"אם אתה רוצה להרים אדם השקוע ברפש ובבוץ, אל תחשוב שאפשר לך להישאר מלמעלה ודי לך שאתה מושיט את ידך. עליך לרדת כולך למטה אל תוך הרפש והבוץ. כאן, תפוס אותו בידיים חזקות ומשוך אותו ואת עצמך אל תוך האור". (רבי שלמה מקרלין – מצוטט על ידי מרטין בובר ב"סיפורי חסידים"/ האור הגנוז)
כדי להיות עם אדם שמרגיש שקוע בתוך בור עמוק וחשוך, עלינו גם להתחבר למקום בתוכנו שמכיר את ההרגשה הזאת. זה מחייב אותנו לא להישאר "מלמעלה", אלא להיות מוכנים להיכנס לתוך הבור שלו ולהיות עמו שם, בפנים. על הנכונות להיכנס אל תוך הבור ו"להיות עם", כותבת ברנה בראון מאוניברסיטת יוסטון. זה מחייב אותנו להעז להיות במגע עם הפגיעות שלנו עצמנו, כפי שמתואר בסרטון הבא:
להלן סיכום המסרים העולים מהסרטון:
אז מהי אמפתיה?
בהתבסס על המחקר בתחום, קיימים ארבעה אפיונים של אמפתיה:
- היכולת לראות את העולם דרך עיני האחר ולהכיר בנקודת המבט שלו כאמת שלו.
- היכולת להניח בצד את השיפוטיות.
- היכולת לזהות רגשות של אחרים.
- היכולת לבטא את הרגשות הללו, כך שהאחר ירגיש מובן.
במה שונה אמפתיה מסימפתיה?
אמפתיה – להרגיש עם האחר – יוצרת קשר, בעוד הסימפתיה מבודדת ומנתקת. בסימפתיה יש התבוננות מבחוץ, לעיתים ממבט-על, מעמדת יתרון, אפילו מתוך התנשאות. כדי להיות עם אדם שמרגיש שקוע בתוך בור עמוק וחשוך, עלינו להתחבר למקום בתוכנו שמכיר את ההרגשה הזאת. זה מחייב אותנו לא להישאר "מלמעלה", או "להעניק לו רשות להרגיש את מה שהוא מרגיש", אלא להיות מוכנים להיכנס לתוך הבור שלו ולהיות עמו שם, בפנים.
באמפתיה יש פגיעוּת. יכולים להיכנס למרחב זה, ולחוות מעורבות אמפתית אותנטי, רק אם אנחנו מוכנים להעז להיות במגע עם הפגיעות שלנו עצמנו, מתוך חיבור לאנושיות משותפת . כאשר אנחנו מאבדים את הסובלנות שלנו לפגיעות, אנחנו גם מתרחקים מהדברים שלהם אנו זקוקים ומשתוקקים ביותר, כמו שמחה ואהבה, שייכות ואמון, אמפתיה ויצירתיות.
כשלים באמפתיה:
כשאדם אחר משתף אותנו במשהו שפגע בו במידה משמעותית, אנחנו נוטים במצבים רבים לייפות את המצב, להראות את חצי הכוס המלאה. בניסיון לעודד, אנחנו מגיבים במשפטים שמתחילים במילה "לפחות", זאת במקום לתת תוקף למצוקה שהזולת שרוי בה.
"תגובות כאלה נפוצות ביותר," מדגישה ברנה בראון, "אנחנו עושים זאת כל הזמן." למעשה, אנחנו עושים זאת לעיתים כדי לעודד את עצמנו. אחת התגובות הנוספות שלנו כשאנחנו ניצבים מול מצבים קשים, היא לנסות "לתקן", "להציל" או לשפר את המצב. "אם אני משתפת אותך במשהו שקשה לי, אני מעדיפה שתגיד לי, 'אני לא יודע מה להגיד עכשיו, אני פשוט שמח ששיתפת אותי,' אומרת ברנה בראון. כי האמת היא שרק לעתים נדירות תגובה יכולה לשפר משהו. מה שמשמעותי הוא הקשר שנוצר.
"משוך אותו ואת עצמך אל תוך האור"- ובחזרה לציטוט בפתיחה, היציאה לאור עוברת דרך ה"להיות עם" בבור- ולעיתים גם בבוץ וברפש. מסר נוסף , העולה מן הכתוב, עוסק במי שמבקש להושיט יד: אל לו לשכוח את עצמו; עליו לרדת כול כולו למטה אל תוך הרפש והבוץ, אך גם להעלות "בידיים חזקות" את עצמו יחד עם האחר אל תוך האור.
כוחה של האמפתיה הוא ביצירת החיבור האנושי, ביכולת לכאוב יחד, ביכולת לשמוח יחד, להיות ביחד ב"רפש ובבוץ" ולצאת יחד אל האור.
אמפתיה: הסתכלו דרך החלון של המטופל
"צריך להביט גם מבעד לחלון של האחר. צריך להשתדל לראות את העולם מבעד לעיניו של המטופל" מדגיש אירווין יאלום בספרו מתנת התרפיה ומוסיף:
"מידת ההתקדמות של הטיפול תלויה במידה רבה ביכולתו של המטפל להיכנס לעולמו של המטופל. מטופלים מפיקים תועלת אדירה מעצם החוויה של היותם מובנים בלא סייג על ידי אחר. מכאן חשיבותה של ההערכה האמפתית שלנו באשר לאופן שבו חווה המטופל את העבר, ההווה והעתיד" (יאלום, מתנת התרפיה, עמוד 37).
"אני בן-אדם, ושום דבר אנושי אינו זר לי", טען המחזאי הרומי פובליוס טרנטיוס, לפני מעל אלפיים שנה. הוא קורא לנו בדבריו להיפתח לאותו חלק בתוכנו התואם כל מעשה או רעיון שהאחר מעלה בדבריו. אם לא נעשה כן, חשוב שנברר מדוע בחרנו לסגור את אותו חלק בתוכנו. על כך במאמר על שימוש בעצמי (USE OF SELF) של המטפל ועל עולמות המצטלבים במרחב הטיפולי.
