סיפורי החיים שאנו פוגשים כמטפלים נמצאים במפגש תמידי עם הסיפורים האישיים שלנו. סיפור נוגע בסיפור. בהרצאה זו ננסה יחד להבין את תהליך ההיווצרות של "שטחים עיוורים" שיכולים להיווצר בשדה הראייה של מטפלים באזורי חפיפה והצטלבות בין עולמו של המטפל ועולמו של המטופל. בחלק הראשון של ההרצאה אעסוק בדמיון ושוני במפגש בין עולמות, ובאופן בו זיהוי הכשלים האמפתיים במפגש עשוי לתרום להרחבת היכולת שלנו כמטפלים להשתמש ב"עצמי" לטובת התהליך הטיפולי (Use of Self); בחלק השני של ההרצאה אתמקד במפגש בין עולמות תרבותיים דומים ושונים.
סיפור נוגע בסיפור
ההקשבה האמפתית היא מרכיב משמעותי בטיפול. האמפתיה היא הגורם העיקרי ביצירת ברית טיפולית איתנה, שזו מנבא חשוב של הצלחת הטיפול.
אמפתיה מבוססת, בין היתר, על יכולתו של המטפל לדלות מעולמו הפנימי (שלו עצמו) חוויות שיסייע לו להבין מה מתחולל בנפש המטופל (רוזנבאום, 1990). מתן הד בתוכנו למתרחש בליבו של זולתנו, הינו נתיב מרכזי להבנה רגשית. פתיחות, רגישות וגמישות של המטפל נחוצים על מנת שיוכל לגשש אל עבר עולמו הפנימי של האחר, ולקלוט אותו מקרוב (experience near). הקשבה אמפתית מאפשרת השתתפות בתהליכים רגשיים המתרחשים בתוך עולמו של הזולת. לשם כך עלינו לחתור להתייצב במקום קרוב אך נפרד.
להיות קרוב ונפרד
באמפתיה יש מרכיב של הזדהות, המבוססת על מנגנון השלכה, ומכאן הסכנה לטשטוש גבולות. חשוב להבחין בין אמפתיה להזדהות, בה יש טשטוש גבולות בין ה"אני" ל"אחר". בהזדהות יתר יש מרכיב של היבלעות, וקושי בנפרדות. האמפתיה במרחב הטיפולי מחייבת מהמטפל לחתור להפריד בין חוויותיו של המטופל לבין החוויות שלו עצמו. להיכנס לנעלי האחר וגם לצאת מהן.
פרופ' אליהו רוזנהיים ממחיש את ההבדל הזה באמצעות סיפור חסידי המיוחס לאחד מהאדמו"רי חב"ד:
סיפור חסידי: מסופר על רב מחב"ד שנשאל מדוע הוא מזיע כה הרבה בעת קבלת מבקרים ומרבה להחליף את בגדיו לאחר סיומן. כך ענה: " איך אינך מבין מדוע אני מזיע? הרי במשך ההתייחדויות הללו היו אצלי אנשים רבים. כדי ליעץ כהלכה, צריך אני להרגיש בצרתו של האיש, ממש כפי שהוא בעצמו מרגיש אותה, ולכן אני מוכרח לפשוט את מלבושיי, וללבוש את מלבושיו שלו. אחר-כך, כשאני צריך ליעץ לו, הן לא אוכל לעשות זאת כל אני בתוך לבושו- כפי שאין הוא יכול להשית עצות לנפשו מתוך לבושו- ולכן אני צריך לפשוט את לבושו ולחזור ללבוש את מלבושָי. אם עבור כל פונה צריך אני להתפשט ולהתלבש פעמיים, כיצד אפשר לא להזיע?"
אין המטפל צריך להתנסות בהכרח בחוויה זהה לזו של המטופל, על מנת לקלוט אותו בצורה אמפתית, או לתקשר את האמפתיה. די בחפיפה חלקית בחוויות הרגשיות על מנת שיוכל המטפל לסייע למטופל לבוא במגע עם רגשותיו, לקבל אותם ולהבינם. המודעות של המטפל לחוויותיו הרגשיות ויכולתו שלו לווסת ולעבד את הרגשות המתעוררים ב"תיבת התהודה" שלו עצמו הינם בעלי ערך קריטי.
דברים שרואים מכאן, לא רואים משם
הבנה אמפתית היא תמיד בגדר הנחה. קליטה מלאה של עולמו הפנימי הסובייקטיבי של אדם אחר הינה בגדר משאלה או אשליה.
מסיפורו של הרב אנו למדים שעלינו "להתאמן" בלהיכנס לנעלי הזולת, אך גם לאמן את יכולתנו לצאת מנעליים אלה. על המטפל לפשוט את הבגדים שהוא מתנסה בהם, ולחזור לשלו, ולדעת להבחין מה שלו ומה של המטופל. רק כך הוא יכול לשמור על פרספקטיבה מתוך שדה ראייה רחב ועל יכולת לנוע בין נקודות מבט שונות. זה ענין של תרגול ואמון, המחייב מאיתנו ענווה.
