במאמר קודם עסקנו לדמותה של לואיזה, הבת הבכורה במשפחת מדריגל. ניעזר במאמר זה ניעזר בקטעים מתוך הסרט "אנקנטו" על מנת להדגים את הקשר בין טראומה, סודות והשתקה.
לפני שנצלול לתמונות אלה, כמה מילות רקע (שימו לב, אזהרת ספוילר למי שלא ראה את הסרט:-).
במרכז המאמר הנוכחי עומד ברונו, דמות מסתורית שנעלמה בלי להותיר עקבות. סביבו שזורה אגדה קודרת, המזהירה מפני אסון שעלול להתרחש אם רק יזכרו את שמו. החל מהשיר הראשון בסרט "The Family Madrigal" אנו למדים שברונו נעלם מזה שנים. ברונו הוא אחד משלושה ילדים שנולדו לאבואלה ופדרו מדריגל, לצד אחיותיו חולייטה ופפה. מיראבל, האחיינית שלו, מנסה לקבל הסבר לתופעות שהיא עדה להן, אך היא נתקלת בהשתקה ("אל תגידי שוב "ברונו").
אבואלה, הסבתא, הדמות המטריארכלית במשפחה, חוותה אובדן טראומטי, שעיצב את תפיסת עולמה ואת צורת ההתמודדות שלה עם קשיים. כתוצאה מכך, היא העבירה את הפחד והחרדה שלה לדור הבא, תוך הטלת איסור לדבר על ברונו ועל האירועים הקשים שהתלוו להיעלמותו. מיראבל אינה מוכנה לקבל את האיסור הזה. היא חשה צורך עמוק לחשוף את האמת, לגלות מה קרה לברונו.
מתח בין גילוי והסתרה מתקיים לאורך כל הסרט, כמו בחיים עצמם; אפילו בשיר "אנחנו לא מדברים על ברונו" (We Don't Talk About Bruno), אנו עדים לדמות עטוית ברדס מתגנבת בצללים מאחורי הפריים. ההשתקה וההסתרה סביב ברונו מעמיקים, אשמה ובושה בקרב בני המשפחה. ההשתקה מונעת מהם להתמודד עם טראומות העבר ופוגע ביכולת שלהם לתקשר אחד עם השני בצורה פתוחה וכנה.
למה לא מדברים על ברונו?
ברונו כמייצג את הצל
ברונו, כמו הצל במשנתו של קרל יונג, מגלם את הצדדים האפלים החבויים במרתפי הנפש. הוא מייצג את ה"כבשה השחורה" של המשפחה, האדם המוזר (Weirdo), המוחרג, שלא הולך בתלם. הצל מייצג את החלקים בנפשנו שאינם תואמים את ציפיות החברה, ולכן קיים ניסיון להסתיר ולהסוות אותם. הצל מייצג גם את היצירתיות והייחודיות הטמונות בכל אחד מאיתנו.
כשנושא מסוים מוגדר כסוד, נוצר מעין תא לחץ. יש כוח שרוצה לשמור על הסוד, וכוח שרוצה שהוא יהיה מסופר. ככל שעובר הזמן, הלחץ סביב הסוד מתעצם, ועימו גם ההשתקה.
סודות מתקשרים לעבר, להווה ולעתיד, כפי שאנחנו רואים במסע החיפוש של מיראבל בסרט ("אני רוצה לדעת על ברונו" – כך קולה של מיראבל בשיר). הסוד מהווה קצה חוט אל חוויות קדומות, כמוסות, חלקי זהות וקולות מושתקים ובלתי מדוברים. המסר המרחף בין קירות הבית: "היזהרו שמא יקרה לכם מה שקרה לברונו", אלא שהסרט חושף בפנינו שבמרתפים אלה טמונים גם כוחות היצירה, כפי שנראה בהמשך.
טראומה וסודות במשפחה
טראומות לא מעובדות של ההורה, מועברות לעיתים אל ילדיו באופן לא מודע, כמו בתסריט ידוע מראש ובפרטים המחרידים בדיוקם. תופעה זו מכונה העברה בין דורית של טראומה. מבוגרים נוטים להסתיר מילדיהם מידע קשה לעיכול. אבואלה (אלמה) מקפידה לשמור על התדמית של המשפחה כנטולת סדקים. מיראבל, כמו ילדים רבים, שומעת, מרגישה וקולטת הרבה יותר ממה שמשערים הוריה וסבתה. המבטים בהם היא נתקלת רומזים בפניה שאסור לה לשאול שאלות (גם לא את עצמה).
