פרדוקסים בהתהוות העצמי כמטפל- הרצאה בכנס ישראלי לפסיכותרפיה

"בעבודתי הפסיכואנליטית אני חותר: להישאר בחיים, להישאר בריא, להישאר ער. אני חותר להיות עצמי ולהתנהג כעצמי" (ויניקוט)

הרצאה זו עוסקת בפרדוקסים הכרוכים בחתירה שלנו כמטפלים להיות עצמנו במפגש הטיפולי. החלק הראשון התמקד בתהליכי התהוות ה"עצמי האמתי" במרחבי טיפול והדרכה. חלקו השני של ההרצאה דן בנתיבים להתפתחות וצמיחה בהתהוות העצמי כמטפל, תוך הישענות על "מפת הדרכים" שהתוו גלן גבארד ותומס אוגדן  במאמרם – On Becoming a Psychoanalyst (2009). מי שמעונין בגרסה מ-2025 של המאמר, ההרצאה והמצגת מוזמן ליצור קשר.

הנתיבים להתפתחות של העצמי כמטפל, לפי גבארד ואוגדן כוללים:

• • • פיתוח קול משלנו
    • התייעצות עם עמיתים/מדריך
    • התבוננות רפלקטיבית "תוך כדי תנועה" בעבודה הטיפולית
    • גילוי ויצירה עצמית תוך כתיבה
    • האומץ לאלתר (to improvise)
    • שימת לב להתקוממות מבפנים כשאנחנו חווים "צרימה"/פער כאוב בין רצוי למצוי
    • שימת לב לשינויים החלים בנו על ציר הזמן

Gabbard.& Ogden (2009) 

ההרצאה דנה בקצרה בכל אחד מנתיבי התפתחות אלה, ובהשלכות המעשיות לתהליכי הכשרה והדרכה.

פרדוקסים בהתהוות האני האמיתי כמטפל – פרדס כנס פסיכותרפיה 2012

המטפל כאדם

מיהו המטפל (במובן העמוק של המילה, מיהו באמת, מעומק ליבו) קריטי יותר ממה שהוא עושה": כך כותב עמנואל ברמן בהקדמה לפרק בספר של ויניקוט "עצמי אמיתי, עצמי כוזב".

היכולת לנוכחות חיה, ממשית ואותנטית במלוא מובן המילה של המטפל במפגש הטיפולי תלויה ביכולת של המטפל למעורבות מעומק ליבו, מיכולתו לשאת את הרגשות האמביוולנטיים המתעוררים במערכת היחסים הטיפולית, וביכולתו להכיל את המתח הדיאלקטי הכרוך בחתירה זו.

המאמר נפתח בציטוט מאת ביון-

"אנחנו מדשדשים... אנחנו חותרים למצוא את 'קולנו', את 'הסגנון' שלנו, את התחושה שאנו מטפלים בדרך הנושאת את חותמנו האישי:
המטפל שתהפוך להיות הוא אתה ורק אתה; עליך לכבד את הייחודיות של עצמך – את זו בה משתמש, 

ולא את כל הפירושים הללו  [התיאוריות הללו שב הן אתה משתמש כדי להילחם בתחושה שאינך באמת אנליטיקאי ואינך יודע כיצד להפוך לאחד]." ביון                                                                  וילפרד ביון

"כדי לשמור על חיוניותם של מושגים פסיכואנליטיים וטכניקות פסיכואנליטיות, על האנליטיקאי לגלותם שוב ושוב כאילו היתה זאת הפעם הראשונה" ~ תומס אוגדן

אוגדן מציע לנו לא ללמוד לעולם את עבודת הפסיכואנליזה, אלא להמשיך לגלות אותה מחדש שוב ושוב בכל הקשר מקצועי- עבודה עם מטופלים, הדרכה או קריאת חומרים.

עלינו ליצור דרך תקשורת רעננה, חדשה וייחודית עם כל מטופל (/מודרך) בכל פגישה מחדש. אנחנו מוזמנים לשוחח עם כל מטופל כפי שאין אנחנו משוחחים עם שום אדם אחר בעולם,

להמציא יחד אתו שפה אישית וייחודית (מילולית ובלתי-מילולית).

