הגישה של טיפול ממוקד חמלה (C.F.T: Compassion Focused Therapy) משלבת תובנות מהמחקר בתחומים של אבולוציה, התקשרות ומדעי המוח.
גישה זו מעמידה לרשותנו כלים מעשיים רבים להתמודדות עם מגוון רחב של מצבים שמעוררים מצוקה רגשית, כולל חרדה, דכאון, אובססיות, בושה ופרפקציוניזם.
פרופ' פול גילברט, מייסד הגישה, מציע כי לאנשים יש שלוש מערכות מוטיבציוניות באמצעות אנו מווסתים את עצמנו:
מערכת האיום (Threat system) מתמקדת בזיהוי איומים והגנה מפני סכנות.
מערכת ההנעה (Drive system) מתמקדת בהשגת משאבים ובמוטיבציה להישגיות.
מערכת ההרגעה (Soothing system) מתמקדת בחווית רוגע ונינוחות.
במוקד הגישה חתירה לאיזונים בין שלוש מערכות אלה: המודל מעניק לנו מפה להבנת הדרכים בהן אנחנו מווסתים את עצמנו ומתנהלים מרגע לרגע במציאות היום-יומית.
זו הזמנה לדרך חדשה להתבונן בתגובות שלנו להבין את עצמנו (לעיתים גם ואת התגובות של הסובבים אותנו).
נעבור כעת נעבור לדון בכל אחת משלוש המערכות, תפקידן ופעילותן:
מערכת זיהוי איומים (Threat System)
תפקידה של מערכת זו הינו להתריע על קיומן של סכנות פוטנציאליות ולהניע אותנו לנקוט צעדים המכוונים להגנה על עצמנו.
בעבר האבולוציוני שלנו האיום התמקד במצבים מסכני חיים וסכנות גופניות מגוונות. העולם השתנה מאז, אך המוח שלנו טרם הדביק את הפער.
טריגרים חברתיים, כגון ביקורת, דחייה או פחד מנידוי או השפלה, יכולים להפעיל את אותם הדחפים ההישרדותיים הטבועים בנו עמוק.
במצבים אלה, גופנו עובר אוטומטית למצב של התגוננות.
במצב מגננה נחסמות לעיתים קרובות פעילות מערכת ההרגעה (Soothing system) והן של מערכת ההנעה (Drive system), לעיתים דווקא כשאנו הכי זקוקים להן.
כאשר קיימת חשיפה ממושכת לסביבה רווית איומים כמו אלימות, בריונות, או איום של דחייה מתמשכת, הנשקף לנו או ליקרים לנו,אין זה אלא טבעי שתתפתח אצלנו דריכות יתר.
כשהקפיץ דרוך, ונדרך שוב ושוב, יום אחר יום, שנה אחר שנה, גובר הסיכון שנפתח נטייה לראות אחרים כמאיימים ("ייצוגי עולם עוין"), ונגלה שאנו "על המשמר". מבחינת המוח שלנו, חיי היום-יום שלנו במצב זה ידמו להליכה על חבל מעל תהום מלאת סכנות; טעות אחת קטנה ונמצא את עצמנו נופלים אל תוך התהום.
ברגעי איום או עימות מופעל אצלנו מנגנון הקרוי "הילחם, ברח או קפא". במצב של דריכות יתר, כל טריגר יכול להיות מתויג כעניין ש"מוצדק לדאוג בגללו" . תגובות שכיחות נוספות כוללות חוויות של בושה, אשמה וביקורת עצמית חסרת פרופורציה גם בתגובה לאירועים שלא באמת מסכנים אותנו. הסף שלנו יורד, כך כשיש זיהוי של איום, האזעקה מופעלת באופן מידי. לאורך זמן הקפיץ יכול לאבד מגמישותו.
למוח שלנו יש הטיה שלילית!;
מידע בעל גוון רגשי שלילי "מושך" את תשומת הלב שלנו, ונצרב בזיכרון "חזק" יותר יחסית למידע בעל גוון רגשי חיובי. את העוקץ של נזיפה או גינוי נחווה, למשל, בעוצמה רבה יותר מביטויים של הוקרה או פרגון. רגשות מבוססי איום (פחד, כעס, גועל) "מארגנים" את המוח והגוף שלנו בדרכים המניעות אותנו 'להגן' על עצמנו ול'חסל" את מקור האיום, "ליתר בטחון". לוקח גם זמן רב יותר "להתנער" ולהשתחרר מההשפעה של חוויות שליליות. חוויות בעלי גוון חיובי הן חולפות יותר בחוויה הסובייקטיבית שלנו (כמו בשיר של אהוד מנור- "העצב אין לו סוף, לאושר יש ויש. אושר הוא נוצה קלה ברוח…"). אחת הסיבות לכך
מהירות התגובה ב"מוד" זה של השרדות עוקפת כהרף עין כל "פרשנות" מתקדמת יותר (עליה אחראית הפעילות בקליפת המוח הקדמית).
