העולם המודרני מפעיל עלינו לחץ עצום להיות שמחים. על מנת להיות שמחים, עלינו ללמוד לאפשר לעצמנו להיות עצובים. איך זה ייתכן?
כולנו רוצים להיות שמחים. זה טבעי. ברם, בכל יום ויום קורים לנו דברים שיכולים להזכיר לנו את מגבלותינו האנושיות ואת הפער בין ה"רצוי" וה"מצוי": אדם יקר "מבריז" לנו לפגישה. מוציאים לנו את הרוח מהמפרשים, דווקא כשאנחנו ממש זקוקים למילה טובה. מישהו אחר אומר "לא, זה לא יעבוד", וסותם כך את הגולל על פרויקט שעבדנו עליו קשה. לדברי אלן דה בוטון ( בסרטון המצ"ב מאת school of life), יכולנו לשער שבמצבים האלה "פשוט" נאפשר לעצמנו להרגיש את העצב, נתן לו מקום, ואז נמשיך הלאה. לא כן?
לא כך קורה הדבר בפועל. מרביתנו חוסמים רגשות של עצב. מרביתנו מנסים להתנתק מהעצב, ולהתכחש לה. דורות רבים (ולא רק בישראל) חונכנו שיש לכבוש רגשות עצב . זוכרים את דני מהשיר של מרים ילן שטקליס?
דני מבקש להיות גיבור ולעצור את הדמעות. כתוצאה מכך שאנחנו כולאים את רגשותינו, אנו עלולים להתקשות לישון ואף לסבול כאבים גופניים. הכאב הנפשי מתורגם לכאב גופני, והגוף מבטא את הבכי הכלוא, צועק את הזעקה הלא נשמעת,
מדוע חשוב ללמוד להיות עצובים?
לעצב יש תפקיד חשוב
העצב מאפשר לנו להתמודד עם אובדנים, ויתורים ופרידות. יש לו תפקיד חשוב בהסתגלות שלנו למציאות משתנה. בהתמודדות עם האובדן של מה שהיה, ועם האובדן על מה שיכול היה להיות. רבים מפחדים מהעצב כי מבלבלים בינה לבין הדכאון. ברם, אנחנו יודעים כיום שהתפתחותו של הדיכאון קשורה במידה רבה לניסיונות כושלים להימנע מהתמודדות עם רגשות לא נעימים. הניסיונות להתעלם מעצב, מאשמה או מרגשות לא נעימים אחרים, גובים לא פעם מחיר כבד. ההימנעות יכולה להוביל להקלה בטווח הקצר (לדוגמה: הימנעות ממצבים אשר עשויים לעורר רגשות לא נעימים, הימנעות מהתמודדות עם בעיות הדורשות טיפול), אולם מעלה את הסיכון להתפתחות דכאון בטווח ארוך.
לעצב יש ערך תקשורתי
העצב מאותת לזולת שאנחנו זקוקים לתמיכה ונוחם. לעיתים זה גם מאותת לסובבים אותנו שאנו זקוקים לזמן ומרחב של התכנסות בתוכנו.
בשיר "כשעצוב לי" מדגימה שלומית כהן-אסיף את חשיבות ההיענות הרגישה לעצב, וכמה קשה לעיתים להורים לקבל את העצב, ולתת לו מקום. רבות הדרכים בהן מנסים "להילחם" בעצב: בריחה לעשייה ("לֵךְ תַּשְׁקֶה אֶת הָעֲצִיצִים,"), להעמיד פנים, להסיח את הדעת. הילד בשיר מנסה להבריח את העצב, והעצב לא עובר.
מה רב כוחה של הקשבה. כמה חשובה ההתענינות (CARE-FULL LISTENING, כלשונו של מייקל וויט).
כשיש מקום לעצב
ראו מה קורה כשהעצב מקבל מקום -כשהילד העצוב פונה לסבא, סביו מלטף לו את הצוואר ושואל אותה מה קרה:
קיים קשר בין מנטליזציה לבין היכולת לתת מקום לעצב (Couet- Garand & Lecours, 2019).
מנטליזציה הורית מתייחסת ליכולתו ונכונותו של ההורה להתייחס לילדו כבעל תודעה ועולם פנימי משלו (נפרד מזה של ההורה), וכן לשער אודות המצבים המנטליים העומדים בבסיס התנהגותו הגלויה, כולל מצבים של עצב. כאשר ההורה חושב על התנהגותו של ילדו במונחים מנטליים ומגיב אליו בהתאם, הוא מסייע לו בוויסות וארגון החוויה הפנימית, וכן בפיתוח הדרגתי של יכולת המנטליזציה, כפי שקורה בשיר של שלומית כהן-אסיף.