מסעה הנחוש של מיראבל לחשוף את האמת מוביל אותה אל תוך מעמקי העבר, שם היא פוגשת את הצדדים האפלים והנסתרים של משפחתה. היא מגלה פחדים מודחקים, ואף סודות שנקברו עמוק מתחת לפני השטח.
אך דווקא מתוך האפלה הזו, צומחת תקווה חדשה. מיראבל מלמדת את בני משפחתה שגילוי האמת, גם אם כואב, הוא צעד הכרחי בשחרור מהעבר
שתיקה רועמת: טראומה בין דורית וסודות משפחתיים
סודות כמו צללים אפלים, רובצים על נפשות רבות, ומונעים מהן שקט. במקרים רבים, סודות אלו קשורים באירועים טראומטיים שהתרחשו בעבר, לא פעם בדורות קודמים. ילדים, חסרי אונים וחסרי יכולת להבין את מורכבות העולם, סופגים את הטראומה דרך שתיקת הוריהם, דרך מבטים חמקמקים ופיסות מידע מבלבלים וגרסאות סותרות, שקשה ליישבן.
כפי שכותבת ג'ודית הרמן, חוויות קשות אלו, "מסרבות להיקבר" ונותרות חקוקות בנפש כזיכרונות מובלעים. שתיקת המבוגרים הופכת למכשול בלתי עביר, מונעת מהילדים עיבוד רגשות ויצירת נרטיב מובן.
במאמרו "על הידיעה של מה שאין אמורים לדעת וההרגשה של מה שאין אמורים להרגיש", מתאר ג'ון בולבי כיצד ילדים, מתוך רצון עז להגן על הוריהם, נוטים "להעלים" חוויות קשות מהתודעה. הם מדחיקים זיכרונות, מתעלמים מרגשות, ויוצרים מציאות פנימית מעוותת.
"לא פעם ילדים צופים בסצנות שההורים היו מעדיפים שלא יראו: הם יוצרים רשמים שההורים היו מעדיפים כי לא ייצרו; ויש להם חוויות שההורים היו מעדיפים להאמין שאין להם. העדויות מצביעות על כך שרבים מילדים אלה מיישרים קו עם רצונות הוריהם על ידי הוצאתו של מידע זה מתהליך העיבוד; וכאשר הם עושים זאת הם מפסיקים להיות מודעים לכך שאי-פעם צפו בסצנות כאלה, הוטבעו בהם רשמים כאלה, או שהתנסו בחוויות כאלה" (בולבי, הבסיס הבטוח, פרק 7, עמוד 107-8).
התוצאות?
חסימות נפשיות, קשיי אמון, ואף תחושת ניתוק מעצמי והעולם. כפי שכותב ברונו בטלהיים: "מה שאי אפשר לדבר עליו, אי אפשר לשים למנוחה. ואם לא, הפצעים יועברו מדור לדור".
“What cannot be talked about cannot be put to rest. And if it is not, the wounds will fester from generation to generation”- Bruno Bettelheim"
ילדים הקולטים מידע מבלבל, סותר ואף מטעה, משלימים פערים מדמיונם, וחווים פחד עמוק מהלא נודע, וקושי להבחין בין מציאות לדמיון. מאמרו של בולבי "מה שאין אמורים להרגיש" מרחיב את הדיון ומציג את הקושי הכפול שילדים חווים בעת אובדן הורה. לא רק שהם מתמודדים עם צער עמוק, אלא גם נאלצים להסתיר את רגשותיהם, מתוך רצון "לא להכביד" על ההורה הנותר.
"כאשר הורה מת, לא זו בלבד שההורה שנותר או קרוב אחר עלולים לספק לילד מידע שגוי או מטעה, אלא עלול גם לעבור מסר שאין זה מן הראוי שהילד יהיה במצוקה. הדבר יכול להאמר מפורשות:.. ("אתה חייב להיות אמיץ; אל תבכה עכשיו, לך לחדר שלך ושחק יפה"). במקרים אחרים המסר רק משתמע. לא פעם אלמנים או אלמנות החוששים לבטא את מצוקתם, מעודדים את ילדיהם למעשה לחסום את כל הרגשות שיש להם ביחס לאובדן" (בולבי, מה שאין אמורים להרגיש, עמוד 111).