דלת שנטרקת במפתיע או בום אווירי, יכולים כך לעורר תגובת בהלה, לפני שאנחנו מספיקים לעבד את מה שקרה.
גם אם ננסה לשכנע את עצמנו באמצעות "קול ההגיון" שאין כל סיבה לדאגה, המוח שלנו לא באמת משתכנע שלא מדובר בסכנה אמתית.
ההתגייסות המהירה של המוח מול איומים "הגיונית" לחלוטין מבחינה אבולוציונית מול אריה שואג, או דינוזאור, אלא בעידן המודרני זה לא בהכרח מועיל לנו:
מצוידים במוח הזה, ממש לא פשוט להתמודד עם רגשות או זיכרונות טעונים שמקורם בעבר הכואב; מוחנו המורכב לא "עוזר" לנו בהכרח להתמודד עם חוסר וודאות או לאזור אומץ לצאת מאזור הנוחות שלנו. ה"תסריטים" שאנו מריצים שוב ושוב במוחנו לא מועילים לנו, כאשר אנו שוכבים במיטה ומנסים סך הכל להרפות ולהירדם.
בשל ההטיה השלילית מערכת האיום שלנו עוברת במצבים רבים מעין "מחטף", בדרך המשפיעה על התגבשות האמונות לגבי עצמנו (כך למשל, כשאנו מגיעים למסקנה ש"משהו כנראה לא בסדר איתנו"). לא זו בלבד, שאין אנחנו פותרים כך את הבעיה המקורית, אנו עלולים להפוך בעיניי עצמנו למקור הבעיה, ולהפוך להיות היעד של ההתקפות שלנו.
מערכת ההנעה (DRIVE SYSTEM)
מערכת ההנעה, בדומה למערכת האיום, חיונית להישרדותנו. תפקידה של מערכת זו הוא להניע ולעודד אותנו לחפש משאבים החשובים לעצמנו ולקרובים לנו. הרגשות הדומיננטים סביב פעילות מערכת זו כוללים התרגשות, ציפייה ושמחה. תכליתם של אלה הינה להמריץ אותנו ולעודד חשיבה מסתעפת, תושייה ויצירתיות בחיפוש אחר משאבים שמקדמים אותנו, כולל אוכל, מחסה, עבודה, למידה ויצירה.
בממלכת בעלי החיים מערכת ההנעה באה לביטוי במסע להשגת מזון, מחסה, נוחות וטריטוריה (למשל, ציפור שעסוקה בליקוט זרדים לבניית קן, סנאי האוגר בלוטים לחורף, כלבים הנלחמים על עצם, עכבישים שטווים רשת וכו').עבור בני אדם בחברה המודרנית, מערכת ההנעה מתועלת פעמים רבות לחיפוש אחר דרגה ומעמד חברתי, תחרותיות, הישגיות. במילים אחרות, בבני אדם, מערכת ההנעה עוסקת לעתים קרובות ב'לעשות דברים' -לעשות יותר, להרוויח יותר, להתקדם.
מערכת הנעה מניעה אותנו, אם כן, להשגת משאבים שאנו רוצים, צריכים (או לפחות מאמינים שצריכים). מערכת זו מדרבנת אותנו לחפש הזדמנויות להשגת מטרות ומשאבים, ומסייעת לנו למקד את תשומת הלב שלנו בפעילויות אלה.
מערכת ה- Drive מושפעת מהכימיקל המוחי 'דופמין– 'חומר כימי מתגמל', שמשתחרר במוח שלנו שאנו משיגים משהו שחשוב לנו להשיג. היא מופעלת כל פעם שאנו חווים השתוקקות רבת עוצמה או פרצי הנאה (המיוצרים על ידי דופמין) סביב השגת מטרותינו. לדופמין יש תפקיד מרכזי במערכת החיזוקים, ביכולת שלנו לחוות יצירתיות וזרימה (flow).
