"אמא – כְּבָר מֻתָּר לִבְכּוֹת?"- על הבכי וחשיבותו

"אמא, כבר מותר לבכות?"…שאלה ילדה קטנה אחרי צאתה לראשונה מן המחבוא, עם השחרור מגטו קובנא ב-1943. נתן אלתרמן, ששמע את הסיפור מפי אבא קובנר, כתב:

"כן, ילדה, כן ידיים דקות כן, עכשיו כבר מותר לבכות כן, מלאך קטוף ריסים ושיער כן, עכשיו כבר מותר כבר מותר" ~    נתן אלתרמן

מאמר זה עוסק בחשיבות ההכרה באובדן והנוכחות הקשובה הפותחת מרחב לרגשות חסומים.  אתאר את התפקיד החשוב של הבכי לפי תיאורית ההתקשרות, אך לפני כן כמה מילים על המחיר של הדמעות הכלואות.

מחיר הדמעות הכלואות

"כל עוד ילד בוכה וצועק שמורה בליבו תקוה שישמעו אותו, תקוה למצוא מזור. משתקווה זו מתפוגגת, הבכי בסופו של דבר מפסיק. טבעי הדבר שילד יבטא את עצמו בבכי. אך בזמן השואה בעולם האכזרי ומשולל ההגיון, הבכי היה מסוכן. דמעות היו במסגרת "מותרות רגשיים". כותבת פרופ' יולנדה גמפל (בספרה "ההורים שחיים דרכי").

מה קורה כאשר ההורים אינם יכולים להגן על ילדיהם מפני חרדותיהם הקיומיות שלהם עצמם?

זכיתי להיות סטודנטית של יולנדה גמפל בלימודיי באוניברסיטת תל-אביב.  במסגרת הקורס שלימדה, ראיינו מבוגרים יוצאי שואה שהיו ילדים בעת מלחמת העולם השנייה. זיכרון המפגשים המשמעותיים האלה נצרב עמוק. לתובנות הנוגעות וקולעות של יולנדה על חווית האובדן בקרב ילדים הייתה השפעה מעצבת עלי.  כך היא כותבת על בסיס מחקריה בספרה- ההורים שחיים דרכי: ילדי המלחמות:

"ילדים אלה שהתמודדו עם אובדן טרגי ובלתי הפיך, לא יכלו אפילו לבכות. גורלם גזל אפילו נחמה זו. גם כשהגיעו לחוף מבטחים, עברו שנים רבות עד שהעולם היה מוכן להכיר במצוקתם. "עזבו אותם לנפשם בשברונם, בלי לחשוב שיש ללוות אותם ולהאזין להם. איש לא רצה לשמוע על הזוועות שעברו עליהם. רק משחלף זמן רב מהאירועים הטראומטיים ניתנה להם ההזדמנות להעיד…

גם אם ההקשבה איחרה לבוא, היא מאפשרת מעתה הכרה אמיתית בסבלם" (גמפל, עמוד 4).

להרגיש את מה שאין אמורים

לבכי יש תפקיד חשוב בראי תיאורית ההתקשרות – תפקיד לקרב, לגייס תמיכה, לתקשר.  ג'ון בולבי, אבי תיאורית ההתקשרות,  מתאר בספרו "בסיס בטוח" (The secure base)  כיצד התייחסות הסובבים לבכי הילד, משפיעה באופן טבעי על האופן בו מתייחסים ילדים לבכי, ולרגשות ולצרכים שמאחורי הבכי.

ילדים זקוקים למבוגר עליו יוכלו לסמוך, שיוכל לתקף ולתווך להם את רגשותיהם. הצורך להגן על המבוגרים, דמויות ההתקשרות המשמעותיות בעולמו, עלול לפגוע ביכולת הילד לזהות את רגשותיו, וללמוד לווסתם (בולבי, בסיס בטוח, עמוד 141). כשאין מי שיכיר בסבלו, הילד מתכנס לתוך עצמו או מגייס מנגנוני הגנה אחרים שיקשו עליו להיעזר באחרים.

הפרק השמיני בספר מכונה "על הידיעה על מה שאין אמורים לדעת על להרגיש את מה שאין  אמורים לחשוב".