הרחבה על המחיר של חסימה זו אפשר לקרוא במאמר "אמא- כבר מותר כבר לבכות?: טיפול באובדן".
האם הסוד מגן או מזיק?
במונחים מערכתיים, הסוד גם שומר על ההומיאוסטזיס של המשפחה, הם מונעים עיסוק בנושאים רגישים שעשויים לערער את היציבות הרגשית של חברי המשפחה. נוצרות סביב הסוד בריתות המתוקשרות באופן לא מודע (Imber-Black, 1998). סוד יוצר בידול, מגדיר מי משתייך ומי לא משתייך, מי בפנים ומי בחוץ. הוא מקרב מצד אחד, אך מרחיק מצד שני. מגדיר מי הם שותפי סוד ומי אינם שותפי סוד. במונחים של תיאורית ההתקשרות, סודות נשמרים לרוב כי הם מאיימים על הקשרים בתוך המשפחה.
התייחסות לסודות מזמינה חשיבה מורכבת ודיאלקטית.
כל בני המשפחה סובלים מהשתיקה סביב ברונו: לואיזה נאלצת להדחיק את רגשותיה. היא לומדת מגיל צעיר לרצות את האחרים, ולהתמקד ברגשות של הזולת תוך הכחשת הפגיעות שלה.
איזבל מוותרת על חלומותיה' היא לומדת לזוז הצידה ולהשתיק את עצמה על מנת "ליישר קו" עם החוקים הבלתי כתובים במשפחה, וחולייטה נאבקת בחרדות.
החזקתו של סוד דורשת השקעה של אנרגיה נפשית. ככל שנדרשים מאמצים רבים יותר להסוואה, כך נחסמים ערוצי התקשורת במשפחה ונחסם הדיאלוג של האדם עם עצמו.
"הסוד נמצא, בעיניי, באזור הדמדומים, במרחב התפר בין ידיעה לאי ידיעה, בין "אמת" ל"לא -אמת", בין אובייקטיבי לסובייקטיבי, בין פנים לחוץ, במרחב שבין הממשי, המציאותי והעובדתי לבין הסמלי והפנטזיוני, בין ילדים והוריהם. הסוד הוא "הידוע הלא נחשב" במושגי בולאס, משהו ידוע, נוכח, אף על פי שלא הומשג במחשבות או במילים" (פלורסהיים דבורה, צלו הכבד של הסוד הטראומטי).
סוד כמפתח
בבית משפחת מדריגל יש דלתות עץ סגורות. לכל אחד מבני המשפחה יש דלת משלו. בהגיע כל אחד מילדי המשפחה לגיל 5, נערך טקס של פתיחת הדלת. כל ילד צועד אז את צעדיו הראשונים אל תוך עולם משלו הנסתר מאחורי הדלת עליה חקוק הפרופיל שלו. הדלת מפרידה בין רשות הרבים ורשות הפרט.
"סוד הוא מפתח לדלת": על כך כותבת ניצה איל. ירצה – "ישתמש בו, לא ירצה – יטמון אותו במעמקי מגירת לבו" (ניצה איל, עמ' 17). לכל אחד מאיתנו יש סודות, חלקם קלים יותר וחלקם כבדים יותר. הסודות הללו יכולים להיות כלי להגנה, אך גם כלי העלול לכלוא אותנו ולצמצם את יכולתנו לחיות חיים מלאים.
הדלת של מיראבל לא נפתחת בטקס הרגיל, אך היא מצליחה לפתוח דלתות שהיו סגורות, ובסופו של דבר זוכה בזכות אומץ הלב שלה, לגלות את מתת האהבה ולהיות זו הפותחת את השערים הסגורים לכל בני המשפחה. ברונו חי בסוד בין כותלי הבית; כך מגלה מיראבל. ברונו מספר לה שהוא למעשה הסתתר כדי להגן עליה, מחשש שהחזון שלו יגרום למשפחה לפנות נגדה.