היכולת לפתוח את עצמנו בפני העצבות, לקבלה לא כ"בעיה" או כ"אויב", מכשירה גם את הקרקע להעמקת הקשרים שלנו עם אחרים משמעותיים בחיינו. בלעדיה לא נוכל להיות אותנטיים בתמיכה שלנו באחרים. בלעדיה גם לא נוכל לבקש את התמיכה שאנו זקוקים בה, גם בחיינו הבוגרים.
חשוב שנביע את העצב ולא נסתיר אותו. להיות עצובים אינו מוציא אותנו מכלל הקהילה; זה דווקא סימן שאנחנו אנושיים, סימן שחיינו מתנהלים עם עליות וירידות בדרכן הטבעית. זאת ועוד, מסתבר שלעצב יש גם יתרונות מסוימים מבחינת התפקוד הקוגניטיבי שלנו, ובמיוחד בכל הקשור לשימת הלב וזכירה של פרטים. מחקריו של פורגאס (2015) אכן מראים כי ככל שאנחנו עצובים, כך גם אנחנו זוכרים יותר לפרטי פרטים מצבי מעבר, פרידה, וסיומים.
מחיר החסימה
אנשים שחוסמים רגשות לעיתים קרובות אינם מודעים כלל לכך. הם ממשיכים לתפקד, להסתגל לדרישות המציאות, אך משהו בתוכם ממשיך לכרסם (בר-אב, 2019). העצבות קשורה פעמים רבות לבדידות, ולפחד מבדידות. פעמים רבות אנחנו מתייחסים לבדידות כאל אויב. כפי שפמה צ'ודרון מזכירה לנו- חווית הבדידות היא לעיתים קרובות חסרת מנוחה ומלאת ציפייה ו"בוערת ברצון אדיר להימלט ממנה ולמצוא משהו או מישהו שיפיגו אותה. כאשר אנחנו שוהים בה במנוחה אנחנו מתחילים לפתח קשר עם הבדידות, שאין בו איום – בדידות רגועה, שמשנה לגמרי את הדפוסים המפוחדים שלנו" (צודרון, פמה. להרגיש נוח עם חוסר וודאות, עמוד 110).
לא נוכל לשמוח בצורה אמיתית אם לא נתן מקום לעצב שבנו.
פיתוח חמלה כלפי עצמנו
את העצב חשוב לראות כחלק בלתי נפרד מהחוויה האנושית. במקום לרוץ "לתקן" או לסלק מחשבות המעוררות עצבות, חשוב לראות בעצב רגש טבעי ובלתי נמנע המבקש גם מאיתנו, כמו מאחרים, התייחסות. היפתחות עדינה וקבלה (Acceptance) ביחס לעצב ונכונות לתת לו מקום, היא החלופה המוצעת להימנעות ממפגש עם חווית העצב. הקבלה כאסטרטגיה אינה מכוונת לעמדה של ויתור או כניעה, אלא לבחירה שלא לבזבז כוחות על מאבקים מיותרים על הניסיון לא להרגיש עצובים.
יש לנו נטייה חזקה להרחיק את עצמנו מהחוויה שאנחנו חווים כשהיא מכאיבה. האתגר הוא דווקא להתקרב אל החוויה הרגשית, לגשת אליה בסקרנות ועדינות, במקום להילחם בה. שימת הלב היא מפתח.
"בזכות תשומת הלב המודעת אנחנו מבחינים בדברים כאשר הם מתרחשים. בזכות ההבנה אנחנו לא נסחפים לתגובת השרשרת שגורמת לכל דבר קטן להפוך לעניין גדול- אנחנו נשארים עם הדברים הקטנים. הם לא מתעצמים לכדי מלחמת עולם שלישית או אלימות במשפחה. כל זה אפשרי כאשר לומדים לעצור לרגע ולא לחזור על אותם המעשים שוב ושוב מתוך דחף. כאשר במקום למלא מיד את החלל הפנימי אנחנו פשוט עוצרים, מתחולל בנו שינוי. בעזרת ההמתנה אנחנו מתחילים להתחבר אל חוסר המנוחה ואל המרחב הטבועים בנו". .. אנחנו מתחילים להכיר את עצמנו טוב יותר ולכבד את עצמנו ואת הזולת" ~ פמה צ'ודרון, עמוד 111.
הזדמנויות לפיתוח חמלה עצמית
פיתוח החמלה ביחס לעצמנו כרוך בטיפוח המחויבות להתייחס בפתיחות אל כל מה שהחיים מביאים לפתחנו.
