הרצאה שניתנה באוניברסיטת תל אביב ב- 4.06.2013. עודכן במרץ 2023.
(קריאה נוספת על בושה במרחב הטיפולי אפשר למצוא במאמרים: 1. בושה במרחב הטיפולי- חלק א’ 2. טרנספורמציה של בושה במרחב הטיפולי- חלק ב’)
"בּוּשָׁה וחֶרְפָּה", "בִּזָּיוֹן", "כלִמָּה", "קָלוֹן"; שמות רבים מתלווים לחווית הבושה. פנים רבות לה. חלקן גלויות, אך מרביתן סמויות. הבושה חבויה לעיתים קרובות מן העין, לעיתים קרובות גם מעיני החווה אותה. משאלתה הגדולה ביותר של הבושה היא לא להיראות. חווית הבושה יכולה לגרום לנו לרצות להתחבא, ואף להעלם ("שהאדמה תפתח את פיה ותבלע אותנו"). היא מניעה אותנו, בדרך כלל, לצמצם פני שטח, ולהסתיר את פגיעוּתינו. לא אחת אנחנו מסתירים אותה אפילו מתודעתנו אנו.
הבושה מסמנת מודעות. היא אולי הצורה הראשונה של הרפלקסיה, משום שהיא צורת התבוננות שלנו בעצמנו דרך עיניו המדומות של האחר (אמיר 2008).
על כך אנחנו לומדים לראשונה בסיפור בראשית. המילה "יתבוששו" מופיעה בסיפור על אדם וחווה לפני אכילת פרי עץ הדעת: "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ; וְלא יִתְבּשָׁשׁו". אחרי זה נפקחות העיניים: "תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם; וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגורות…". עם פקיחת העיניים באה גם המודעות לעירום.
"…הבושה הבראשיתית נוגעת לידיעת היותנו עירומים. לחשיפת המקומות הפגיעים שלנו לעין כול. לחשיפת פתחי הגוף, שהם האזורים הפגיעים ביותר של הגוף והם גם הפיות שדרכם מתמלאים הצרכים. כל מה שמאותת את הריק, כל מה שמעיד על היותנו נואשים, תלויים, סופיים, משועבדים לגוף. כל מה שמעיד על היותנו זקוקים לגוף אחר או לגוף-האחר כדי שישמור על חום גופנו שלנו .." (אמיר, 2008)
המודעות לעירום מעוררת את הצורך להתכסות ואף להתחבא: "וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי יְהוָה אֱלהִים". ההתחבאות היא מפני המבט, הרואה את מערומינו, הנתפס כמאיים, מגנה, לא מבין, ולא מקבל את הסקרנות ואת הצורך בהתנסות, אקספלורציה.
בתיאוריות הקלאסיות התקשרה חווית הבושה במשך שנים למיניות. הקשר בין בושה למיניות נשען, בין היתר, על הפרשנות למיתוס גן העדן. בסיפור המקראי היו אדם וחווה ערומים עד לאכילה מעץ הדעת. "ויהיו שניהם ערומים, האדם ואשתו, ולא יתבוששו"(בראשית, פרק ג, פסוק א'). המילה "בושה" והמילה "מבושים" בעברית גזורות מאותו שורש. הבושה מתקשרת לגלוי המיניות בנוכחות האחר; הפצעת המודעות בעקבות האכילה מעץ הדעת שמה קץ לאפשרות להסתובב ערומים בגן עדן.
פרויד
פרויד נתן יותר מקום בכתביו לאשמה מאשר לבושה. ב "שלוש מסות על התאוריה של המיניות" כרך יחדיו את הבושה, הגועל והאשמה, תוך שהתייחס ל"סכרים" המכוונים את הזרימה של הריגוש המיני לערוצים מקובלים מבחינה חברתית ומוסרית.
