"כולנו בונים שוברי גלים פנימיים כדי להדוף את תוגות החיים ואת הכוחות המשתוללים לפעמים בתוך מוחנו. תהיה אשר תהיה הדרך בה אנו בוחרים לעשות זאת- באמצעות אהבה, עבודה, משפחה, אמונה, חברים, הכחשה, אלכוהול, סמים או תרופות- אנחנו בונים את החומות האלה, אבן אחר אבן, במשך תקופת חיים. אחת הבעיות, כמובן היא לבנות את המחסומים האלה בגובה ובחוסן כאלה, שיספקו לנו נמל בית אמיתי, מפלט מן הסערה והכאב, ועם זאת יהיו נמוכות מספיק, כדי להניח למי ים טריים להיכנס.
אבל האהבה, בשבילי, היא בסופו של חשבון חלק הרבה יותר מדהים משובר הגלים הזה. היא עוזרת לי להדוף את האימה ואת הזוועה, אבל מתירה לחיים וליופי ולחיוניות להיכנס—לאחר כל מוות שפקד את מוחי או את לבי, באה האהבה כדי ליצור מחדש את התקווה ולשקם את החיים. האהבה, במיטבה הפכה את התוגה הטבועה בחיים מעצם מהותם לנסבלת, ואת יפי החיים היא חפשה במלוא הדרו. באופן בלתי מוסבר ומפתיע, היא סיפקה לא רק כסות אלא גם פנס, לעונות האפלות ולמזג האוויר הקודר יותר" .
ג'יימסון, ק.ר. (1996). נפש לא שקטה. הוצאת מטר.