כאשר מערכת ההנעה פועלת בצורה מאוזנת עם המערכות האחרות, מערכת ההנעה יכולה לסייע לנו לגייס את האנרגיות הנחוצים להתמדה בקידום מטרות חשובות בחיינו. לעומת זאת, במצבים אחרים, כאשר אין איזון כזה מערכת ההנעה עלולה להוביל להתנהגויות ממכרות וכפייתיות (למשל, מרדף אחרי אהבה בלתי אפשרית, הימורים או אחרי חווית של "high" אחרות תוך שימוש בחומרים ממכרים, בדומה לקוקאין (שגם הוא ממריץ את מערכת הדופמין!).
מערכת Drive יכולה גם להיות מגויסת לניסיון של פיצוי יתר על רגשות שקשה להכילם; אנשים המרגישים רע עם עצמם, יכולים להשקיע את כול כולם ולהתיש את עצמם בהשגת יעדים (שחלקם יכולים להיות לא מציאותיים בעליל).
סיבוכים נוספים עלולים לקרות כאשר מתנהל מרדף עיוור אחר מטרותינו בדרך הגורמת למעשה נזק לעצמנו או לאחרים. מי לא מכיר את המצבים בהם אנו נתקפים רצון עז לאוכל ללא כל צורך ממשי; שבטננו מלאה אך מוחנו עדיין רעבתן. זה מתחיל בהפעלה של מסלול העונג במוח, אך מתפתח להתנהגות הרסנית ולהשתעבדות לצורך כפייתי בעוד ועוד גירויים
מערכת מוטיבציונית לא מאוזנת עלולה להוביל אנשים לחתירה כפייתית להישגים מתוך אמונה שהדרך היחידה לחוות בטחון או רווחה או להנות בצורה מיטבית מן החיים, היא לבצע הכל בצורה מושלמת. מאחורי המרדף אחר שלמות מתחבא לעיתים קרובות פחד, המניע את האדם להתאמץ יותר ויותר תוך הצבת סטנדרטים לא מציאותיים, כפי שבא לביטוי בקשת רחבה של התנהגויות כפייתיות.
מערכת האיום ומערכת ההנעה הינם חיוניים להישרדותנו ולהתרבותנו, אך אם נהיה כל הזמן בתנועה, במרדף מתמיד, מאבק או מנוסה, במוקדם או במאוחר, נתיש את עצמנו. מערכת ההרגעה היא זו המאפשרת לנו להאט את הקצב ולעכל את המתרחש בפנים ובחוץ. הבה נתבונן במערכת זו של הרגעה, שיש לה תפקיד חשוב ביצירת האיזונים בין 3 המערכות
.
מערכת ההרגעה (SOOTHING SYSTEM)
במונחים אבולוציוניים, המערכת המרגיעה היא המערכת היונקית שבתשתית היכולת לטפל באחרים ובעצמנו. בשונה ממערכות האיום וההנעה שמפעילות אותנו, מערכת ההרגעה יכולה לגרום לנו "להוריד הילוך". הורדת ההילוך היא המאפשרת לנו לייצב, להרגיע את עצמנו, וגם להרגיע אחרים. היא קשורה להתנסויות במתן וקבלת טיפול, המשמשות בסיס לחווית תשתית המאופיינת על ידי קבלה, נדיבות ושייכות. הרגשות המרכזיים במערכת המרגיעה הם חמימות, סיפוק ורווחה. מחקרים מראים כי, התנהגויות אלה יכולות לתרום לויסות ומיתון ההשפעות הרעילות של מערכת האיומים, וגם למתן את השפעתם המזיקה של לחצים המתעוררים בזירות של תחרותיות. בדרך זו, מערכת ההרגעה יכולה לתרום להשקטת התודעה ולעורר חוויה נעימה של קבלה, הנוסכת רוגע ושלווה.
הורמון האוקסיטוצין (OT-OXYTICIN) משחק תפקיד מרכזי במערכת ההרגעה. הורמון זה מכונה גם 'הורמון החיבוק' או 'הורמון האהבה' מכיוון שהוא משוחרר כאשר מתכרבלים או כשנהנים מקשרים חברתיים מטיבים המעניקים חוויה של חיבור ונינוחות. ה- OT מתווך את הסנכרון הביו-התנהגותי בין אנשים. הקשר הראשוני אם-תינוק-אם, המתווך על ידי ה- OT , מסייע לתינוק ללמוד לקרוא ולהכיר את עצמו ואת הזולת.