מענין לציין שכשפרויד נשאל על הרציונל להעדר קשר עין בין מטפל למטופל (השוכב על הספה) באנליזה, ענה- "אני לא יכול לסבול שמסתכלים עלי במשך שמונה שעות רצופות" . בספר בשם "בושה – מה הפסיכואנליזה אומרת ולא אומרת" טוען מלקום פיינס (1987) שפרויד נרתע מהמבט של האחר שכן לא אהב את עצמו כפי שהשתקף במראה. כמו-כן, הוא מוסיף, פרויד היה רגיש לבושה לגבי הזהות היהודית שלו. הבושה והאשמה הולכות פעמים רבות יד ביד. חשוב, בכל זאת, להבחין ביניהן. הבושה נובעת לרוב מקונפליקט בין ה"אני" ו"האני האידיאלי". האשמה, לעומתה, קשורה למתח בין ה"אני" וה"אני העליון".
אריקסון
אריקסון תרם להבנה ההתפתחותית של חווית הבושה ככישלון בשלב השני בהתפתחות:-אוטונומיה לעומת בושה. לפי אריקסון, תחושת אוטונומיה היא תחושה של שליטה עצמית והרגשת רצון חופשי. כשיש דיכוי של אוטונומיה, יכולות להתעורר ספקות (פקפוק והטלת ספק ביכולת הפרט לבצע דברים בעצמו). בושה וספקות יכולות לנבוע מהגנת יתר של הורים (שאינם מאפשרים לילד לפתח אוטונומיה) או דרישות גבוהות מדי ולא מציאותיות שהילד יבצע דברים בעצמו כשהוא עדיין לא מוכן לכך.
הבושה, לפי אריקסון, מתפתח בקו התפר בין האישי לחברתי. לתפקידים שאנחנו ממלאים יש חלק מרכזי בעיצוב הזהות שלנו –באופן בו אנחנו תופסים את עצמנו ומגדירים את עצמנו. כשל במילוי התפקידים שלנו בחברה אלה יכול להיות מקור לבושה.
קוהוט
קוהוט מדגיש את החיפוש של הילד אחר מבט של אישור, שיקוף והתפעלות. קוהוט התייחס לצרכים הנרקיסיסטיים כחוויה אנושית אוניברסאלית לאורך ההתפתחות. הילד הרך קורא בגאווה "אמא תראי" כאשר הוא מצליח לייצר או לעשות משהו חדש.
גם האדם הבוגר זקוק להד, למבט המתפעל. ההזדקקות לנוכחות רואה שנחווית על ידי הסובייקט כזולתעצמי, קיימת מלידה עד מוות. היענות מותאמת של הסביבה בונה ומשמרת, לפי קוהוט, תחושת עצמי מגובש ושלם, שיש בה בושה בריאה. היא הנוסכת בנו תחושת תקווה ואמונה בעצמי המתפתח שלנו.
כשל מצטבר בהיענות מותאמת, לעומת זאת, פוגע בתחושת השלמות וברגולציה של הערך העצמי. המועדות לבושה (shame proneness) היא הצלקת שנותרה כתוצאה מטראומה של זולתעצמי שכשל באופן חמור , לרוב באופן מצטבר. לבושה יש אפקט כואב הנחווה על-ידי העצמי וגורם לאדם להסתתר, להשפיל מבט ולהתכנס פנימה. את הבושה ניתן לדמות לילד קטן ומפוחד, שלעיתים מחביא עצמו במקומות מסתור. תכונה זו הופכת אותה לעיתים קרובות לבלתי נראית.
הזעם הנרקיסיסטי הנובעת מהשתלטות הבושה מופיעים, לפי קוהוט, אצל אנשים שלא יכולים להתקיים ללא תחושה של שליטה בזולת, שכן תחזוקתה של תחושת הערך העצמי שלהם תלויה בזמינות הבלתי תלויה של פונקציות מאזנות של זולתעצמי מתפעל.
הגישה האינטר-סובייקטיבית
הבושה צומחת בהקשר בין-אישי, כפי שמדגישה הגישה האינטר-סובייקטיבית. דיויד שדוק, בהתבססו על תיאוריית העצמי והגישה האינטר-סובייקטיבית שצמחה בעקבותיה, מדבר על ויסות אישי וויסות הדדי של רגש הבושה.