כאשר דברים בלתי רצויים קורים בחיינו, כאשר אנחנו לא מקבלים את מה שאנחנו רוצים, כאשר אנחנו נפרדים ממישהו משמעותי לנו: בכל אחד ואחד מהמצבים הללו אנחנו מוזמנים לשים לב לתגובות שלנו, ולפתח את היכולת להשתמש במצוקה כמנוע. אנחנו מוזמנים להיפתח ולקבל את מצבי הרוח המשתנים, להיות עם כל מה שעולה, מבלי לברור ומבלי לבחור. נתחיל מזיהוי היכולת הנוכחית שלנו להרגיש עצב בכנות, במקום לחשוב שהעצב לכשעצמו הוא "בעיה". נוכל לפחות להפסיק להקשות על עצמנו!.
היעדר הכרה בלגיטימיות של תגובות עצבות לאובדנים יכול להוביל להסתרת העצבות, ובסופו של דבר לתרום להתפתחות סימפטומטולוגיה של אבל פתולוגי ודכאון (Stiver & Miller, 1988, p.8).
על מנת להרחיב את הקיבולת הרגשית, יהיה עלינו לגייס את האומץ על מנת להרשות לעצב לעבור דרכנו.
אובדנים שאינם מוות
בספרה – אובדנים שאינם מוות" (הוצאת רסלינג 2021), מצטטת פרופ' נחמי באום את ריינר רילקה, המתאר את הפחד והקושי המתלווים לתהליך המתחולל בנפש פנימה תוך תהליך ההשתנות נוכח חוויה של אובדן:
"אני סבור שכמעט כל עצבויותינו הן רגעי מתיחות הנדמים לנו כרגעים של שיתוק, מפני שאיננו מבחינים עוד בשום סימני חיים בתוך רגשותינו המנוכרים. מפני שאנחנו לבדנו עם הדבר הזה שנכנס אצלנו: מפני שאנחנו עומדים באמצע מעבר שבו לא נוכל להישאר" ~ רילקה
כפי שמתארת נחמי באופן ממילותיו של רילקה ברור שהשהייה באמצע מעבר, בתחושת שיתוק ובהרגשה של "לבד" בתהליך שבו המוכר והקרוב אינו קיים עוד, מעוררת חוויה של היעדר סימני חיים.
על מנת לתת "מקום" לחוויה הרגשית המתרחשת בתוכנו אנו זקוקים בדרך כלל לנוכחות קרובה של מי שיכול להכיר, לזהות, לאפשר ולהיות על ידנו ואיתנו בעצבוננו" (באום, עמוד 94). כדי להתאבל ולהתמודד עם חוויה של אובדן אדם צריך להסכים להיות בעמדה של עצבות, והסביבה צרכיה להיות מסוגלת לתמוך בו הן מבחינה נפשית והן מבחינה מעשית.
הרחבת המנעד הרגשי
קבלה של העצב שבנו תאפשר לנו גם לקבל רגשות עצב אצל אחרים. רק כאשר נכיר מקרוב את העצב שבנו, נוכל להשאר נוכחים אל מול עצב שמביעים אחרים. תרגול חמלה-עצמית מאפשר לנו ללות אחרים במצבים קשים, מבלי לנסות "להוציא" אותם מהעצב או "לעודד" אותם כשלמעשה הם זקוקים מאיתנו לאוזן קשבת, קבלה ותיקוף.
It is not about feeling better. It is about getting better at feeling
אם נסגור את הברז שדרכו זורם העצב, למעשה נסגור שיבר מרכזי. לכן חשוב כל כך לפתח עמדה מקבלת ומפויסת יותר כלפי העצבות שבנו וללמוד להיפתח בעדינות לכאב שבתוכנו. רגשותינו מאפשרים לנו לחוות את החיים במלואם ובסופו של דבר הם חלק ממה שעושה אותנו אנושיים.
כשאנחנו חוסמים את העצב אנחנו חוסמים גם את השמחה.
מקורות:
Forgas, J. P. (2015). Can Sadness Be Good For You? On the Cognitive, Motivational and Interpersonal Benefits of Negative Affect. In: Parrott, G. (Ed.). The Positive Side of Negative Emotions. New York: Guilford Press.
Lomas, T. (2018). The quiet virtues of sadness: A selective theoretical and interpretative appreciation of its potential contribution to Wellbeing. New Ideas in Psychology, 49, 18-26
Weissman, Myrna M. and others (eds), 'Grief', The Guide to Interpersonal Psychotherapy: Updated and Expanded Edition (New York, 2017; online edn, Oxford Academic, 1 Sept. 2017), https://doi.org/10.1093/med-psych/9780190662592.003.0005, accessed 4 July 2023.
מאמרים נוספים על עולמנו הרגשי והיכולת לויסות רגשותינו:
ניצחת איתי הכל – מדוע עצב הוא שחקן מפתח במערכות החשובות של חיינו.
הקול בראש (inside out) : להקשיב לרגשות