להיות קרוב אך נפרד- Same Same But Different
ככל שהמטפל גמיש ופתוח יותר עם עצמו, כן תגבר יכולתו "ללבוש" ו"לפשוט" "חליפות" שונות, ולתת למטופל להוביל אותו, עקב בצד אגודל. ככל שנוכל לשאת גרסאות שונות של עצמנו, נוכל לשאת גם גרסאות שונות של האחר, ואת התנועה ביניהן.
החיבור לבסיסי הבטחון שבתוכנו, הוא המאפשר לנו להחזיק בנקודות ראות שונות, מבלי שזה יאיים עלינו. בטחון זה מפנה משאבים המאפשרים למטפל להיות קשוב יותר למה שמתחולל הן בנפש של המטופל והן בנפשו . כזה גם מאפשר לנו לקבל תמונה מלאה יותר של החוויה הסוביקטיבית של המטופל "מבפנים", ובו בעת לראות אותו גם מבחוץ (כולל, למשל, איך הוא נתפס על ידי אחרים).
"אני מבינה איך אתה מרגיש. גם לי זה קרה": דווקא במצבים בהם אנו בטוחים שאנחנו מתחברים רגשית ומבינים "בדיוק" את מה שהמטופל מרגיש, חשוב לנו להפריד בין המצוקה שחווה המטופל, לבין המצוקה שהוא עצמו מכיר על בסיס ניסיונו האישי. על המטפל להיות פתוח לשאול עצמו- מה מתוך מה שהוא קלט במפגש אכן נובע מתוך עולמו של המטופל- להבדיל, אולי ממה שמצטייר בדמיונו של המטפל? עד כמה "צבועה" ההתרשמות שלנו מרגשות ותפיסות הנשענות על פי הנחות יסוד וחוויות המוכרות מעולם המטפל? לא די בכך שהמטפל ירגיש אמפתי, על המטופל להרגיש שהמטפל יודע על מצוקתו, מעונין ומנסה להבינו.
ככל שהתכנים העולים במפגש הטיפולי מעוררים תגובה הגנתית בקרב המטפל (בשל חרדה או רגשות אחרים שהמטפל אינו מודע להם ומתקשה לשאתם), קיימת סכנה של חסימה בתהליך הטיפולי. בניסיון להגן על עצמו מפני רגשות מכאיבים כגון בושה, פחד, כעס או אשמה, עלול המטפל, שלא ביודעין, "לנעול" את עצמו, ולהגיב בשיפוטיות, בהימנעות או התרחקות.
אחד הביטויים לכך הינו תגובות השתקה: מטפל עלול להימנע מלשאול שאלות על נושאים חשובים, למזער את המצוקה, לעבור נושא או לחמוק בדרכים אחרות מנגיעה בנושאים הטעונים. המטופל עקב כך יבחר לא להעלות שוב את הנושא. חוויות רגשיות משמעותיות יכולות כך להישאר מחוץ לשיח, מתוך צורך להגן על עצמו או להגן על המטפל ועל הקשר ביניהם. זה יכול להתבטא גם בעשיית יתר מצד המטפל, בניסיון לפעול יותר מהדרוש "למען המטופל". זה יכול להתבטא בתגובות אימפולסיביות או ריצה ל"פתרונות" בזק במקום להיום עם המטופל במקום בו הוא נמצא וללוות אותו בקצב שלו.
חובתו האנושית והמקצועית של המטפל היא לערוך בירור עצמי מתמיד, כדי להיות ער לכך, וללמוד להשתמש בעצמו (use of self), לעיתים קרובות תוך מתיחת גבולות עצמו. שימת לב למה שמהדהד בתיבת התהודה שלנו, עשויה לסייע לתיקון כשלים אמפתיים העלולים להתרחש בנקודות המפגש בין העולמות, לחיזוק הברית (alliance) ולקידום התהליך הטיפולי. עלינו לאמץ לשם כך גישה של ענווה, רגישות ופתיחות, ולהכיר בגבולות יכולתנו.
שטחים עיוורים בשדה הראייה: דמיון ושוני- סיכון וסיכוי!
ברצוני לטעון כי, "שטחים עיוורים" יכולים לנבוע הן כתוצאה מההתמודדות עם שוני רב בין עולמו של המטפל לעולם של המטופל או לחילופין מדמיון רב בין העולמות, ובפרט כשהמטפל אינו ער דיו להשלכות של אלה על הטיפול. ההכרה בשונות, כמו גם בדמיון, מעניקה לנו הזדמנות לצמיחה, ופותחת מרחב לדיאלוג אחר (תוך אישי ובין אישי), כפי שנראה בהמשך.
פער גדול בין עולמו של המטפל לעולמו של המטופל, עלול להקשות על המטפל למצוא הד בנפשו לחוויות ורגשות שמביע המטופל. המטפל עלול להתקשות לדלות חוויות דומות מעולמו שלו, שיסייעו לו להבין את אשר חווה המטופל. קיומו של פער כזה מחייב את המטפל למאמץ רב יותר כדי להתקרב למטופל, ולהבין תגובות ודרכי התמודדות שונות משלו. פער בין עולם המטופל ועולם המטפל מבחינת תרבות, דת, פערי גיל או הבדלים אחרים, יכול במצבים מסוימים להוביל ליתר הגנתיות מצד המטפל, ובפרט כשהמטפל מרגיש צורך להגן על המגזר/הקבוצה החברתית אליה הוא מרגיש שייך.