זהו רגש חברתי שלא נרגיש אותו, אלא אם כן יהיו מסביבנו אחרים, גם אם ה"אחרים" האלה הם אתנו רק בדמיוננו. שדוק מצטט את אורנג, סטולרו ואטווד:
"בשל התנסויותיו החוזרות ונשנות מינקות באי היענות לצרכיו, משתכנע הילד בלא יודעין בכך שכמיהותיו ההתפתחותיות שלא באו על סיפוקן, ותגובתו הרגשית עליהן, הן גילויים של פגם דוחה באישיותו, או של רוע פנימי הטבוע בו. כך נוצר עצמי- אידיאלי הגנתי, המייצג דימוי עצמי נטול כל אותם מצבי רגש פוגעניים שנתפסו כמכעיסים בסביבתו המוקדמת. אידיאל זה של העדר רגשות הופך בעיני הילד לתנאי העיקרי לקיום יחסים הרמוניים עם הדמות המטפלת ולחיזוק הערכתו העצמית. לכן הוא חווה את התעוררותם של רגשות אסורים בתקופה מאוחרת יותר ככשל במימוש האידיאל ובחשיפת הפגימות והרוע שבבסיס העצמי שלו, ונלווים אליה רגשות של בדידות, בושה ושנאה עצמית (אורנג, אטווד וסטולרו, עמוד 80).
תרחיש זה, לדברי שדוק, מתאר את ההתפתחות של אידיאל הגנתי, הקיים מלכתחילה. הבושה אינה תגובה הקשורה להתרחשות כלשהי. עבור מי שמועד לבושה (shame prone), אפילו מעלות ומורדות שכיחים בהתנסויות שלהם עם אחרים, במסגרת יחסים בין-אישיים (שגרתיים), עלולים להוות מקור לבושה. בושה, לפי גישה זו, יכולה לנבוע מכשלים בשיקוף של מצבי הרגש הקשורים בגילוי כישורים, בהתפעמות ובהתרגשות.
בושה כרוכה פעמים רבות בחוויה של חשיפת יתר (feeling overexposed). היא גורמת לאנשים לנהוג בזהירות משנה מחשש שמא יחשפו את עצמם למצבים בהם יחוו דחייה, חרפה או קלון. אנשים מפחדים ממבטי בוז, ויותר מכל, מנסים כך להימנע מהבוז העצמי שמתעורר נוכח המבטים מהסביבה. גם את הבושה עצמה מסתירים. ככל שמסתירים את הבושה כך היא שולטת יותר בחיינו.
עצם ההזדקקות להרגעה במצבי מצוקה עשוי להוליד בושה אצל אנשים אצל אנשים שלא זכו בהיענות מכווננת ומתקפת מצד הסביבה. על מנת להתגונן מפני חווית הבושה הצורבת, אנשים יכולים להתכחש לחלוטין למצוקה ולצורך שיבינו אותם ויתמכו בהם. במערכת יחסים קרובה קיימים אינספור רגעים שבהם מזהה האחד את צרכיו של השני מבעד לאידיאל ההגנתי. אי אפשר להבין את טבעה של האינטימיות בלא לדמיין את שני הפרטנרים לקשר נחשפים זה בפני זו ומספקים את צרכיהם ההדדיים. הימנעות מאינטימיות היא אפוא סימן ההיכר ליחסים המבוססים על בושה.
בושה והמשפחה
הרחבה מכיוון אחר על ויסות הבושה, בהקשר של טיפול משפחתי, ניתן למצוא בספרם של פוסום ומייסון ( Fossum and Mason 1986).
הם חושפים את המסרים מחוללי בושה היכולים לעבור במשפחות מדור לדור, ועורכים מיפוי של דפוסים המוכתבים מבושה (shame bound patterns) במשפחות.
במשפחות בהן שולטת הבושה הממאירה, קיימים איסורים על התנהלות ספונטאנית והגבלות לגבי חופש הביטוי. טווח הרגשות שאפשר להביע מצטמצם לעיתים ל"פס צר" על מנת להגן על מערכת היחסים. לעומת זאת, במשפחות בהן יש קבלה של רגשות, מוענקת הרשות להיות אנושיים, ו"להשתמש" ברגש הבושה כדי "לסמן" לנו את המקומות בהם אנחנו מרגישים פגיעים וחשופים במיוחד. לעבודה עם הבושה יש חשיבות רבה גם בעבודה טיפולית עם זוגות . כאשר אנו מאפשרים לאני הפגיע שלנו להיחשף בתוך מערכת יחסים, אנחנו מטפחים את יכולתנו לתת ולקבל אהבה.