הדיבור הפשוט וברור, חף מקלישאות, מז'רגון ומטון טיפולי או ידעני, אפשרי אך ורק מתוך העצמי האמיתי של המטפל. השיח הטיפולי נוגע במה שייחודי, חד-פעמי וחי בחוויה של האדם עמו אנו נפגשים. על כל מטפל ליצור זהות אישית ייחודית משלו, זהות ששונה מזו של כל מטפל אחר.

כל מטפל מזדהה עם עמדה, עם אסכולה, עם תיאוריה – של המטפלים שלו, של המדריכים שלו, של כותבים וכותבות נבחרים.

אנחנו קשורים בקשרים עבותים, חלקם מודעים וחלקם לא מודעים, לידע שאנו סבורים שיש לנו.

"בכל פגישה ופגישה אנו עושים מאמץ גדול כדי להתיר את הקשרים הללו", הם כותבים. התרה זו היא המאפשרת לעצמי האמתי של המטפל לבוא לידי ביטוי.

מפת דרכים

מפת הדרכים של גבארד ואוגדן (2009) מעניקה מסגרת מושגית הזמנה להתבוננות מחודשת על האישי והמקצועי בחייו של המטפל.

האנושי והמקצועי יכולים להתחרות זו בזו, לגזול זו מזו, או להזין ולהעשיר זו את זו.

"היש דרך טובה יותר להתוודע לפסיכואנליזה מאשר באמצעות ההזמנה שלא לעסוק בלימוד אלא בגילוי?" - אוגדן

הכרה במתח הדיאלקטי בין האישי והמקצועי בעבודה הטיפולית, ובפרדוקסים בהתהוות העצמי כמטפל חיונית בעיני ליצירת תנאים העשויים לאפשר לכל מטפל לפתח את הסגנון הייחודי שלו כמטפל, הן לטובת הדיאלוג הטיפולי והן לטובת ההתפתחות המקצועית והאישית שלו/ה.

מרחב הביניים

"אדם מתייעץ עם פסיכואנליטיקאי כיוון שהוא שרוי בכאב רגשי, שאין הוא מסוגל לחלום אותו, בלי שידע זאת; או לחילופין, מה שהוא חולם מערער אותו כל כך, עד כי חלימתו משתבשת.

החלימה מתרחשת ברציפות, גם בערות, "בדיוק כשם שהכוכבים נשארים בשמיים גם כאשר זוהר השמש מעמעם את אורם" (עמ' 131).

היא מתרחשת במונחים של ויניקוט, במרחב הביניים.

מרחב הביניים הוא המרחב הפוטנציאלי שבו אפשר לשקם גם את היכולת לשחק. מרחב זה המתקיים בין המציאות האובייקטיבית למציאות הסובייקטיבית, תוך שמירה על הקשר וההבחנה ביניהם, הינו הכרחי לבריאות הנפש.

ההשתקעות בחלימה היא שמאפשרת את התנועה בין המציאות הפנימית לחיצונית מבלי קריסה לאחד הקטבים.

לחלום חלומות שלא נחלמו

"אמנות זו של הפסיכואנליזה: לחלום חלומות שלא נחלמו וזעקות שנקטעו" ~ אוגדן, 2011.

החלימה קריטית ליכולת לשאת את המציאות ולפעול בתוכה

העבודה מתוך העצמי האמיתי של המטפל היא המאפשרת למטופל לחלום את החוויה שקודם לכן לא היה אפשר לחלום אותה.

"כאשר אנליטיקאי עוזר למטופל או למודרך לחלום את החוויה שקודם לכן לא היה אפשר לחלום אותה, הוא עוזר למטופל או למודרך לחלום את עצמו אל תוך הקיום" (עמ' 27)

מקורות

אוגדן, תומס ה. על אי היכולת לחלום (2011). הוצאת עם עובד.

אוגדן, תומס ה. מצע הנפש (2003). הוצאת תולעת ספרים

אוגדן, תומס. ה. לגלות מחדש את הפסיכואנליזה- לחשוב ולחלום, ללמוד ולשכוח

אשלח רשימת מקורות מורחבת לכל מי שמעונין

י שמעונין בגרסה מ-2025 של המאמר והמצגת מוזמן ליצור קשר, ואשלח בשמחה