המפגש עם הזר ולא מוכר יכול לעורר חרדה. חרדה יכולה גם להתעורר במצבים אחרים בהם המטפל מגלה, לעיתים במפתיע, עד כמה הוא מזדהה עם מטופל בעל השקפת עולם שונה לחלוטין משלו, ועד כמה רב המכנה המשותף בינו לבין מטופל, שבא לכאורה מעולם "אחר" לחלוטין. גם זו הזדמנות להעשרת הרב שיח פנימי בין חלקי זהות שונות.
דמיון רב בין העולמות של המטופל והמטפל יכול אף הוא, במצבים מסוימים להיות מקור ל"שטחים עיוורים". כשיש אזורי חפיפה רבים, המטפל עלול לצאת מנקודת הנחה שהוא מכיר מה עובר על המטופל, ו"למלא את הסדקים" בסיפור של המטופל. הוא עלול להשתמש בניסיונו האישי ו"לקפוץ" למסקנות לגבי תגובותיו של המטופל, במקום לעצור כדי לברר מה מרגיש המטופל, ומהן השאלות שהוא שואל את עצמו,
ענווה תרבותית
ישראל היא מדינה מרובת תרבויות. כל מפגש טיפולי הינו מפגש בין-תרבותי. איך משפיעים על הטיפול ההבדלים בין עולמו של המטפל לעולמו של המטופל, מבחינת נתוני רקע, גיל, תרבות או אירועי חיים, והשקפות עולם?
מושג משמעותי בעיניי להבנת ההתמודדות של המטפל במפגש בין העולמות שלו ושל המטפל, בהקשר של המפגש הבין תרבותי, הוא ענווה תרבותית Cultural humility : ענווה תרבותית קשורה ליכולת להכיל פרספקטיבות שונות, להכיר במורשת התרבותית שלנו, בערכים שספגנו בכל הקשור ליחסינו לעצמנו, לאחרים ולעולמנו, ובמורכבות המתעוררת במפגש בין עולמות.
הכרה ב"צידה לדרך" ובמטענים הערכיים שאנחנו נושאים ממשפחות המקור שלנו, מהדרך בה התחנכנו, ומהמסורות התרבותיות שלנו, כוללת גם פתיחות להבנת השפעתם המעצבת של אירועים משמעותיים בהיסטוריה האישית ואיפיונים נוספים בסביבה החברתית בה אנחנו חיים כיום.
ענווה תרבותית במרחב הטיפולי משמעה פתיחות לגלות את הדרכים בהן המערכת הערכית שלנו משפיעה על תהליכי הערכה ושיקול דעת קליני, כמו גם על הדרך בה אנו רואים את עצמנו ומתייחסים לאחרים גם במפגש הטיפולי. הענווה התרבותית מאפשרת בעיני צמצום של שטחים עיוורים בשדה הראייה, ומאפשרת לנו לבחון בצורה פתוחה יותר מה "הוכנס" למרחב הטיפולי, ועל ידי מי?.
מה הוכנס למרחב הטיפולי, ועל ידי מי?
במצבי משבר אנשים מוצאים נחמה ומשענת באמונות (דתיות, פוליטיות, תרבותיות ואחרות). המפגש עם עולם הערכים ועם ה"אני המאמין" של המטופל מפגיש לא אחת גם את המטפל עם ה"אני מאמין שלו", ולעתים גם מזמין בחינה מחודשת של מערכת האמונות, של התפיסות שלו לגבי "מה עובד" ומה "לא עובד".
מצב זה מחייב פתיחות מצידו של המטפל להכיר בהשפעת מערכת הערכים שלו על הטיפול ונכונות לבחון את האקסיומות המכוונות את תפיסותיו. לעיתים קרובות האקסיומות כוללות תיוגים של עצמנו או של הקבוצה אליה אנחנו משתייכים ו/או תיוגים של אחרים וקבוצות אחרות, מבלי שאנחנו ערים כלל להכללת היתר או להסקת המסקנות על סמך תיוגים הללו. חשוב להבין שמדובר לא רק בתרבות, מדובר בסוגיות של בטחון, שייכות וזהות.
כאמור לעיל, פערים גדולים בין עולמו החברתי-תרבותי של המטופל לעולמו של המטופל יכולים להקשות על המטפל להבין את דרכי ההתמודדות המקובלות בסביבה החברתית-תרבותית של המטופל. כשהמטפל והמטופל באים מרקע דומה, המטפל עשוי אמנם, מחד, להבין מהר יותר את ההקשר הסביבתי בתוכו התפתחו קשיי המטופל, ואולי גם לכוון בצורה מתאימה יותר את ההתערבויות הטיפוליות. מצד שני, הדמיון בין העולמות גם עלול להקשות על המטפל להפריד בין התהליכים הסובייקטיביים שהוא עצמו חווה בסיטואציות דומות בעבר ובהווה, לבין אלה שחווה המטופל. המטפל עלול להתקשות להבחין בין מה שחשוב לו ומה שחשוב למטופל.