בפרק זה מתאר בולבי את המחיר של החסימה של ביטוי רגשות מכאיבים באותם מצבים בהם הילד (לעיתים לא במודע) מצופה "להתגבר על העצב" ולסלק מן התודעה רשמים של זיכרונות ורגשות שלא "מקובלים" על האנשים בסביבתו.

כך לומד ילד להשתיק את עצמו ואת רגשותיו.

בולבי היה פסיכיאטר צבאי במלחמת העולם השנייה. עם תום המלחמה הוא מונה לסגן מנהל בית החולים טביסטוק. בכתיבתו הוא התבסס על תצפיותיו על ילדים שהופרדו מהוריהם בעת המלחמה ועל הליווי של ילדים שהתייתמו מהורה (או חוו אובדן קרוב אחר). על כך בהמשך:

"תשמור על העולם ילד" – על Parentification ומחיר החסימה

"תשמור על העולם ילד
יש דברים שאסור לראות" (דוד ד'אור).

כאשר הורה מת, לא זו בלבד שההורה שנותר או קרוב אחר עלולים לספק לילד מידע שגוי או מטעה,

אלא עלול גם לעבור מסר שאין זה מן הראוי שהילד יהיה במצוקה, כותב בולבי. האיסור על הבכי יכול להיות מפורש, כמו בדוגמה זו, או עקיף ומרומז.  יש שיבקשו  לטעון שהילדים צעירים מדי ("אחכה שיגדל") . מאחורי הרצון להגן על הילד, עומד לעיתים הקושי של המבוגר לשאת את כאב הילד ואת הרגשות שלו עצמו המתעוררים במפגש עם הילד.

״אתה חייב להיות אמיץ; אל תבכה; עכשיו לך לחדר שלך ושחק יפה״.  כך אמרה דודתו של ילד בן 6 שאמו מתה.

זו אחת הדוגמאות בפרק הממחישות את מחיר ההשתקה, והדינאמיקה הבין-אישית המובילה להשתקה. ילדים שמתייתמים מאבדים לעיתים קרובות את זמינותם הרגשית של מבוגרים אחרים בסביבתו אשר שקועים בכאב האובדן.

בולבי הצביע על ההשלכות ארוכות הטווח של החסימה הרגשית במצבים בהם הילד נשאב למלא תפקיד דמות ההתקשרות של ההורה

(מושג המכונה Parentification). במצבים אלה על מהילד מצופה להוות עבור ההורה משענת, על חשבון האפשרות שלו עצמו להישען על ההורה.

על מנת להגן על הקשרים המשמעותיים בהם הם כה תלויים, ילדים נאלצים "למחוק" מהתודעה זיכרונות ורשמים של חוויות רגשות שחשיפתם הייתה עלולה להכביד או לאיים בדרך אחרת על המבוגרים בסביבתם.

הרשות להתאבל

סיגלית לנדאו, "בכה ילד, בכה". מוזיאון תל-אביב 2004

כאשר המערכת המשפחתית נפגעת על ידי מות של אחד מחבריה, נוצר חלל. המערכת כולה מתערערת. האובדן גורם להפרת שיווי המשקל הדינמי בכל המשפחה ומחייב התארגנות מחדש על מנת שהמשפחה תוכל להמשיך להיות בסיס בטוח לחבריה.

המשבר שעובר על המשפחה הוא מצב שאי אפשר "לטפל" בו באמצעות המנגנונים ה"רגילים" של פתרון בעיות ותקשורת,

העומדים לרשותה בדרך כלל, כותבת עופרה איילון, בפרק שבעה מדורי האבלות, בספרה "איזון עדין".

טיב ההתמודדות נבחן ביכולתה של המשפחה לעבור את שלבי האבל לחוד וביחד,

תוך עירנות לצרכים החדשים שיוצר האובדן ובעזרת מתן וקבלה הדדית של תמיכה. "איכות החיים במשפחה קשורה ביכול לשרות עם המוות.

אין זה רק הצוו האומר: "החיים חייבים להימשך", אלא היכולת למצוא

אפיקים חדשים לפעול, ליצור, להתקשר, לקבל אהבה ולהעניקה" (איילון, עמוד 300).

