האפשרות לנסות להיות חבר יותר טוב של עצמך, יכולה תחילה, להישמע לנו מוזר. ובכל זאת, יש ערך לרעיון זה, ובפרט שאנחנו פעמים רבות מגלים כלפי חברים שלנו דאגה ואמפתיה, שאנחנו לא בהכרח מגלים כלפי עצמנו.
כשחבר נמצא בצרה, נדיר מאוד שנמהר להטיח בפניו שהוא "מקרה אבוד" או שהוא "עושה בושות". כשחבר מתלונן שבן/בת הזוג שלו לא משיב/ה לו אהבה, לא נאמר לו "זה מגיע לך". אנחנו נוהגים להזכיר לחברים שלנו, כמה הם שווים, ראויים לאהבה, כמה נעים לשהות במחיצתם. בקשרי החברות שלנו אנחנו לרוב יודעים לנהוג בתבונה ורגישות, ולהפעיל מיומנויות שאנחנו לעיתים מסרבים בעקשנות רבה ליישם ביחסנו לעצמנו.
יש מספר צעדי בסיס בהם ינקוט חבר טוב, ואשר יכולים להנחות אותנו, כיצד נוכל גם לנהוג בעצמנו בעת הצורך:
חבר טוב, ראשית, מקבל ואוהב אותך בדרך כלל כפי שאתה, ולא מנסה ללא הרף לשנות אותך. כל הצעה שהוא יציע, כל רעיון לגבי הדרך בה אתה יכול להשתנות, יבוא לרוב מעמדה שיש בה קבלה בסיסית. כאשר חבר מציע לך לשנות גישה, הוא לא יעשה זאת תוך שהוא מאיים בהפעלת סנקציות. הוא לא מאיים שאם לא תשתנה, יימאס לו ממך. חברים טובים ינסו אמנם לסייע לנו לפתור בעיה בדרך בה הם חושבים שתטיב עמך, אך מבלי משוא פנים או העמדת פנים. חברים טובים גם יחשבו תמיד על הדברים הטובים שאנחנו עושים, ולא רק על מה שאנחנו עושים לא נכון. עבורם אנחנו טובים דיינו good enough.
מביך לגלות באיזו קלות אנחנו יכולים בעתות מצוקה להתעלם מהטוב שבנו. חברים לא נופלים לרוב למלכודת זו, הם מבינים את הקשיים ומכירים במחדלים שלנו, ובכל זאת זוכרים לנו "חסד נעורים". חברים טובים מגיבים ביותר אורך רוח למעידות שלנו. הם מגלים לרוב יכולות פירגון והכלה כלפי ה"פשלות" שלנו, שאנחנו מתקשים לגלות כלפי עצמנו. השטויות שאנחנו עושים, לא גורמות להם להוציא אותנו אל מחוץ למעגל האהבה שלהם.
לטעות, להיכשל ולפשל, זה חלק מהיותנו בני אדם, בשר ודם. זה המסר שיעביר לרוב חבר. במוסיקה אם לא במילים עצמן. כולנו יוצאים אל שנות הבגרות, עם מנגנונים מסוימים שהתפתחו בעבר, אולי כדי לעזור לנו להתמודד עם המציאות. מנגנוני הישרדות אלה מתקבעים במוחנו. הרגלים נרכשים מן העבר יכולים לעיתים "לסבך" ענינים ולהכביד עלינו בחיינו הבוגרים (ראה מאמר על להמציא את עצמנו). אולם, יש ליזכור, כי אין אנחנו אשמים בכך. התכוונו להיות נאמנים לעצמנו, אבל לא הכרנו דרך אחרת. נדרשנו לעיתים, להחליט החלטות הרות גורל עבור עצמינו בטרם הגענו לבשלות, מבלי להבין באמת מה עומד על הפרק. ולכן נאלצנו להתפתח כפי שהתפתחנו.
אנחנו מגששים לעיתים קרובות באפילה בכל הקשור לקבלת ההחלטות, בכול מה שנוגע לאהבה ועבודה. אנחנו מייחלים לעיתים לעבור לעיר אחרת, למרות שאין אנו יכולים לדעת אם יהיה לנו טוב שם. אנו מתבקשים להחליט על נתיב קריירה כאשר עודנו צעירים, מבלי לדעת מה יהיו צרכינו בהמשך הדרך. מרביתנו מעדיפים את הדבר המוכר על פני התמודדות עם החדש, ולכן נצמדים למוכר, גם כשהוא לא בהכרח מטיב עימנו. בכול הנוגע לזוגיות, אנו נדרשים לעמוד במחויבות לאדם אחר, לפני שאנו מבינים איך זה יהיה עבורנו, לקשור את חיינו באופן כה עמוק לחייהם. החבר הטוב יודע שהכישלונות שלנו הם לא מקרה חריג או יוצא דופן. הם מסוגלים לדלות מחייהם שלהם, את טעם הכשלון והמחדל, ולהשתמש בזיכרונות אלה, בתור נקודות השוואה עיקריות. הם חוזרים ואומרים לנו שהמקרה הספציפי שלנו, יכול להיות ייחודי אבל העקרון הכללי שכיח- בן אדם הוא רק בשר ודם.
זה אבסורד, ואף מביך, אך במובנים מסוימים גם מרגיע לגלות, שלרוב אנו יודעים טוב יותר איך להיות חבריים לאנשים זרים, מאשר לעצמנו. התקווה טמונה בעובדה, שאנחנו למעשה כבר ניחנים במה שנחוץ על מנת להיות חברים. מעולם לא הפנינו, פשוט, את הכישורים הללו לאדם שהיה אולי זקוק להם יותר מכל, שהוא כמובן אנחנו עצמנו.
אפשר ללמוד להיות חברים טובים יותר של עצמנו.