תהליך יצירת הסיפורים שלנו על העולם הוא לעיתים קרובות כל כך אוטומטי, עד כי אין אנו מודעים כלל לכל מה שמשפיע על ההשקפות שלנו. חיוני שנחתור תמיד להיות ערים תמיד להנחות ולדעות המוקדמות שלנו. הנחות מוקדמות שלנו עלולות להוביל אותנו להציע פרשנויות שאינן קשורות לעולמו של המטופל, ולהוביל לכך שהתהליך הטיפולי יסטה ממסלולו. פרשנויות רבות מדי מבוססות על ההנחה שהמטפל יודע מה מתחולל בנפשו של המטופל, בשעה שלאמיתו של דבר המטפל כופה את רעיונות על המטופל. לכן חשוב כל כך שנשאל את עצמנו – "מה הוכנס למרחב הטיפולי, ועל ידי מי?. הזיהוי של שטחים עוורים במפגש הטיפולי יכול לסייע לנו גם לנטר את מה שהמטפל ו/או המטופל משאירים מחוץ למרחב הטיפולי.
חשוב גם שיהיה המטפל ער לאמביוולנטית בחיים שלו עצמו בין הרצון שהדברים יהיו כמו שהוא רוצה לבין המציאות הקיימת לפחות כרגע. עליו להסכים להיות בדרך. גם אישית וגם מקצועית. העבודה הטיפולית מזמנת אין סוף דילמות, שאין עליהם תשובה מוחלטת. התנגשות הבלתי נמנעת עם מטרות שונות או מנוגדות של האחר, עם אי זהות של העצמי עם האחר, עומדת בלב ליבה לא רק של מערכת היחסים הטיפולית, כי אם של כל מערכת יחסים (ג'סיקה בנג'מין, 2009). אלה הם חיינו!
Use of self of therapist – להכיר את עצמך
כלי העבודה המרכזי של המטפל הוא הוא עצמו, והיכולת שלו ל"השתמש בעצמי" (Lum, 2000). המפתח לכך, כאמור לעיל, הינו המודעות העצמית של המטפל. על המטפל להעז להיות שותף לכאביו וייסוריו כמו גם שמחותיו והישגיו של המטופל, ולאפשר לאלה לנגוע בו, אך גם להיות מסוגל להפריד בין מה של המטופל ומה שלו, להיות מודע להבדלים בדרכי ההתמודדות בינו ולבין המטופל.
יכולת הדיפרנציאציה מאפשרת למטפל להתמקם בצורה המכווננת למטופל, וללוותו בדרכו, מבלי למשוך ומבלי לדחוף. היא מאפשרת לנו לקבל את מגבלותינו. היא מהווה בסיס להתפתחות היכולת הרפלקטיבית המאפשרת לנו לברר – האם תגובתי מכוונת לצורך שהובע או לצורך שאני משערת את קיומו על סמך ניסיוני האישי או המקצועי?
כפי שמזכיר לנו לוינס, אל לנו לנסות להשתמש באמפתיה ובהבנה כדי להפוך את האחר לקרוב ומוכר, כי אז אנחנו מבטלים את אחרותו (הרחבה בספרה של טלי אהרוני- מהישרדות לאנרגיית חיים. 2018. פרק 9),.
העלאת רגשות מכאיבים בטיפול יכולה להפעיל "כפתורים רגישים" ולעורר משקעים לא מעובדים מעולמו של המטפל. המטפל עלול שלא ביודעין, למשל, "ללכת על ביצים", להיזהר יתר על המידה ואף להימנע מלשאול שאלות בסיסיות החשובות לתהליך הטיפול. מטפל המתקשה לגעת ב"אין" שבחייו, יתקשה לאפשר מרחב למפגש עם ה"אין" בחיי המטופל ולביטוי של כאב, תסכול וכעס סביב ה"אין" הזה. כשהמטפל אינו מודע לחסימה שלו, עולה גם סכנה שמא הוא "ידחוף" את המטופל להתמודדות שהוא אינו מוכן לה.
הזדהות יתר עם הכאב בשל טשטוש גבולות בין העולמות, יכולה גם להתבטא בתחושת דחיפות מצד המטפל להיענות מידית למשאלות המטופל, בהפעלת לחץ על המטופל "להתקדם". משאלה של המטפל ל"תיקון" דרך המטופל, בהעדר דיפרנציאציה או מרחב רפלקטיבי מצד המטפל, עלולה להוביל לפעולות אימפולסיביות המיועדות "לחלץ" את המטופל ממצוקתו או "להציע" "תיקונים" מהירים (quick fixes) על חשבון ההכלה והענקת המרחב לתהליכים שחשוב לתת להם זמן. גישה מגוננת מדי מצד המטפל עלולה לחזק תלות ולהחליש את המטופל במקום לחזק את כוחותיו. נסיונות ל"הרגעה" בטרם עת, עלולים, למשל, להזין את החרדה, במקום לסייע לאדם לגייס ולפתח את המשאבים הפנימיים שלו לויסות רגשותיו. תחושת הדחיפות, הנובעת מהחרדה של המטפל, עלולה לגרום לו להעביר מראש את השדר כאילו הוא יודע מה לעשות על מנת לשפר את חיי המטופלים, זאת לפני שחקר לעומק את ההתנסות שלהם ולפני שבירר איך המטופל רואה ומבין את המצב.