פנים רבות לבושה
הבושה יכולה ללבוש צורות רבות ומגוונות ו"להתלבש" על נושאים שונים: תיתכן תחושה כללית של בושה הבאה לביטוי בתחושת היותי "פגום", "שונה", "לא משתלב", "מתלהב מדי", "לא עומד בקצב", "פרייר", "מגוחך", ותיתכן בושה נקודתית יותר על נושאים ספציפיים. אחד התחומים סביבם יכולים להתעורר רגשי בושה הוא תחום המיניות: בושה לגבי הנסיון (או חוסר הניסיון) המיני, בושה לגבי ההנאה ממין ובושה לגבי חוסר הנאה ממין ומוקדים רבים אחרים של בושה, היכולים להקשות על השיחה הישירה והפתוחה סביב בושה. במפתיע, גם אקסהיביציוניזם יכול לבטא בושה. פעמים רבות נראה את ההתנגשות בין הצורך במבט של האחר והצורך להסתתר מפני המבט של האחר.
לא בכדי משתמשים בביטוי- "לא הביישן למד" כדי להצביע על מחסומים של בושה היכולים לפגוע בתהליך הלמידה. איילין ארון, מחברת הספר "האדם הרגיש מאוד", מדמה זאת לבדיחה על האיש עם המשרוקית. תשאלו למה יש לו משרוקית והוא יענה: זה מרחיק את הפילים. אם תגידו "אבל אין פה פילים בסביבה", הוא יענה: "זה בגלל המשרוקית שלי". כך לומדים אנשים לנשוף במשרוקית התריעה מפני סכנת של בושה, הרבה לפני שיופיע משהו הדומה לפיל.
בגלל שבושה כל כך מכאיבה, אנשים מבקשים להרחיק אותה מהתודעה ונוקטים אמצעים רבים כדי להימנע ממנה. במובנים רבים היא עצמה מהווה "הפיל שבחדר". ההימנעות מבושה יכולה להפוך למנגנון המניע ומנהל את החיים, ולהוביל לחיים של חסימה, צמצום ואף שיתוק. ההסתתרות וההסתגרות בעקבות הבושה מעמיקות את הבדידות. אנשים יכולים למצוא עצמם לכודים במעגל של רומינציה בניסיון לעקוף חוויות מכאיבות של בושה. רומינציה הינה חשיבה מעגלית ש"מסתובבת" סביב עצמה ב"לופים", מה שמכונה בשפת הסלנג לעיתים כ"ריצה סביב הזנב" (או "חפירה". הגנות נוספות כנגד הבושה כוללות האשמת אחרים או ניסיונות לחפות על הבושה על ידי "פסאדה" של "הכל בסדר", המעמיקה את הפער בין "פנים" ו"חוץ". הבושה גם פוגעת בתפיסת המציאות, כפי שמתאר זאת גאבור מאטה
"Shame is the deepest of the “negative emotions,” a feeling we will do almost anything to avoid. Unfortunately, our abiding fear of shame impairs our ability to see reality”
בושה וחשיפה
לסיכום, הרצאה זו דנה בסיכון לעומת סיכוי שבחוויית הבושה מפרספקטיבות תיאורטיות שונות. המפגש הטיפולי בו נוצר מרחב בטוח מעניק הזדמנות להשתחרר מהמחסומים של בושה מגבילה, ולפתח חמלה ביחס לעצמנו.
הקשר בין המטופל למטפל הוא הגשר, שעליו יכול אדם לצעוד על מנת לפגוש את עצמו. קשר זה מעניק מרחב בו אפשר להתוודע אל רגש הבושה, לפגוש אותו במבט אחר, ולהתוודע גם לבושה מהבושה.