שתיקה ובושה: שתיקתו של ברונו וההשתקה סביב ברונו משקפים את הבושה וההכחשה של טראומה, הן ברמה האישית והן ברמה המשפחתית. בשתיקה זו יש כאב- זעקה שלא נשמעה.
תחילתו של תהליך ההחלמה מטראומה הוא בגילוי הסוד. ככל שבני המשפחה מתמודדים עם האמת ולפגוש את המציאות המורכבת, הם יכולים יותר לעבד את רגשותיהם, ולרפא את הפצעים. הסרט מדגיש את החשיבות של תקשורת פתוחה וכנה, ושל היכולת לדבר את עצמנו ולפנות מרחב של הקשבה לאחר.
קבלה ושונות: הסרט מדגים גם את החשיבות של הקבלה של שונות במשפחה. כל אחד מבני המשפחה הוא ייחודי, עם מתנות וחולשות משלו.
בקשת הסליחה של אבואלה לקראת סיום הסרט ממחישה את חשיבות ההכרה בטעויות עבר ותרומתה לאיחוי קרעים. המפגש המרגש בין ברונו לבינה לקראת סוף הסרט ממחיש את הצמיחה המתאפשרת מתוך קבלה של פגיעות וגיוס האומץ המאפשר לנו להיפגש עם החשיכה.
הסוד מחפש אוזן קשבת
סוד איננו תוכן שאותו אין האדם רוצה לגלות לזולתו, אלא תוכן שהזולת המשמעותי אינו מסוגל לשמוע (אהרוני, 2005, עמ' 160).
ברונו, המייצג את הסוד במשפחה, מתחבא בתוך הבית. אין מי שיקשיב לו. אין מי שיאמין לו.
"אֵלם נרכש, הנוצר מתוך חוויה אשר בה האוזן שאמורה להיות קשבת [היא] אטומה או חרשת" (אהרוני, 2005, עמ' 160).
מתחת לאלם, יש דינמיקה של כשל בהכלה. זהו מצב שבו חומר נפשי כלשהו עבר מהאדם לזולת משמעותי אחר, אשר לא יכול היה לקבל אליו תוכן נפשי זה, לשאת אותו, להחזיק אותו בתוכו ולדעת אותו, ולכן הוא חוזר גולמי ובלתי מעובד אל שולחו (הררי, 2019). במילים אחרות, ברונו, המוגלה בתוך הבית, מסמל את הסוד המבודד, שאינו מוצא מקום ביטוי או הכלה. שתיקתו נובעת מחוויה של "אֵלם נרכש", שם האוזן שאמורה להיות קשבת נותרת אטומה או חרשת.
בסוף הסרט, ברונו מתאחד עם משפחתו. ברונו הלא מדובר נראה מפחיד. לא כן כשמכירים אותו. אנחנו מתוודעים בהדרגה למשחקיות, להומור וליצירתיות שלו. אלה משמשים גשר בינו לבין מיראבל ותורמים לפתיחת מרחב לגילוי לב ואיחוי קרעים. כך גם בטיפול נפשי אפשר להפוך את הסוד למנוע שמוביל קדימה, או לכל הפחות לדאוג שהוא לא ימשיך להפוך לתוספת נטל וגורם חוסם ובולם. אפשר גם לגלגל את הסוד למסלולים יצירתיים: לכתוב, לצייר, לרקוד, לנגן ולשיר, כפי שאנו למדים מבמאי הסרט.
סוד ותקווה
הסוד נושא עימו תקווה שיבוא יום והאדם יוכל להשתחרר מכבלי עבר, להימצא. לפי תפיסה זאת, הסוד, מעצם טיבו, מחפש אוזן שומעת, והרגע שבו הוא מסופר לאחר הוא רגע של אמון ותקווה (הררי, 2019).
אין צורך שיכנס יין כדי שיֵצא סוד. הוא יוצא משום שאנחנו חפצים להוציא אותו. כשמיראבל מוצאת את ברונו, הוא זוכה לתוקף שלא קיבל קודם. מאמינים בו. מאמינים לא. ומכאן יש לו תקוה.
תיקוף רגשות אינו בהכרח הסכמה, אלא הכרה בקיומם ובתוקפם. זוהי מתנה חשובה שאנו יכולים לתת לעצמנו ולאחרים
- מתן תוקף נחוץ בכדי שנלמד להאמין לרגשות שלנו, להבין את החוויה שלנו ולסמוך על עצמנו.