עמנואל ברמן מדגיש את חשיבות החתירה להבין בכל רגע ורגע את הדינמיקה הרגשית המודעת ולא מודעת הנוצרת בעולמו הפנימי של המטופל, בעולמו של המטפל המהדהד אפקטיבית את חוויות המטופל, ובמפגש האינטר-סובייקטיבי המורכב הנוצר ביניהם (ברמן, 2002). תשומת הלב לתהליך ולמשמעויות, ובפרט שמדובר לרוב במשמעויות קונפליקטואליות, חיונית על מנת שנכיר בכשלים האמפתיים, וניקח אחריות עליהם. אחד ממקורות של הכשל האמפתי הוא הקושי לראות את האחר כסובייקט נפרד. כמטפלים עלינו להעמיד את עצמנו לרשות המטופל באופן שנכון עבורו, באופן שיגביר את האמפתיה והאכפתיות של המטופל ביחס לעצמו.
מודעותו של המטפל למתרחש בתיבת התהודה שלו מאפשרת לו להדהד את דברי המטופלים במנעד רגשי וחוויתי רחב יותר. 
המודעות לרגשות, המודעות לחותם שהותירו חוויות שונות מההיסטוריה האישית שלו, המודעות למערכת הערכים שלנו, ולהשפעות חברתיות תרבותיות בעבר ובהווה, מאפשרות דיפרנציאציה טובה יותר, ומכאן גם ליכולת טובה יותר לפגוש נקודות מבט שונות משל עצמנו. העדר דיפרנציאציה עלול לגרום לנו להיות צמודים מדי לניסיון החיים שלנו, ולהבין את המטופלים שלנו באופן העולה בקנה אחד עם ניסיון החיים הזה. כתוצאה מכך עלולים לחמוק מעיננו דרכים אחרות להבנת המטופל.
פטריק קייסמנט בספרו "ללמוד מן החיים" (קייסמנט, 2010, עמ' 200) משווה את הפתיחות הרגשית של המטפל, או העדרה, לתופעת התהודה בכלי נגינה: אם נרים כמה מהמעמעמים בפסנתר, בדרך שתשתק חלק מהצלילים, רק הצלילים הללו יהיו חופשיים להדהד. אם יישמע רעש חזק בסמוך, נשמע את צלילי האקורד דו מזור מהדהדים בפסנתר, אבל שום צליל אחר לא יישמע. אם אנחנו "טיפוסים" של דו מז'ור תהיה בנו נטייה לשמוע את הצלילים של סולם דו מז'ור כשהם מושמעים על ידי המטופלים שלנו. באותו אופן, אם אנחנו טיפוסים של דו מינור, נקלוט בפתיחות רבה יותר את הצלילים המושמעים בדו מינור על ידי המטופל.
היכולת לנוע בין נקודות מבט שונות והויסות של המרחק הבין אישי מהווה אתגר בכל מפגש טיפולי, כשעל המטפל להתמקם לא רחוק מדי ולא קרוב מדי. הזדהות יתר עלולה להוביל לכשלים אמפתיים, בין היתר בגלל הקושי של המטפל להפריד בין הצרכים של המטפל ואלה של המטופל. המטפל המזדהה יתר על המידה עם המטופל עלול להשליך מעצמו, ולשקוע בעולמו של המטופל (או במה שהוא חווה כעולמו של המטופל), ולאבד את יכולתו להבין מה עובר על המטופל ואת צרכיו הייחודיים, או להעניק לו זוויות ראיה נוספות. האתגר הוא לתת לחוויה להיות, לרבות חוויות שהן דומות מאוד לחוויות שאנחנו מכירים ולרבות חוויות שהן שונות מאוד ממה שאנחנו מכירים.
כ.א.ב.- כל אחד בדרכו
כל אדם רואה את העולם בדרך שונה מרעהו. הפגיעות האנושית מעוררת בנו את הצורך להיות צודקים לרוב בעיני עצמנו; אנחנו מתענגים פעמים רבות כשאנחנו מרגישים "צודקים" וקשה לנו להודות בטעותנו (Schulz, 2011, מצוטטת בספר של איבון טייטל). הצורך להרגיש בטוחים בצדקתנו עלול להוביל להתבצרות בעמדותינו, ולהחליש את היכולת שלנו לבקר את עצמנו. הפתרון לדעת שולץ (בספרה Being wrong) מתחיל משינוי תפיסה. במקום לראות בטעויות כעדות למחדל, השפלה או תבוסה, אפשר לראות בהן הזדמנות. "ההכרה בטעויות לא מרחיקה אותנו מהאמת אלא מקדמת אותנו לקראתה. הטעות היא נקודת המוצא שממנה נובעים היצירתיות והחדשנות. הפחד לטעות, זהירות יתרה ושמירה על סטריליות יובילו לקיפאון" (טייטל, 2015, עמ' 214).