הפנמת מבט מקבל ומטיב מאפשרת לאדם לקבל את פגיעוּתו, ולנוע לקראת ביטוי עצמי אותנטי יותר. לעבודה טיפולית על רגש הבושה יש משמעות מרחיקת לכת על פיתוח היכולת לאינטימיות ביחסים שלנו עם עצמנו ועם אחרים. כאשר אנו מאפשרים לאני הפגיע שלנו להיחשף בתוך מערכת יחסים, אנחנו מרחיבים את גבולות עצמנו ומטפחים את יכולתנו להיעזר באחרים, לתת ולקבל אהבה.
לקריאה נוספת על נושא הבושה-
בושה במרחב הטיפולי- חלק א’ – פניה הגלויות והסמויות של הבושה
נרשם בגוף: מוח, נפש וגוף בריפוי מטראומה: חלק ב’
רשימת המקורות
אמיר, ד. (2008). מסה – הגירוש מתוך גן העדן של המבט: הרהורים על הבושה. תיאוריה וביקורת. כרך 32. 185-8
Akhtar, S. (2016). Shame: Developmental, cultural, and clinical realms : London: Karnac.
Brown, B., 2012. Daring greatly. New York: Penguin.
Dickerson, S. S., Gruenewald, T. L., & Kemeny, M. E. (2004). When the social self is threatened: Shame, physiology, and health. Journal of personality, 72(6), 1191-1216.
Fossum, M. A.. and Mason, M. J., 1986. Facing shame: families in recovery. New York: W. W. Norton & Company Inc.
Freud S.,(1909) in Strachey J., (ed.) Five lectures on psychoanalysis, standard edition, 11, London: Hogarth Press
Gilbert, P. (2000). The relationship of shame, social anxiety and depression: The role of the evaluation of social rank. Clinical Psychology & Psychotherapy: An International Journal of Theory & Practice, 7(3), 174-189.
Goleman, D., 1987. Shame steps out of hiding and into sharper focus. New York Times. 15 September 1987. Available from: <http://nospank.net/goleman3.htm> [12 April 2013]
Gross, C. A., & Hansen, N. E. (2000). Clarifying the experience of shame: The role of attachment style, gender, and investment in relatedness. Personality and Individual Differences, 28, 897-907
Kaufman, G. (2004). The psychology of shame: Theory and treatment of shame-based syndromes. Springer Publishing Company
Kim, S., Thibodeau, R., & Jorgensen, R. S. (2011). Shame, guilt, and depressive symptoms: A meta-analytic review. Psychological Bulletin, 137(1), 68-96. doi:10.1037/a0021466
Lewis, M. (2000). Self-conscious emotions: Embarrassment, pride, shame, and guilt. In M. Lewis & J. M. Haviland-Jones (Eds.( Handbook of emotions (pp. 623-636). New York: Guildford Press
Lewis, M. (2003). The role of the self in shame. Social Research, 70, 1181-1204.
Lickel, B., Kushlev, K., Savalei, V., Matta, S., & Schmader, T. (2014). Shame and the motivation to change the self. Emotion, 14, 1049-1061
Luoma, J. B., & Platt, M. G. (2015). Shame, self-criticism, self-stigma, and compassion in Acceptance and Commitment Therapy. Current opinion in Psychology, 2, 97-101.
Nathanson, D. L. (1987). The many faces of shame. New York: The
Guilford Press.
Pines, M. (1987), Shame – what psychoanalysis does and does not say. In Group Analysis, 20, 16-31
Pulakos, J. (1996). Family environment and shame: Is there a relationship? Journal of Clinical
Psychology, 52(6), 617-623
Shaddock, D. (2000). Contexts and Connections: An Intersubjective Systems Approach to Couples Therapy. N.Y. Basic Books
Tangney, J. P. (1992). Situational determinants of shame and guilt in young adulthood. Personality and Social Psychology Bulletin, 18 199-206
Wei, M., Shaffer, P. A., Young, S. K., & Zakalik, R. A. (2005). Adult attachment, shame, depression, and loneliness: The mediating role of basic psychological needs satisfaction. Journal of Counseling Psychology, 52, 591-601
בסקירה נפרדת נעסוק גם בShamelessness כהגנה נגד בושה (Akhtar, 2016) ובחווית הבושה בקרב מטפלים (Ladany, Klinger & Kulp, 2011).