ילדים לומדים מהתבוננות בהתנהלות של המבוגרים סביבם. ״איך אני יכול לבכות כשאף פעם לא ראיתי אותך בוכה?״

השיב ילד קטן, שאמו נזפה בו על שאיננו בוכה על מות אביו (ציטוט מהספר של בולבי- בסיס בטוח, עמ' 111).

ישנן משפחות בהן התקשורת איננה פתוחה או שיש כללים שמעיבים על התקשורת כמו הכלל שאסור להראות כאב משום שכאב מעיד על חולשה.

בני המשפחה יכולים להסתגר בתהליך ההתאבלות ולא לחוק את הרגשות והמחשוב. בהעדר אפשרות לשיח גלוי, ילדים יכולים לחשוב, מתוך הפרספקטיבה שלהם, שהם אחראים לדברים הקשים שקורים להם ואשמים גם במצוקה של ההורה הנותר. ילדים יכולים לפתח בושה סביב רגשות העצב, וסביב ההזדקקות ליד מנחמת. בדידותם כך הולכת ומעמיקה.

מודלים עכשוויים של אבל

היום ברור כי האבל אינו תהליך ליניארי בעל שלבים, שבסופו השכול מגיע להתרת קשריו מהנפטר או ולמצב של 'סגירה' (closure),

'שיקום' או "השלמה"; כבר לא מניחים ש'עבודת אבל' אמורה "לעזור" לאבל "להשאיר את העבר מאחוריו", כפי שנהוג היה לטעון  (Bonanno & Kaltman, 1999).

אליזבת קובלר רוס דיברה על חמישה שלבים שיש לעבור בהתמודדות עם אובדן (הכחשה, כעס, מיקוח, דכאון וקבלה).

שלבים אלה נתפסו בעבר כהכרחיים. האמונה הרווחת הייתה שמי שמדלג על שלב כלשהו בתהליך יפתח תסמינים כמו חוסר שינה, דכאון וכיו"ב (אהרוני, 2018).

את מקומה של תיאורית השלבים תפסו מודלים המדגישים את חשיבות הקשרים המתמשכים (Continuing bonds) עם הנפטר,

ורואים באבל תהליך דינמי ורב ממדי  המתרחש לאורך מעגל החיים. אחד המודלים העכשוויים הוא המודל הדו-מסלולי

 שפותח על ידי פרופ' רובין מאוניברסיטת חיפה. המודל מציג את תהליך האבל כנע על שני מסלולים מקבילים: האחד מתייחס להיבט התפקודי של השכול. השני עוסק בעולמו הפנימי של האבל ובקשר עם האדם הנפטר (רובין, 1999).

הדרך להביע רגשות ישתנה מאדם לאדם, וחשוב לכבד את ההבדלים בסגנון האבל. יש מי שיבכה, אחר יגלה רגשותיו בדרכים אחרות.

כ.א.ב. - כל אחד בדרכו. אין דרך אחת "נכונה" להביע כאב

אבל לא פתור וחרדת הנטישה

בולבי ביקש להדגיש את מצוקת הפרידה (Separation Distress) לא רק בקרב ילדים שחוו אובדן ישיר,

אלא גם בתגובה למצבים אחרים בהם יש איום באובדן, כולל אובדנים שהם אינם מוות.  הוא הביא לשם כך מספר דוגמאות:

למשל, ילד בן חמש שהאומנת שליוותה אותו מספר שנים עוזבת מתבקש לא לבכות כי זה יקשה עליה ועל בני המשפחה את הפרידה.

ילד שהוריו עוזבים אותו בבית החולים או בפנימייה ומתעקשים שלא יבכה, אחרת הם לא יבקרו אותו.

ילד שהוריו נוסעים פעמים רבות ומשאירים אותו עם אחת מרצף של נערות המשמשות מטפלות

אינו זוכה לעידוד להכיר ברגשות של בדידות ואולי כעס בגלל היעדרותם המתמדת. כאשר הורים נפרדים,

לא אחת מבהירים לילד שאל לו להתגעגע להורה העוזב או להשתוקק לשובו. בולבי מדגיש- לא זו בלבד שצער ובכי מתוארים כלא ראויים בסיטואציות אלה,

אלא שילדים גדולים יותר ומבוגרים עלולים ללעוג לילד במצוקה על שהוא תינוק בכיין. האם זה מפתיע שבנסיבות כאלה נחסמים הרגשות?"