גוברת בשנים האחרונות המודעות להשפעות הדדיות במערכת היחסים הטיפולית, ולדרכים בהן תגובותיו הרגשיות של המטפל מהוות חלק מהותי מה"שדה האינטר-סובייקטיבי" שנוצר במפגש הטיפולי. הן התעלמות מהבדלים והן הדגשת יתר של ההבדלים בין נקודות המבט של המטפל והמטפל, עלולים לפגוע באמפתיה ובמפגש עם "אחרות" (otherness). ככל שהמטפל נצמד יותר לתפיסה שלו את עצמו כמבין, אמפתי או מכיל, יקשה עליו יותר לשאול שאלות ממקום של אי ידיעה או לזהות "אונליין" מצבים של חוסר הבנה או "קרעים" (ruptures) בברית הטיפולית.
"דברים שרואים משם, לא רואים מכאן". הציור- לאה גוזמן
עמדה של אי ידיעה מצד המטפל מאפשרת לו לברר עם המטופל איך זה בשבילו להיות במצב בו הוא נמצא, במקום ל"מלא אחר הסדקים" ולהשליך אוטומטית מעצמו. עמדה זו מאפשרת לו, כאמור לעיל, לברר גם מה הם השינויים בהם המטופל מעוניין, מה המטרות שלו/שלה ואיך לדעתו יכול המצב להשתפר, במקום להשתמש בתבניות מוכנות מראש או לבוא ממקום של "ידיעה" של מה נכון בשבילו. עמדה של אי ידיעה חשובה גם על מנת שהמטפל יוכל לברר עם המטופל, בעיתוי המתאים מבחינת התהליך הטיפולי, מה משמעות השונות או הדמיון ביניהם מבחינת חווית המטופל. על המטפל להיות מסוגל לשאת מידה מסוימת של עמימות ולעיתים גם בלבול, העולים כשיש דמיון רב או שוני בין העולמות. זו הזדמנות לשאול את עצמנו- מה מקור הבלבול, ומה טיבו?. את חווית הבלבול אפשר "לנצל" כמקור ידע נוסף.
המפגש עם אחרות (otherness) בשעה הטיפולית יכול גם להוליד תגובות נוספות אצל המטפל. הגנתיות בשל פחד, בושה או רגשי אשמה בשל השתייכות (או אי השתייכות) לקבוצה חברתית זו או אחרת, יכולה אף היא לחסום את האמפתיה במפגש הטיפולי, ולהקשות על המטפל לפנות מרחב ולהקשיב מעמדה של אי ידיעה. המטפל עלול למצוא עצמו נזקק לאישורים ותיקופים מהמטופל על התייחסותו או פעולותיו; הוא עלול להשקיע עודף מאמצים במציאת המכנה המשותף בין עולמו לעולם המטופל, או בהתכחשות להבדלים בין העולמות. כל אלה יכולים להוביל לכשלים אמפתיים. כשלים אמפתיים מוגדרים כתגובה או חוסר תגובה, חד פעמית או מתמשכת, במחדל או במעשה של המטפל, שגרמו לפגיעה נרקיסיסטית במטופל ולתחושות בושה, עלבון, דחייה, מחיקה או כל רגש שלילי אחר ושעודדו כעס, זעם, התנגדות ואף נשירה מהטיפול (טייטל, 2015).
כשלים אמפתיים הם בלתי נמנעים בתוך כל תהליך טיפולי. לעיתים נהיה מודעים לכשל במועד התרחשותו ולעתים רק בדיעבד (טייטל, 2015). בדרך בה הוא מתמודד עם הבדלים בין העולמות משמש המטפל גם מודל למפגש עם "אחרות" (otherness). הפגיעוּת אותה חושף המטפל כאשר הוא מצהיר שעדיין אינו מבין לעומק את מה שקורה בעולמו של המטופל/בני הזוג/המשפחה או כאשר הוא מודה שאינו יודע מה עליו/הם לעשות, עשויה לעודד גם אותו/ם להרשות לעצמם להיות פגיעים ולפגוש חלקים נוספים מעולמם. ההקשבה לסיפורים האישיים של האחר ולמקומות בהם הם נגעו בנו אינה רק שכפול של חוויות מהעבר, אלא היא יוצרת מציאות חדשה מאפשרת מציאת זוויות התבוננות נוספות ויוצרת התייחסות ומציאות חדשות.
כל מטופל פורט בדרך אחרת על המיתרים שלנו, ותנודותיהם של מיתרים אלה חייבות לעבור דרך תיבת התהודה (האינטרוספקציה) שלנו על מנת להישמע כצלילים. כדי לתת מקום לרגשות האחר, חשוב שנהיה במגע עם הרגשות המקננים בתוכנו במפגש, וכי נוכל, כאמור לעיל, להבחין מה שלנו ומה של המטופל. שימת לב למגוון התגובות הרגשיות שלנו תוך המפגש (כולל רגשות חיוביים, כמו חיבה ורגשות שליליים, כמו חרדה, תסכול, עצב, שעמום ו/או חוסר אונים), וקבלתם הם תנאים להכלתם אצל הזולת. העדר מודעות עצמית עלול לגרום לעיוותים באופן בו המטפל תופס את המטופל, ומבין את מה שהוא מספר. זה עלול גם לפגוע בשיקול הדעת הקליני.