על הבושה במפגש הטיפולי- מקורות נוספים:
Akhtar, S. (). Shame and shameless. In: Shame: Developmental, Cultural, and Clinical Realms, ed. S. Akhtar, pp. 93–114. London, UK: Karnac Books
Galili-weinstock, L., Chen, R., Atzil-slonim, D., Rafaeli, E., Chen, R., Atzil-slonim, D., Rafaeli, E., Rafaeli, E., & Peri, T. (2020). Enhancement of self compassion in psychotherapy : The role of therapists ’ interventions. Psychotherapy Research, 30(6), 815–828.
Gilbert, P. (2011). Shame in psychotherapy and the role of compassion focused therapy. Shame in the Therapy Hour., 325–354.
Gilbert, P., & Gerlsma, C. (1999). Recall of shame and favouritism in relation to psychopathology. The British Journal Of Clinical Psychology, 38 ( Pt 4), 357–373.
Gilbert, P., & Irons, C. (2005). Focused therapies and compassionate mind training for shame and self-attacking. In P. Gilbert (Ed.), Compassion: Conceptualisations, research and use in psychotherapy (pp. 263-325). New York, NY, US: Routledge.
Greenberg, L. S., & Iwakabe, S. (2011). Emotion-focused therapy and shame. Shame in the Therapy Hour., 69–90.
Friel, J. A. (2016). What Detoxifies Shame in Integrative Psychotherapy? an Interpretative Phenomenological Analysis. British Journal of Psychotherapy. 4, 532–546.
Johnson, A. (2006). Healing shame. The Humanistic Psychologist, 34(3), 223–242.
Ladany, N., Klinger, R., & Kulp, L. (2011). Therapist shame: Implications for therapy and supervision. Shame in the Therapy Hour, 307–322.
Matos, M., & Pinto-Gouveia, J. (2014). Shamed by a parent or by others: The role of attachment in shame memories relation to depression. International Journal of Psychology and Psychological Therapy, 14(2), 217–244.
Mikulincer, M., & Shaver, P. R. (2005). Attachment theory and emotions in close relationships: Exploring the attachment-related dynamics of emotional reactions to relational events. Personal Relationships, 12, 149-168
Morrison, A. P. (2011). The psychodynamics of shame. Shame in the Therapy Hour., 23–43.
Seidler G.H.(2000 ), In others' eyes. An analysis of shame. Madison, Connecticut: International Universities Press,
Steiner J ( 2011). Seeing and being seen: Emerging from a psychic retreat. London: Routledge.
Tangney, J. P. and Dearing, L. (2011). Working with Shame in the Therapy Hour: Summary and Integration. American Psychological Association, 375–404.
Van Vliet, K. J. (2008). Shame and Resilience in Adulthood: A Grounded Theory Study. Journal of Counseling Psychology, 55(2), 233–245.
Wurmser L ( 1981). The mask of shame. Baltimore, MD: The Johns Hopkins UP.
Yorke C ( 1990). The development and functioning of the sense of shame. Psychoanal St Child. 45:377-409.
.
על חווית הבושה בטיפול בשורדי טראומות ילדות
Dorahy, M. J. (2017). Shame as a compromise for humiliation and rage in the internal representation of abuse by loved ones: Processes, motivations, and the role of dissociation. Journal of Trauma and Dissociation, 18(3), 383–396.
Herman, J. L. ( 2007). Shattered Shame States and Their Repair. Somerville, MA: Harvard Medical School
Paivio, S. C., & Pascual-Leone, A. (2010). Transforming guilt, shame, and self-blame. Emotion-Focused Therapy for Complex Trauma: An Integrative Approach., 203–227.
Platt, M. G., & Freyd, J. J. (2015). Betray my trust, shame on me: Shame, dissociation, fear, and betrayal trauma. Psychological Trauma: Theory, Research, Practice, and Policy, 7(4), 398–404
Shahar, B., Doron, G., & Szepsenwol, O. (2014). Childhood Maltreatment, Shame-Proneness and Self-Criticism in Social Anxiety Disorder: A Sequential Mediational Model. Clinical Psychology & Psychotherapy.
Wilson, J. P., Drozdek, B., & Turkovic, S. (2006). Posttraumatic shame and guilt. Trauma Violence and Abuse, 7, 122
Shame in the Therapy Hour