יש לכך חשיבות גם במערכות יחסים זוגיות:המחקר מראה שבקרב הזוגות אצלם קיימת רמת OT גבוהה יותר – מגע מסונכרן ותקשורת חיובית בין בני הזוג. פעילות מערכות זו תורמת להקטנת חרדה והגברת הרוגע, בפרט נוכח דחק חברתי, ותורמת לשיפור ביכולתם חברתיות: אמון בזולת, שיתוף פעולה ונדיבות. בנוסף לחוויות של רוגע, מה שמאפיין את המערכת הזאת, הינו רגשות חיוביים סביב קשרים חברתיים- רגשות של חום, חיבה והערכה. רגשות אלה תורמים להדדיות ולבנית יחסי אמון. כך הולכת ומתגבשת חוויה של ביטחון (safeness) ויכולת להירגע בנוכחות מישהו אחר. כשקיימת חוויה של בטחון בקשר, נוכחות האחר מייצרת חוויה של בטחון, בדרך המובילה לפחות הישענות על הפעלה של "התנהגויות בטחון" (safety behaviors ) הקשורות בנטרול סכנות והשגת וודאות שליטה.
פול גילברט מכנה זאת יצירה של חוויית safeness לעומת ניסיון (שווא) להגיע ל-safety. חשוב לזכור אבחנה זו.
במישור הפיזיולוגי, המערכת קשורה בהפרשה של אנדורפינים ואוקסיטוצין. יש לה קשר הדוק למערכת הפארא-סימפטטית (הפעלת הואגוס לפי התיאוריה הפוליוגאלית של פורגס). יש לכך ערך אבולוציוני: יונקים יכולים לשרוד רק כשהם מתמסרים לדאגה של אחרים, ומסוגלים לקבל טיפול, לתת טיפול וליצור קשרים חברתיים. האבולוציה עיצבה את המערכת המרגיעה כדי שזו מגיבה לאותות של אכפתיות וחיבה מאחרים.
דפוסי התקשרות מוקדמים יוצרים אצלנו מפות פנימיות אשר מתוות את מערכות יחסינו לאורך החיים, לא רק מבחינת הציפיות שלנו מהאחרים, אלא גם מבחינת מידת הנחמה והעונג שאנו מסוגלים לחוות בנוכחותם.
לא כולם זכו להתברך בחוויות מטיבות הנוסכות חוויה של אמון. עבור אנשים רבים, מערכת ההרגעה לא נגישה בצורה מובנת מאליה. הגישה לייצוגים פנימיים של דמויות התקשרות מטיבות, עלולה להיות חסומה עבור אנשים עם רקע של פצעי בהתקשרות (attachment injuries). גישה זו פותחת אפשרויות חדשות לעבוד עם החסמים. חשוב לנו ראשית להבין את הסיבות שבגללן אנו מרחיקים את מה שאנו הכי זקוקים לו.
מדוע אנשים כה רבים מפחדים מחמלה?
חוויות שהותירו מטענים קשים של בושה בילדות, דחייה, בריונות, הזנחה או עוינות מצד דמויות מטפלות הורים, עלולות להוביל לכך שהתנהגויות ורגשות הקשורים לאכפתיות הופכות להיות איום. חוויות של חמימות, רכות וקרבה מנחמת מעוררות כאבים ישנים נושנים – במקום להיות מקור לנוחם. כהגנה מול הפגיעות הנחשפת במצבים אלה, מנקודת המבט של האדם החווה את הקרבה, מתעוררת מערכת האיום ביתר שאת ( "ככה זה פה: אי אפשר לסמוך על אף אחד"; "ידעתי שאסור לי לחשוף מעצמי"). כלשון האמירה- "מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננין": מי שנפגע קשה מאנשים, ייזהר יותר לבטוח.
חוויה של דחייה גורמת למעשה לתסמינים פיזיים: כאב רגשי מפעיל את אותם נוירונים במוח כמו שכאב פיזי עושה, ויש ציפיה לדחיה. אנשים עלולים להפנות עורף לעצמם, במיוחד במצבים של תלות והזדקקות, בדרך החוסמת את פעילות מערכת ההרגעה שלהם במקומות שהם זקוקים לה. מחסור בחוויות מטפחות ומזינות, יכול להותיר אנשים דרוכים יותר באופן בו הם מנהלים את עצמם ואת עולמם.