שואל בולבי (בולבי עמ' 112. דגשים שלי). 

הקשר בין הילד לדמויות ההתקשרות בעולמו מהווה מרכיב מפתח המנבא חוסן נפשי.

איכות ההתקשרות תנבא את היכולת של הילד להתמודד עם מצבי פרידה, דחק ואובדן לאורך מעגל החיים.

בכי בטיפול בראי תיאורית ההתקשרות

בכי זה שפה המהווה דרך תקשורת. תקשורת זו היא חלק מ"שפת האם" של מערכת ההתקשרות.

המחקרים בתחום מזמינים עלנו להתבונן על הבכי בטיפול, אך גם על השונות התגובות לבכי. חשוב שנשים לב איך האדם מרגיש עם דמעותיו, ומה הבכי עושה לתהליך הטיפולי ולקשר הטיפולי.

ג'ודית נלסון, שחקרה את הבכי בטיפול בראי תיאורית ההתקשרות מדברת על 3 סוגי בכי- בכי חסום, בכי של מחאה, ובכי של עצבות.

חלוקה זו מקבילה במובנים מסוימים לשלבי האבל לפי בולבי- מחאה, יאוש וניתוק, כשכל שלב מאופיין בדפוס בכי אחר.

בכי משקף את סגנון ההתקשרות: אנשים בעלי סגנון התקשרות בטוח נוטים להרגיש נינוחים יותר עם הדמעות העולות במפגש הטיפולי.

אנשים אשר נוטים להימנע מקשרים אינטימיים עם אנשים אחרים נוטים לבכות פחות וחוסמים יותר דמעות שעולות.

בעלי דפוס התקשרות חרד, נוטים יותר לבכי מתוך מחאה.

הבכי שלהם נושא לעיתים מסר של זעקה לעזרה ( "get back here and love me now"); לעיתים הם מתקשים יותר להירגע ולשלוט בבכי.

מתן שם לרגשות

תקשורת רגשית הנה מרכיב מפתח בחוסן האישי והמשפחתי במצבי משבר.

מתן שם לרגשות המכאיבים (" Name it to tame it", כלשונו של  דן סיגל) יכול להפחית את הבלבול והחרדה, לחזק את הבטחון בקשר.

שיח גלוי פותח מרחב למתן משמעות ובניית נרטיב קוהרנטי ( גם כמדובר באירועים כאוטיים).

 "אני לעולם לא אפריע לילד בוכה, לסיים לבכות את אשר עליו לבכות. לעולם לא אעשה דבר כזה".  יאנוש קורצ'אק

תגובה הרגשית של הורים לבכי תינוקם מושפע מדפוס ההתקשרות שלהם,

ומשפיעה על המסר שהם מעבירות לילד לגבי הרגשות שהובילו לבכי, לגבי מה ש"מקובל",

ולגבי ההשפעה של הבכי עליהם ועל הקשר איתם (Nelson, 2005).

קשה להורים לא אחת להכיר בחרדה, עצב או כאב אחר שחווים הילדים. אלה פוגעים לעיתים בבטן הרכה של ההורה,

המבקש להגן על הילד. על מנת שהורים יוכלו לבסס תקשורת פתוחה וכנה עם ילדים, ולעודד ילד

לפנות ולשתף אותם בעת מצוקה, חשוב שהורים יוכלו לגייס את הבסיס הבטוח בפנים.

יצירת מרחב בטוח בטיפול

אחת המטרות הראשונות של הטיפול, מעבר ליצירת הקשר, הינה בניית מרחב בטוח שבו כל אחד רשאי להתמודד בדרכו.

המטפל כבסיס בטוח: עמדה קרובת-חוויה (experience near) ונוכחת של מטפלת מאפשרת לו להוות עבור כל

אחד מבני המשפחה בסיס בטוח המאפשר להם לחקור את רגשותיהם, להתבונן אחרת על הדינאמיקה הזוגית שלהם וליצור דרכים חדשות לאינטראקציה בהתמודדות עם האובדן. האתגר בהתמודדות עם אובדן, כפי שתואר לעיל, הוא בעצם קבלת השונות בדרכי ההתמודדות.