אחד הביטויים הנפוצים של "שטח עיוור" במפגש בין עולמו של המטפל לעולם המטופל, ההורה או המשפחה, הוא פנטזיות של הצלה (rescue fantasies) ; מטפלים עלולים להיגרר לניסיונות "לתקן" או "לפצות" את המטופל, לעיתים מתוך קושי לשאת את חוסר האונים והייאוש שהם עצמם חווים במפגש. פנטזיות הצלה נפוצות בטיפול בילדים. הזדהות-יתר עם המשאלה של הילד ל"הורה האידיאלי" עלולה לגרום למטפל לנסות למלא את כל צרכיו של המטופל בדרך המובילה לטשטוש גבולות. התבצרות הגנתית זו יכולה לנבוע מחסכים של המטפל עצמו, או זכרונות ילדות שהוא מתקשה לפגוש, ולהקשות על המטפל להציב גבולות ברורים ולהכיר במגבלותיו. הזדהות היתר עלולה אף להביא לתחרות ביחס להורים שבפועל, מה גם לגישה שיפוטית המחלישה את ההורים במקום לחזקם ולתמוך ביכולת שלהם להיות עוגן לילדם.
מטפל אשר תופס את הילד כ"קורבן חסר ישע", עלול גם להתמקד יותר באבחון הפתולוגיה או דפוסי ההתנהגות ה"בעיתיים" של ההורים, ולהתעלם מתרומתו של הילד עצמו לאינטראקציה. כך למשל, מטפל החווה הזדהות-יתר עם חווית הקורבנות של הילד, עלול להכחיש את התוקפנות שלו ושל הילד כאחת, ולהיות "עיוור" לסיבתיות המעגליות. בהתכחשות זו הוא עלול לחזק את הפיצול במקום לאפשר מגע עם מגוון הרגשות שמאחורי ההתנהגות התוקפנית. לעומת זאת, כאשר המטפל לא מאוים מההכרה ברגשות שמאחורי ההתנהגות התוקפנית של הילד ו/או מהתוקפנות שלו עצמו, גבוהים יותר הסיכויים שהוא יוכל להיות נוכח באופן מלא במפגש עם הילד והוריו.
לגישה זו יש גם השלכות חשובות לגבי הדרכה על טיפול. לא נוכל להבין בכלל היבטים מרכזיים של תהליך הטיפול, ללא התייחסות בהדרכה להתנסויות האישיות של המודרך. מכאן גם החשיבות הרבה של המודעות בשטחי החפיפה וההצטלבות בעולמו של המדריך ועולם המודרך, והפתיחות לבירור משותף וגלוי של ההיבט האינטר-סובייקטיבי של ההקשר הדרכתי עצמו (ברמן, 1997) . העמקת ההבנה להשפעות ההדדיות הפועלות במפגש בין העולמות עשויה לשמר ולפתח את הפתיחות והרגישות לנואנסים, בדרך שתהווה מקור לצמיחה לכל המעורבים בתהליך.
אנשים מתחברים על בסיס הדמיון ביניהם, וצומחים בזכות ההתמודדות עם השונות ביניהם.
סיכום והמלצות
גוברת בשנים האחרונות ההכרה באופנים בהם השותפים לדיאדה הטיפולית משפיעים ומושפעים זה מזה, ומהתהליכים המתרחשים במפגש שביניהם. היומרה להגיע לניטרליות או "אוביקטיביות", פינתה את מקומה להכרה בחשיבות של המרחב הרפלקטיבי. בתהליכי הכשרה והדרכה חשוב שנכלול פעילויות של רפלקציה והעלאת המודעות להשפעה של המערכת הערכית שלנו (כולל תפיסות לגבי דת, רוחניות ועוד) ושל העקרונות המארגנים הסמויים בעולמנו הפנימי על המפגש הטיפולי. חשוב שנזהה את הדרכים בהן עקרונות אלה באים לביטוי גם בתהליכי הדרכה. מוטלת עלינו החובה התמידית לבחון כיצד אנו מקשיבים בטיפול/הדרכה, את החסמים להקשבה, את שנכיר את הדרכים בהן אנחנו פוגשים "אחרות" .
חשוב לשם כך לפתח ענווה תרבותית (cultural humility), שתאפשר לנו להכיל את המורכבות במפגש הבין-תרבותי, להתוודע להשפעות חברתיות-תרבותיות המעצבות את האופן בו אנחנו מבינים את מה שנאמר במפגש. חשוב שנכיר באופנים בהם אלה משפיעים על מה (ואיך) שאנו שואלים ועל מה שאנחנו בוחרים להתמקד. התכחשות להבדלים בין נקודות המבט ביננו לבין המטופלים, או הדגשת יתר של הבדלים אלה, יכולה לחסום את המרחב הטיפולי.
חשוב לזהות את ה"קצרים שבתקשורת" (MIND THE GAP) שמתרחשים באופן בלתי נמנע גם כשהמטפל והמטופל באים מאותו רקע תרבותי. זיהוי "אונליין" של קצרים אלה יאפשר לנו להכיר במצבים של אי הבנה, ולהבין את אי ההבנה (Understanding the misunderstanding).