אחד הביטויים לכך הוא הסתמכות יתר על עצמם, והתבצרות בעמדה של כול-יכולות (אומניפוטנציה) כהגנה מול חוויות של פגיעות ותלות. לאנשים רבים יש תפיסות מוטעות לגבי המערכת המרגיעה. יש אנשים שסבורים שהקבלה מסוכנת להם; אם הם היו מקבלים יותר את עצמם, הם היו 'מוותרים' על כל העיסוקים שלהם במקום להתקדם בחיים. המחקרים מעידים שאין זה כך הישענות יתר על מערכת ההנעה עלולה להוביל לנו להתייאש בקלות כשאנחנו מתמודדים עם מצב של מעידה או כשלון (המעוררים חוויה של איום על הערך העצמי באמצעות המנגנון של ביקורת עצמית). התקרבות לפעילויות Drive ממקום של רוגע, לעומת זאת, יכולה להוות מקור לעוצמה רבה וחיוניות. ממצאים אלה מחדדים את האתגר של העבודה הממוקדת בחמלה, ובפרט עם אנשים שחוו טראומות במישור הבין אישי.
חשוב להבחין בין רחמים לחמלה. ברחמים יש התנשאות ופטרוניות. הרחמים יוצרים חיץ בין האדם המרחם והסובל, הרחמים מבודדים בעוד החמלה מחברת. חשוב גם להבחין בין אמפתיה וחמלה. האמפתיה כוללת גם אמפתיה לרגשות חיוביים, ולא רק מצוקה. גילברט מדגיש שהחמלה היא מוטיבציה. באמפתיה אין מרכיב מוטיבציוני. זאת ועוד, חמלה יש מרכיב מעשי. באמפתיה אין בהכרח את ההיבט המעשי. אצל פסיכופתיים נראה אמפתיה ללא חמלה. הם יוכלו להשתמש ביכולת האמפתית שלהם כדי למצוא דרכים לשקר, לרמות ולהונות את האדם הנותן בהם אמון.
יש שלושה כיוונים של זרימת החמלה- חמלה הזורמת מאיתנו לאחרים, חמלה הזורמת מאחרים כלפינו, וחמלה מעצמנו ביחס לעצמנו.
החמלה אינה שלמה אם אין בה חמלה ביחס לעצמנו. ככל שנטיב יותר לזהות את איתותי המצוקה אצלנו, כן נהיה מסוגלים יותר לתמוך בעצמנו במצבים של מעידות או כשלונות (ובסופו של דבר ניכשל או נעשה טעויות, כי אף אחד לא מושלם 100% מהזמן). ככל שנקבל את עצמנו, על הצדדים האפלים שבקרבנו, נוכל גם לפתוח את ליבנו כלפי הזולת. נוכל להתמודד עם אכזבות מבלי להישאב למערבולות רגשיות מציפות או להיתקע בהלקאה עצמית או בושה משתקת.
אחד המושגים החביבים בעיניי בגישה של טיפול- ממוקד -חמלה הוא ה-Tricky brain.
המוח המורכב שלנו (Our tricky brain)
מה תורמת לנו הגישה האבולוציונית להבנת המוח המורכב שלנו ותעלוליו?
לאבולוציה השפעה רחבת היקף על תהליכי ההתפתחות של מוחנו. המוח האנושי מסוגל להתמודד בצורה מרשימה עם אתגרים רבים, אך הוא רחוק מלהיות מושלם. פול גילברט מטיב לתאר את התחבולות של המוח האנושי, המובילות אותנו לעיתים להגיב בדרכים שאינן רצויות לנו, לנהל מאבקים כנגד עצמנו, ולהגיב בצורות אוטומטיות שרבים מאיתנו מתקשים להבין.
השפעותיהם של אירועי דחק וטראומה צרובות בגוף ובתאים בכלל, בנוירונים שלנו ובתקשורת ביניהם בפרט. מסיבות אבולוציוניות אנו "תקועים" במובנים רבים עם מוח שלא מותאם למציאות המורכבת בת ימינו. המוח נוטה, למשל, לשמר זיכרונות קשים לטווח ארוך, אך לגרום לנו לחשוב כאילו זה קורה עכשיו.
"It's not our fault, but it is our responsibility"– Paul Gilbert
לא בחרנו במוח שכך יגיב. אין זו אשמתנו, אך זו אחריות שלנו.
"למה עשיתי את זה שוב?; איפה היה הראש שלי? ; במקום להטיח בעצמנו האשמות קשות, שאלות אלה עשויות להפוך למושא לבדיקה פורייה, לחקירה עדינה, הפותחת אפשרויות חדשות.