- כשאנחנו מעניקים תוקף לחוויה הרגשית של האחר/ים, אין זה בהכרח שאנחנו אוהבים או מסכימים עם מה שהם עושים, אומרים או מרגישים.
- תיקוף עצמי הינו היכולת לקבל את רגשותיי, מחשבותיי והתנהגותי כמובנים, חשובים והגיוניים במצב נתון.
מסע התבגרות וגילוי
המסע האישי של מיראבל, כמו תהליך התפתחות הזהות של מרביתנו, כרוך בתהליך של פענוח תעלומות. מיראבל, כמו בלשית, מחפשת קצה חוט והולכת בעקבותיו. היא נחושה לפענח את הסודות האפלים המסתתרים מאחורי דלתות הבית הקסום. המסע הזה אינו קל. הוא דורש ממיראבל אומץ רב להתמודד עם רגשות קשים, הן שלה והן של בני משפחתה. היא נחשפת לפגיעות, הן שלה והן של סביבתה, ולומדת כיצד לקבל את הפגיעות כחלק בלתי נפרד מהחיים.
הקשבה נדיבה – המפתח לחיבור
אנו למדים ממיראבל על כוחה של הקשבה נדיבה. ההקשבה אינה רק כלי לאיסוף מידע, אלא דרך עמוקה ליצור קשר אמיתי עם הזולת. הקשבה נדיבה, המגיעה מעומק הלב, פותחת צוהר אל עולמם הפנימי של אחרים. היא מאפשרת לנו להכיר אותם באמת, להבין את רגשותיהם, מחשבותיהם ופחדיהם. כפי שכותב פיצג'רלד, "להיות נדיב חשוב יותר מאשר להיות צודק. פעמים רבות, מה שאנשים צריכים זה לא מוח מבריק שמדבר, אלא ללב מיוחד שמקשיב".
ההקשבה הנדיבה פותחת בפני ברונו מרחב בטוח לשתף את סיפורו, להשתחרר מחוויית הבושה מהרעילה, להיחשף ולרפא את הפצעים העמוקים שנושא עימו.
הזמנה לפתוח את הלב
"אנקנטו" מזמין אותנו לפתוח את עינינו ואת דלתות הלב שלנו. כל אחד מאיתנו נושא עימו סודות ופגיעויות משלו. הגיע הזמן לגשת זה לזה בקשבה נדיבה, לאפשר לעצמנו להיות פגיעים ולחוות את עוצמת החיבור האנושי.
זו הזמנה לכולנו לפקוח את העיניים ואת דלתות הלב. כל אחד והדלת שלו.
מקורות
אהרוני, ח. (2005). "סוד כמוס בין אוזן קשבת לנפש מכילה". שיחות, כרך י"ט, חוב' מס' 2.
איל, נ. (2021). סודות ומה שמאחוריהם. הוצאת עולם חדש.
בולבי, ג' (2016). "על הידיעה של מה שאין אמורים לדעת וההרגשה של מה שאין אמורים להרגיש". בסיס בטוח- התקשרות הורה-ילד והתפתחות אנושית בריאה. תרגום- לירון נתן. הוצאת עם עובד.
הררי, י. (2019). אָפְלָה בֵינֵינוּ הַזְּכוּכִית. גילוייו הנפשיים והמוסריים של הסוד ביצירתו של חיים באר . פסיכולוגיה עברית.
פלורסהיים-מילר, ד. (2014). צלו הכבד של הסוד הטראומטי. הרצאה בוינה בכנס "השפעת העבר ההיסטורי ויכולת לשינוי בעתיד"
Helimäki, M., Laitila, A., & Kumpulainen, K. (2020). ‘Can I tell?’ children’s participation and positioning in a secretive atmosphere in family therapy. Journal of Family Therapy.
(1993). Secrets in families and family therapy: an overview. In: E. Imber-Black (ed.) Secrets in families and family therapy (pp. 3– 28). New York, NY: W. W. Norton & Company.
Pincus, L. & Dare, C. (1978). Secrets in the Family. Boston/London: Faber & Faber
: קריאה מורחבת על הבושה במרחב הטיפולי
טרנספורמציה של בושה במרחב הטיפולי- חלק ב
