramos K, Leo K, Porter LS, Romano JM, Baucom BRW, Langer SL. (2023). Attachment in Couples Coping with Cancer: Associations with Observed Communication and Long-Term Health. Int J Environ Res Public Health. Mar 24;20(7):5249

Reizer, A., Oren, L., & Hornik, Y. (2022). Does group cohesion moderate associations between attachment, caregiving, and OCB? Journal of Management & Organization, 28, 715-732.

Ronen, S., & Mikulincer, M. (2012). Predicting employees’ satisfaction and burnout from managers’ attachment and caregiving orientations. European Journal of Work and Organizational Psychology, 21, 828-849

Simpson, J. A., Winterheld, H. A., Rholes, W. S., & Oriña, M. M. (2007). Working models of attachment and reactions to different forms of caregiving from romantic partners. Journal of Personality and Social Psychology, 93, 466-477.

Thompson, P.-M. M., Fosse, T. H., & Skouverøe, J. B. (2021). Leaders that don’t care: Investigating leader caregiving from an attachment-theoretical perspective. The Psychologist-Manager Journal, 24, 141-161.