מוח שלנו לא בהכרח מבחין בין דמיון ומציאות, ושולח לנו מסרים כוזבים. אנחנו עלולים להרגיש רדופים על ידי כאבי העבר, בדרך הגורמת לנו להרגיש כאילו העבר משתחזר שוב ושוב ע-כ-ש-י-ו. במצבים רבים אנו עלולים גם לתקוף את עצמנו באמצעות ה'מבקר הפנימי'. אנו מוסחים בקלות על ידי פיתויים והשתוקקות, ויכולים להפוך שבויים של עצמנו במרדף בלתי פוסק אחר השגת יעדים שאינן בכלל חשובים לנו. הניסיון להימנע מהיבטים של עצמנו, שאין אנו רוצים להכיר בהם.
יכול לגרום לנו להתנהג בעל כורחנו בדרכים לא יעילות הפוגעות בנו. בושה על דברים שעשינו, ו/או על דברים שיכולנו לעשות אך לא עשינו; כל אלה הינם תולדה של המוח המורכב Tricky שלנו, שלא אחת מתעתע בנו.
המוח שלנו מאפשר לנו, כאמור לעיל, לפתור בעיות מורכבות להפליא: אנו יכולים לשגר בני אדם לחלל, לייצר תרופות חדשות לבעיות רפואיות עתיקות יומין, וליצר טכנולוגיות מדהימות, כמו סמארטפונים ומערכות מחשוב מתוחכמות ביותר. התפתחויות אלה מאפשרות לנו ללמוד, להתקשר, להתרגש ולבלות יחד בדרכים שלא היו אפשרויות בעבר. עם זאת, הלוגיקה המאפשרת הישגים מרשימים אלה לא בהכרח מועילה לנו במפגש עם סבל רגשי. אז מה אפשרי?
גישה זו רלבנטית לקשת רחבה של קשיים: בושה, חרדה חברתית, דכאון, בושה ואשמה. היא מתייחסת לשיח הפנימי המתנהל בינינו לבין עצמנו בעתות מצוקה, אך תוך הדגשת החשיבות של המוסיקה מעבר לתוכן השיח הפנימי. במילים אחרות, יש התייחסות לטון בו אנו מדברים אל עצמנו. הגישה של טיפול ממוקד חמלה מוסיפה מימד נוסף לגישה של סקרנות חומלת את הפתיחות להבין שהמוח ה'מסובך 'שלנו עוצב על ידי האבולוציה עבורנו (לא על ידנו). המטרה אינה להצדיק או לעשות רציונליזציה , אלא להבין. הדמיון המפותח שלנו יכול לייצר עשרות מחשבות טורדניות, דימויים לא רצויים, ולהציף אותנו ברגשות עזים (ואלפי אירועים כאלה יכולים לקרות על בסיס יומי!).
הפניית סקרנות חומלת להבנת התהליכים המתרחשים במוח שלנו, כולל חמלה למבקר הפנימי שלנו, הופכת מההאשמה נוקשה לשאלה פתוחה שיכולה להוביל אותנו קדימה.
לסיכום: הזמנה להתבוננות בעין חומלת על החתירה לאיזונים בין המערכות:
כולנו "מנהלים" את הרגשות שלנו בדרך זו או אחרת באמצעות יחסי הגומלין בין המערכות הבאות, אך רוב הקשיים הפסיכולוגיים נגרמים כתוצאה מהישענות יתר על מערכת האיום ומערכת ההנעה, לצד תפקוד חסר של מערכת ההרגעה. זה מתבטא הן באופן בו אנחנו מתמודדים עם איומים מציאותיים והן באופן בו אנו מתמודדים עם איומים שהם פרי דמיוננו. ה
בדומה ל-ACT וגישות אחרות מהגל השלישי, גם גישה זו תורמת להרחבת היכולת של המטופל לקבל את חוויותיו הפנימיות תוך הבהרה של ערכיו, והעמקת המחויבות להתנהגות התואמת ערכים אלה. ההכשרה של פול גילברט בטיפול יונגיאני מוסיפה בעיניי ממד נוסף להמשגה ולפרקטיקה הקלינית, המבוססת על הנכונות לצלול אל מעמקי הנפש.
"החמלה מעניקה לנו את האומץ והתבונה לרדת למעמקי הסבל שלנו": זו אחד מהטיעונים שלו- מסר רב עוצמה בעיניי.
ההכרה בבדידות הקיומית מלמדת אותנו ענווה, ומרחיבה את היכולת שלנו להיות מחוברים לכל טווח החוויות הכרוכות בלהיות אנושי. לעולם לא מאוחר לנשום, למחול ולחלום.
תרגום מסר זה במרחב הטיפול בא לביטוי בין היתר במחויבות העמוקה להתקרב לחוויית המצוקה של עצמנו ושל המטופל כפי שהיא נחוות במובן הסובייקטיבי ביותר.