אדם חווה קשר מטיב עם הזולת כשהוא חווה את האחר כמי שיכול (או לפחות מנסה) להבין את נקודת המבט שלו. עלינו להיזהר ממילוי הסדקים מתוך ההשלכה מתוך עולמנו אנו. על המטפל לעיתים קרובות לפלס לעצמו דרך אל התנסויותיו של המטופל, באמצעות כושרו לדמיין דברים. דווקא משום כך, עליו בו בזמן, לתת את דעתו על מגבלות הדמיון ועל הטיות אפשרויות הנובעות מהאופן בו מארגנות אמונותיו וחוויותיו האישיות את הבנתו בכל הקשור לעולמו הסובייקטיבי של המטופל.
"דברים שרואים מכאן, לא רואים משם". ככל שהמטפל מודע לפערים ו/או אזורי החפיפה במפגש בין עולמות מצטלבים, גובר הסיכוי שיוכל לרתום את אלה להתנעת תהליכים קונסטרוקטיביים בטיפול. להדרכה תפקיד חשוב בהעלאת המודעות וחידוד היכולת לשים לב לתנודות ברמת הקשב בתוך המפגש, תוך ניטור הגורמים המשפיעים על אלה.
לעבודת צוות בה יש מרחב למגוון קולות יכולה לתרום להרחבת שדה הראייה שלנו כמטפלים, ולהעמקת היכולת להתבונן על תהליכים טיפוליים מפרספקטיבות מגוונות.
אוירה של פתיחות וכנות המאפשרת העלאת נקודות מבט שונות בצוות, עשויה לתרום רבות להרחבת היכולת להשתמש בעצמי שלנו לטובת התהליך הטיפולי.
מקורות
אהרני, ט. (2018). מהישרדות לאנרגיית חיים: המודל של וירג’יניה סאטיר בפנים חדשות. ישראל: ספרי ניב.
ארון. ל. (1991). האופן שבו חווה המטופל את הסובייקטיביות של האנליטיקאי. מתוך: מיטשל, ס. א. & ארון, ל. (עורכים) פסיכואנליזה התייחסותית: צמיחתה של מסורת. 298-326. תולעת ספרים, תל אביב
ברמן, ע. (1997). הדדיות ואינטר-סובייקטיביות במפגש הטיפולי: הרקע ההיסטורי של הפסיכואנליזה ההתייחסותית. שיחות, י"א (3), 182-172.
ברמן, ע. (1999) הדרכה דינמית כצומת במערכת קשרים מצטלבים. בתוך ח. ירושלמי ות. קרון (עורכים) בין מדריך למודרך. עמ' 94-109. ירושלים: מאגנס
ברמן, ע. (2002 ) המסע הארוך : דרכו של פרויד אל שיטת הטיפול הפסיכואנליטית, דרכיה של שיטת הטיפול הפסיכואנליטית מאז פרויד. מתוך: זיגמונד פרויד/ הטיפול הפסיכואנליטי. עם עובד, עמ' 6-14.
טייטל, א. (2015). הכשל האמפתי בטיפול קבוצתי. הוצאת רסלינג
קייסמנט, פ. (2010). ללמוד מן החיים. תרגום: יוליה אלעד שטרנגר. זמורה ביתן דביר.
רוזנבאום, א. (1980). אדם נפגש עם עצמו. הוצאת שוקן
שדוק, ד. (2011). קשרים והקשרים- גישת המערכות האינטר-סובייקטיבית בטיפול זוגי. הוצאת כרמל.
Amari, N. (2021). The Use of Self in Counseling Psychology and Buber’s “Turning.” Humanistic Psychologist, 49(4), 543–554.
Arnd-Caddigan, M. (2012). The therapeutic alliance: Implications for therapeutic process and therapeutic goals. Journal of Contemporary Psychotherapy, 42(2), 77-85.
Dewane, C. J. (2006). Use of self: A primer revisited. Clinical Social Work Journal, 34(4), 543–558.
Gelso, C. J., & Hayes, J. A. (2007). Countertransference and the therapist’s inner experience: Perils and possibilities. Mahwah, NJ: Erlbaum.
Knight, C. (2012). Therapeutic use of self: Theoretical and evidence-based considerations for clinical practice and supervision. The Clinical Supervisor, 31(1), 1–24.
Leary, K. (1997). Race, Self-Disclosure, And “Forbidden Talk”: Race And Ethnicity In Contemporary Clinical Practice. Psychoanal. Q., 66:163-189
Lum, W. (2002). The use of self of the therapist. Contemporary Family Therapy 24(1), 181-197 68
McTighe, J. P. (2011). Teaching the use of self through the process of clinical supervision. Clinical Social Work Journal, 39(3), 301–307.
Norcross, J., Guy, J. (2007) . Leaving it at the office: A guide to psychotherapist self-care . New York : Guilford .
Reupert, A. (2008). A trans-disciplinary study of the therapist's self. European Journal of Psychotherapy and Counselling, 10(4), 369–383.
Vance, A., Thériault, A., & Gazzola, N. (2021). Psychotherapist use-of-self in clinical supervision: a qualitative investigation of supervisor experiences. British Journal of Guidance and Counselling, 49(4), 603–616.
