דבר לא נותר כשהיה: על ההבדל בין יגון לאבל

דבר לא נותר כשהיה

חשוב להיזהר משימוש יתר במונח "דכאון" כשמדובר בתהליכי אבל.  היגון מזכיר אמנם במידת מה את הדיכאון, אך זוהי קרבה רחוקה. על ההבדלים בין השניים, כותבת  קיי רדפילד ג'מיסון, חוקרת ופסיכולוגית ידועה, בספרה "דבר לא נותר כשהיה".

ג'יימיסון שהיא גם מחברת הספר "נפש לא שקטה" הכירה על בשרה את הדכאון והמאניה מאז גיל שבע עשרה. הספר "דבר לא נותר כשהיה" נכתב אחרי מותו של ריצ'רד ויאט, בעלה. היא מתארת את ההבדל המהותי בין היגון המטלטל של תהליך האבל, לבין הדיכאון שחוותה בעברה:

"מקור הלקחים שמפיקים מהיגון מצוי בצעדיו הבלתי צפויים, בהשקפותיו המשתנות על מה שאבד בעבר ועל מה שצופן העתיד. לכאב שמגיע לתודעתו של אדם בתדירות גבוהה כל כך כבר אין את אותה יכולת לפצוע. היגון זומם לוודאי שהוא יתיש את עצמו עם הזמן. בניגוד לדיכאון, הוא פועל במטרה לשמר את העצמי… היגון מזכיר במידת מה את הדיכאון, אך זוהי קרבה רחוקה…

היכולת להתנחם היא הבדל מהותי בין יגון לדיכאון. זה לא שאפשר תמיד למצוא נחמה בשעת יגון: ממש לא. העניין הוא שהנחמה אפשרית. אנחנו מוצאים דרכים להתמודד עם היגון, כיחידים וכחברה. הדיכאון, המובן פחות מהיגון, אינו מעודד בסובבים אותנו אותה אדיבות ואהדה.

הטבע האנושי מרחיק אותנו מהמדוכאים יותר משהו מרחיק אותנו מהאבלים. יגון אינו מרחיק באותה מידה כמו דכאון. הוא שונה, כיוון שהוא אנושי, עתיק, בלתי נמנע ונחלת הכלל. יגון מקרב בין אנשים שהמוות אינו זר להם, מאחד את אלה שיש להם עילה לגעגועים ולאבל. הטבע האנושי מכתיב לנו להפגין סובלנות וסבלנות יתרות למי שהיגון בלבל והתיש אותו: היגון מוכר, הרגשות מובנים…" (שם).

היגון כמחבר לכלל הקיום האנושי

גיימסון מטיבה לתאר כיצד תהליכי אבל מחברים אותנו לפגיעות שבסיס קיומנו ולאנושיות המשותפת: "המוות הראשון הביא איתו את האבל הראשון . אנחנו יודעים את מה שידעו אבותינו. באמצעות צאצאיהם הם הניחו את יסודות ההתאבלות: באילו פעמונים לצלצל, מדוע רעלה כזו ולא אחרת, כיצד להצמיד סיכת אבלות. החברה אינה מכתיבה הוראות ואישורים כאלה לגבי דכאון. אמנם יגון ודכאון היו שניהם חלק מהלך הרוח האנושי מאז ומתמיד, אבל אנחנו מתייחסים אליהם אחרת. הטקסיות שבאלה מהווה הגנה מפני הבידוד. דיכאון מבודד מטבעו. האבל מרחיק רק כשאחרים תופסים אותו כממושך מדי, כחמור מדי. כלומר כשהוא נעשה דומה לדיכאון…" (דבר לא נותר כשהיה, עמוד 147)

"היגון, הקשור מטבעו למוות, הוא מדריך. הוא מלמד אותנו שעלינו להמציא דרך חדשה לחיים. היגון מכריח אותנו ליצור אינטימיות עם המוות; הוא משמר את העבר הדוקר ומאפשר מרגוע לתודעתנו בת התמותה. "עת למות", אמר קהלת. "הכל מוכרח למות", כתוב בסעיף הראשון של המגנה כרטה. כל על פני ארץ הוא בן חלוף. מלמד היגון.."