הבנת המוח המורכב (Tricky brain) עשויה לסייע לנו להבין את המקור לתגובות שלנו למצבים שונים, כולל מצבים בהם יש אנו מגיבים בצורה לא מידתית לאירועים יחסית שוליים. המודעות הקשובה, כאמור לעיל, היא צעד ראשון לשינוי מועיל של דפוסי מוח, מחשבות והתנהגויות. כך למשל, אנשים עם דחפים התמכרותיים (המערכת הכחולה) יכולים ללמוד להיות מודעים לתחושת הדחיפות שנוכחת עם הדחף, ולתייג אותה כביטוי להתמכרות במקום כמציאות כלשהי המחייבת אותם לפעול על פיה.
המטרה כאמור לעיל, אינה להצדיק כל התנהגות שלנו, אלא ללמוד לצפות במתרחש בעולמנו מתוך קשב מודע. הצדקה היא דרך אחרת לשפוט, והיא מתישה לא פחות מגינוי. כשאנחנו מצדיקים אנחנו מקווים לזכות באהדת השופט או להוליך אותו שולל. הצדקה זוממת לפטור את העצמי מאחריות; הבנה עוזרת לנו ליטול אחריות.
כשאיננו צריכים להתגונן מול אחרים, או מול עצמנו, אנחנו פתוחים לראות את מצב הדברים כמות שהם. אני יכול כך לקבל בעלות על ההתנהלות שלנו, ולראות את הדרכים שבהן זו אולי מחבלת בקידום המטרות החשובות לנו בחיים.
כל בעולמנו נתון לשינוי והתחדשות. המציאות דורשת מאיתנו גמישות. ניתן לסייע לאנשים להגיע למערכת איזונים מטיבה יותר המסייעת להם להתמודד בצורה גמישה ומועילה יותר עם אתגרי החיים.
המפתח לכך- קשב מודע. שינויים פיזיים במוח לויים לצורך היווצרותם במצב מנטלי של המודעה- המצב המכונה קשב. קשב עושה את השינוי.
הקשב המודע גם תורם להרחבת היכולת להיות במגע עם רגשות כואבים, במקום להימנע מהם. המודעות הקשובה לתהליכים הכרוכים בפעילות הגומלין בין 3 המערכות מתקיימת הן ב"כאן ועכשיו" של המפגש עצמו,
והן בין המפגשים. עבודה זו סוללת את הדרך לזיהוי רגשות, צרכים ומציאת דרך להגיב אליהם "אחרת", ולתקשר אותם בצורה מובנת יותר לסביבה.
המוח שלנו גמיש וממשיך להתפתח לאורך כל החיים, ולא רק בילדות כמו שהיה נהוג לחשוב פעם. החוויות שאנו חווים משפיעים על המסלולים העצביים שלנו ומעצבים אותם מחדש. זו קורה גם במהלך פסיכותרפיה: כשנוצר קשר של התכווננות המאפשר יצירה של חוויות חדשות, מסלולים חדשים במוח ומשנה אותו ברמה פיזית ממש. אנחנו יכולים לחווט מחדש את המוח ולפצות על ההטיה השלילית של מערכת האיום;
אנחנו יכולים ללמוד להפעיל את מערכת ההרגעה כך שנוכל להרגיש ממוקדים ורגועים יותר, ולשמר את הרגיעה הזאת גם בתגובה להתעוררות של רגשות טעונים או בתגובה ל"טריגרים" (חיצוניים או פנימיים) המעוררים מטענים קשים. תהליך זה מכונה נוירו-פלסטיות (neuroplasticity).
כולנו יכולים ללמוד למצוא דרכים חדשות לאזן בין המערכות השונות, להרגיש חיים יותר בהווה באופן מלא, ומחוברים לעצמנו ולאנשים סביבנו. הפנית סקרנות חומלת כלפי עצמנו הוא צעד ראשון.
גישה זו מזמינה אותנו לשים לב למוכר, ליומיומי, להתבונן בו בעיניים חדשות, להכניס שינויים קטנטנים בשגרה שלנו. במקום הלקאה עצמית, אנחנו יכולים לפקוח עין ולהכיר בתעלולי המוח שלנו, לטפח צלילות דעת נדיבה. אנחנו יכולים בהדרגה כך לזהות מצבים בהם אנו יוצאים מאיזון, לזהות את החסמים והמחיצות שבתוך תוכנו, ולקחת אחריות גם על החלקים שקשה לנו יותר להכיל. אתם מוזמנים להמשיך לקרוא ולהתלוות למסע של התוודעות עם הדרכים שגישה זו פותחת בפנינו.