יכולת המשפחה להוות בסיס בטוח לחבריה תלויה בין היתר בכך: חשוב שהמשפחה תכבד את העובדה

שכל אחד יכול להביע את רגשותיו אחרת ולהתמודד עם האבל בקצב שונה. 

השינוי הוא בלתי נמנע, ולמשפחה אין ברירה אלא לייצר ולמצוא גשר לרה-אורגניזציה (re-organization), לפי בולבי.

בטיפול במשפחה אבלה מטרת הטיפול אינה למצוא "פתרונות" לבעיות, אלא על המטפל לפתוח מרחב שיאפשר ליחיד ולמשפחה לעבור טרנספורמציה שתאפשר לה להסתגל לאובדן. תהליך זה יאפשר חתירה לשיווי משקל שיהיה בהמשכיות עם העבר, ולא במאבק לאחוז בו, לא בניסיון לברוח ממנו ולא בניסיון לשכוח ממנו.

"המשימה שלנו הנה לאפשר את הנסיבות שבהן התהליכים הקונסטרוקטיבים הלטנטים יכנסו לפעולה. 
ניתן לדמות זאת לתפקידו של המנתח: הוא אינו מתקן עצמות, הוא מנסה ליצור נסיבות המאפשרות לעצמות לתקן את עצמן"         
Bowlby,1949)  ).

לסיכום, מאמר זה עסק בנסיבות המאפשרות לעצמות לתקן את עצמן. פירושה של הרשות להתאבל, הניתנת במפורש או באופן סמוי,

הינו מתן מרחב להביע רגשות של צער, כעס, אשמה, געגוע וכמיהה למת, לצד רגשות הקלה ושמחה, ומתן תוקף לרגשות אלה.

התקשורת הפתוחה המעניקה מקום לביטוי רגשות מהווה מרכיב חשוב במניעת אבל פתולוגיה ובפיתוח חוסן אישי ומשפחתי.

על דרכים ליצירת של מרחב בטוח לשיחה כשיש נושאים לא מדוברים  שהם "מחוץ לתחום" במשפחה,

אפשר לקרוא במאמר לדבר על לדבר: כ.א.ב. (כל אחד בדרכו) במשפחה.  ובמאמר:  ללמוד להיות עצובים. מדוע זה חשוב?,

ועם סיום המאמר, נחזור לפתיח- הילדה בשירו של אלתרמן, בו פתחנו את המאמר,

נאלצה אמנם לאורך זמן לחסום בפועל כל ביטוי חיצוני של בכי, אך בזכות נוכחות האם היא לא איבדה את המגע עם הרגשות האצורים בתוכה.

היא זכתה באם המהווה דמות מבינה וקשובה, אליה היא יכולה לפנות, ולשאול אותה: "אמא, כבר מותר לבכות?"

כֵּן, יַלְדָּה, כֵּן, יָדַיִם דַקּוֹת. כֵּן,
עַכְשָו כְּבָר מֻתָּר לִבְכּוֹת. כֵּן  (אלתרמן)       

מקורות:

אהרוני, ט. (2018). מהישרדות לאנרגיית חיים. הוצאת ספרי ניב.

איילון, ע. (2000). איזון עדין. התמודדות במצבי לחץ במשפחה. הוצאת ספרית הפועלים.

אלתרמן, נ. אמא מותר כבר לבכות. הטור השביעי. כרך שני. שירי העת והעיתון. 1945-1948

בולבי, ג. (1988). על הידיעה של מה שאין אמוּרים לדעת וההרגשה של מה שאין אמוּרים להרגיש. הוצאת עם עובד.

גמפל, י. (2010). ההורים שחיים דרכי: ילדי המלחמות. בהוצאת כתר, מצרפתית: תהילה מישור,

פרדס, א (2020). הבסיס הבטוח בפנים.

פרדס, א. (2021) לדבר על לדבר בטיפול באובדן.

פרדס, א. (2020) כ.א.ב – לדבר על לדבר במשפחה הרב דורית- מצגת מכנס האיגוד הישראלי לגרונטולוגיה.

פרדס, א. (2020). ללמוד להיות עצובים- מדוע זה חשוב?

פרדס, א. (2023) לא מדברים על ברונו: טראומה בין דורית וסודות במשפחה. 

קורצאק, י. מן הגטו (1939-1942). מפולנית – צבי ארד, בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, 1974.