היגון נמצא בלב הקיום האנושי. מאבדים דברים רבים עם המוות, אבל לא את הכל. החיים לא משתחררים בקלות, וגם האהבה לא"(דבר לא נותר כשהיה, עמוד 150 ).

ג'יימסון מעידה על מה שהיגון לימד אותה:

"מטבענו לרצות להיאחז באהבה; ברכתו של היגון היא הבנתנו שיש גבול ליכולתנו להאחז בה. כדי להיאחז באהבה הייתי צריכה למצוא דרך ללכוד ולשנות אותה. הדרך היחידה לעשות זאת שאני מכירה היא כתיבת ספר, הספר הזה על ריצ'רד. זה יהיה ספר על אהבה, ועל מה שהאהבה הביאה איתה, על מוות ועל מה שהמוות לקח איתו. האהבה ממשיכה והיגון מלמד" (שם).

היגון מלמד והאהבה ממשיכה

כדי להדגים את החיבור בין היגון לאהבה, ואת התפיסה של הכאב כעדות לאשר יקר לנו (PAIN AS TESTIMONY) (מייקל וויט), ברצוני לשתף אתכם בתגובה מרגשת שקיבל אדם שביקש אונליין סיוע בהתמודדות עם אובדן:

 "אוקיי, אז ככה. אני מבוגר. זה אומר ששרדתי (עד כה), אבל רבים מהאנשים שהכרתי ואהבתי כבר אינם בחיים. איבדתי חברים, מכרים, שותפים לעבודה. סבים וסבתות, אמא, קרובי משפחה, מורים, מדריכים לחיים, תלמידים, שכנים ורבים אחרים. אין לי ילדים, ואיני יכול לדמיין את הכאב של לאבד ילד. אולם הנה כמה מהתובנות שלי:

הלוואי שיכולתי לומר שאתה מתרגל לאבד אנשים. מעולם לא התרגלתי לכך. אני גם לא רוצה להתרגל. חור ענק נפער בתוכי בכל פעם שמישהו שאני אוהב מת.

אני לא רוצה להרגיש שזה 'לא משנה'. אני לא רוצה שזה יהיה משהו ש'פשוט עובר'.  הצלקות שלי הן עדות לאהבה ולקשר שהיה לי עם אותו אדם.

ואם הצלקת עמוקה – כך גם הייתה האהבה. ככה זה.

צלקות הן עדות לחיים. צלקות הן עדות לכך שאני יכול לאהוב לעומק ולחיות ולהיכוות ולכאוב, עדות לכך שאני יכול להחלים ולהמשיך לחיות ולהמשיך לאהוב. ורקמת הצלקת חזקה יותר ממעטה העור שהיה שם קודם. צלקות הן עדות לחיים. צלקות נראות מכוערות רק בעיניהם של אנשים שאינם יכולים לראותן.

ובאשר לאבל, תראה שזה בא בגלים. כאשר הספינה טובעת, גם אתה טובע וסביבך שברי הספינה מכל עבר. כל מה שצף מסביבך מזכיר לך את יופייה ואת תפארתה של הספינה שהייתה ואיננה עוד. וכל מה שאתה יכול לעשות זה לצוף. תוכל למצוא חתיכה מהספינה ולהיצמד אליה לזמן מה. יתכן שזה יהיה משהו פיזי. אולי בדל זיכרון שמח או תמונה. אולי זה אדם נוסף שצף לידך. למשך זמן מה, כל מה שתוכל לעשות זה רק לצוף. להישאר בחיים.

בהתחלה, הגלים הם בגובה שמונה מטר ומתנפצים עליך ללא רחמים. הם יכולים להגיע במרווחים של עשר שניות זה מזה ולא להותיר לך מספיק זמן לאסוף אוויר לנשימה. כל מה שאתה יכול לעשות זה להחזיק מעמד ולצוף. אחרי זמן מה, אולי שבועות, אולי חודשים, תמצא שהגלים עדיין בגובה שמונה מטר, אבל הם מגיעים במרווחים גדולים יותר זה מזה. כאשר הם מגיעים, הם עדיין מתנפצים עליך ומוחקים אותך. אבל בין גל לגל אתה יכול לנשום, אתה יכול לתפקד. לא תוכל אף פעם לדעת מה יעורר את הצער. אולי זה יהיה שיר, תמונה או צומת דרכים או ריח של כוס קפה. זה יכול להיות למעשה כל דבר... הגלים באים ומתנפצים. אולם בין גל לגל יש חיים.

