"…נשים מתמודדות עם גלות בדרכים אחרות. דומה לברווזון הקופא ונלכד בקרח שעל הבריכה, הן קופאות. קיפאון הוא הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לאדם. הקור הוא נשיקת מוות ליצירתיות, למערכות יחסים, לחיים עצמם. נשים מסוימות מתנהגות, כאילו הקור הנו הישג. הוא לא. הקור הוא מעשה של זעם מתגונן.
בפסיכולוגיה הארכיטיפית, להיות קר משמעו להיות נטול רגשות. יש סיפורים על הילד הקפוא, הילד שאינו יכול להרגיש, הגוויות הקפואות בקרח, זמן שבו דבר אינו יכול לזוז, דבר אינו יכול להיווצר, דבר אינו יכולה להיוולד. כשבן אדם קפוא, פירוש הדבר שהוא נטול רגשות, במיוחד כלפי עצמו, אבל לעיתים אף כלפי אחרים. זהו אמנם מנגנון להגנה עצמית, אבל הוא גובה מחיר כבד מהנשמה, משום שהנשמה אינה נענית לקיפאון, אלא לחום.
גישה קפואה תכבה את האש היצירתית של האישה, ותעכב את התפקוד היצירתי. זו בעיה חמורה, אבל הסיפור על הברווזון המכוער נותן לנו רעיון. יש לשבור את הקרח ולהוציא את הנשמה מקיפאונה.
כשסופרות, למשל, מרגישות יובש קשה, הן יודעות שהדרך למצוא לחלוחית היא לכתוב. אבל אם הן לכודות בקרח, לא יוכלו לכתוב. ציירות מסוימות משתוקקות לצייר, אבל הן אומרות לעצמן, "לכו מכאן. העובדה שלכן משונה ומכוערת". אומניות רבות-הן כאלו שטרם מצאו אחיזה, והן כאלו שכבר צברו ותק רב בפיתוח חייהן היצירתיים-שומעות בכל פעם שהן שולחות יד לעט, למכחול, לסרטים, לתסריט, "אתן רק עושות צרות, העבודה שלכן זניחה או בלתי ראויה לחלוטין- מפני שאתן עצמכן זניחות ובלתי ראויות."
אז מהו הפתרון? עשו כמו שעושה הברווזון מכוער. היאבקו. קחו את העט, קרבו אותו אל הדף… כתבו. אחזו במכחול ולשם שינוי היו רעות לעצמכן, ציירו. רקדניות, לבשו בגד רפוי, קשרו סרטים בשיערכן, למותניכן, או על קרסוליכן, ואמרו לגוף להמשיך מכאן. ריקדו. שחקנית, מחזאית, משוררת, מוזיקאית, או כל אחת אחרת. ככלל, פשוט הפסיקו לדבר. אל תאמרו אפילו מילה אחת נוספת, אלא אם אתן זמרות. הסתגרו בחדר או בקרחת ביער תחת כיפת השמיים. עסקו באמנותכן.
ככלל, דבר שנע אינו יכול לקפוא, אז התחילו לנוע ואל תפסיקו"
(מתוך רצות עם זאבים/ קלריסה פינקולה אסטס, עמ 162- פרק שש על "הברווזון המכוער, על גלותו של השונה ועל שייכות כברכה")