בוחרת לסיים בשיר של דוד גרוסמן, שממחיש את התמודדות עם הקולות השונים בפרלמנט הנפש, כפי שתואר לעיל, ואת המסר "תהיה איתי":
תִּהְיֶה אִתִּי בִּבְדִידוּתִי
בְּהִמּוּנַי,
תֹּאהַב אוֹתִי בִּשְׁתִיקָתִי,
בְּסַכִּינַי.
תַּבְטִיחַ לִי שֶׁתַּעֲמֹד בִּי,
תַּבְטִיחַ לִי שֶׁלֹּא תִּבְגֹּד בִּי –
עִם אַף אַחַת
מֵחֻלְשׁוֹתַי.
אַל תִּתְפַּתֶּה אֶל הַמּוֹרְדִים בִּי
מִתּוֹךְ תּוֹכִי.
אַל תִּצְטָרֵף לַבּוֹעֲטִים בִּי
בְּכָל כּוֹחִי.
תִּהְיֶה לְצִדִּי
כְּשֶׁאֲנִי נֶגְדִּי.
אַל תַּפְקִיר,
אַל תַּסְגִּיר,
אַל תַּרְשֶׁה לִי לִשְׂמֹחַ
לְאֵדִי.
שׁוֹמֵר נַפְשִׁי
בְּיֵאוּשִׁי,
שׁוֹמֵר רָאשִׁי
בְּהִתְנַקְּשִׁי –
הֲכִי חָשׁוּב
וְחִיּוּנִי,
הֲכִי מַרְפֵּא
לְעֶלְבּוֹנִי –
תֹּאהַב אוֹתִי
בְּכָל זֹאת,
לִמְרוֹתִי. (דוד גרוסמן)
References
Gilbert, P. (2009). The compassionate mind. Robinson. Gilbert, P. (2014). The origins and nature of compassion focused therapy. British Journal of Clinical Psychology, 53, 6– 41. https://doi. org/10.1111/bjc.12043
Gilbert, P. (2017). Compassion as a social mentality: An evolutionary approach. In P. Gilbert (Ed.), Compassion: Concepts, research and applications (pp. 31– 68). Routledge/Taylor & Francis Group. https://doi. org/10.4324/97813 15564 296- 3
Gilbert, P. (2019). Psychotherapy for the 21st century: An integrative, evolutionary, contextual, biopsychosocial approach. Psychology and Psychotherapy: Theory, Research and Practice, 92, 164– 189.
Gilbert, P. (2020). Compassion: From its evolution to a psychotherapy. Frontiers in Psychology, 11, 586161. https://doi.org/10.3389/ fpsyg.2020.586161
Gilbert, P., & Mascaro, J. (2017). Compassion: Fears, blocks, and resistances: An evolutionary investigation. In E. M. Seppälä, E. Simon- Thomas, S. L. Brown, M. C. Worline, L. Cameron, & J. R. Doty (Eds.), The oxford handנook of compassion science (pp. 399– 420). Oxford University Press
Gilbert, P. (2021). Creating a compassionate world: Addressing the conflicts between sharing and caring versus controlling and holding evolved strategies. Frontiers in Psychology, 11, 582090.
Gilbert, P. (2022). The evolved functions of caring connections as a basis for compassion. In P. Gilbert & G. Simos (Eds.), Compassion focused therapy: Clinical practice and applications (ch. 3, pp. 90–121). Routledge.
Gilbert, P. (2023). Self-Compassion: An Evolutionary, Biopsychosocial, and Social Mentality Approach. 53–69.
Gilbert, P. (2024). Threat, safety, safeness and social safeness 30 years on: Fundamental dimensions and distinctions for mental health and well-being. British Journal of Clinical Psychology, March, 1–19.
Irons, C., & Beaumont, E. (2017). The compassionate mind workbook: A step- by- step guide to developing your compassionate self. Robinson
Kirby, J. N., & Gilbert, P. (2017). The emergence of the compassion fo- cused therapies. In P. Gilbert (Ed.), Compassion: Concepts, research and applications (pp. 258– 285). Routledge.
Steindl, S., Bell, T., Dixon, A., & Kirby, J. N. (2023). Therapist perspectives on working with fears, blocks and resistances to compassion in compassion focused therapy. Counselling and Psychotherapy Research, 23(3), 850–863.
Steindl, S. (2020). The gifts of compassion: How to understand and over- come suffering. Australian Academic Press