מתישהו, והזמן הזה משתנה מאדם לאדם, תרגיש שגובה הגלים ירד לשישה מטרים או אפילו לארבעה מטרים. וכשהם מגיעים תרגיש שהמרווחים ביניהם הולכים וגדלים. אתה יכול לראות שהם מגיעים: יום הולדת, יום השנה, חג, חג, נחיתה בשדה התעופה. תדע שזה הולך להגיע ותוכל גם להתכונן לזה. וכשהגל שוטף אותך אתה יודע שאיכשהו שוב תצא מהצד השני שלו. מפרפר, מקרטע, תלוי על בלימה, מטפטף, נאחז עדיין בחלק קטנטן מהספינה שהתפרקה, אבל תצא.

הגלים לעולם אינם פוסקים מלהגיע, ואיכשהו אתה גם לא רוצה שיפסיקו להגיע. אבל תלמד לשרוד אותם. וגלים נוספים יגיעו וגם אותם תשרוד. זכית לאהוב. אם תהיה בר מזל יהיו לך צלקות רבות מאהבות רבות ומספינות טרופות רבות" . (המקור באנגלית נדלה מאתר Reddit).

האבל אינו תהליך ליניארי בעל שלבים קבועים מראש (צד שמאל של האיור המדגים קו ישר).

"היגון הוא כמו גיא פתלתול שבו בכל עיקול עשוי להתגלות נוף חדש לחלוטין". אומר  ק.ס. לואיס, המצוטט בספר "דבר לא נותר כשהיה". חסימה של רגשות עלולה לחסום בפנינו את שדה הראייה, להקשות עלינו לראות את הנופים שעברו בדרכנו, ולגלות נופים חדשים. על כך במאמר "על המחיר של חסימה רגשית ועל חשיבות הבכי בהתמודדות עם אובדן".

את מקומה של תיאורית השלבים בספרות על טיפול באובדן תפסו מודלים המדגישים את חשיבות הקשרים המתמשכים (Continuing bonds) עם הנפטר, ורואים באבל תהליך דינמי, מורכב ורב ממדי  (ראה ספירלות שבאיור) המתרחש לאורך מעגל החיים.

על גישות עדכניות בטיפול באובדן אפשר לקרוא במאמר – Talking About Talking : לדבר על לדבר

מקורות

רובין, ש., מלקינסון, ר. וויצטום, א. (2016). מבוא לתיאוריה וליישום הקליני של המודל הדו מסלולי לאובדן ושכול. בתוך: הפנים הרבות של האובדן והשכול : תיאוריה וטיפול (עמ' 83-61). חיפה: פרדס.

Rubin, S. S., Malkinson, R., & Witztum, E. (2018). The two-track model of bereavement and continuing bonds. In D. Klass & E. M. Steffen (Eds.), Series in death, dying, and bereavement. Continuing bonds in bereavement: New directions for research and practice (pp. 17-30). New York, NY, US: Routledge/Taylor & Francis Group

Rubin, S. S., Malkinson, R., Witztum, E. (2016). The many faces of loss and bereavement: Theory and therapy. Haifa: University of Haifa Press and Pardes Publishers.

Rubin, S. S., Malkinson, R., & Witztum, E. (2012). Series in death, dying, and bereavement. Working with the bereaved: Multiple lenses on loss and mourning. New York, NY, US: Routledge/Taylor & Francis Group

Stroebe, M., Schut, H., & Boerner, K. (2017). Bereaved persons are misguided through stages of grief. Omega, 74(4), 455–473.

את המאמר על תמיכה באבל במרחב המקוון אפשר למצוא במאמר בשם:  לרתום את ה"וירטואלי" לממשי – העצמה הדדית  בהתמודדות עם אובדן.