מתנת הסליחה

בעשורים האחרונים ישנה התעניינות גוברת והולכת במושג "סליחה" ובהשפעתה על הבריאות הגופנית והנפשית.

על מנת להבין מהי סליחה, חשוב להבין מה היא לא:

לסלוח, ראשית, אין פירושו לשכוח, להסיר אחריות או להצדיק עוולות. סליחה אמיתית אינה יכולה לבוא ממקום של התעלמות מכאב או העמדת פנים שדבר לא קרה. נהפוך הוא, תהליך אמתי של סליחה מחייב הכרה בעוול.

"סליחה היא בחירה" כותב הפסיכולוג רוברט אנרייט (Enright, 2001), שערך מחקרים רבים על תהליכים תוך-אישיים ובין-אישיים היכולים לתרום לסליחה. אנריט מגדיר סליחה כ"ויתור מרצון ומתוך בחירה חופשית על עוינות לנוכח עוול".

הבחירה לסלוח אינה מובילה בהכרח להפחתה של הכאב הנפשי, אך היא צעד חשוב בהנעה של תהליך פנימי  שעשוי להוביל להקלה. לא מדובר רק בתהליך בין אישי, כי אם גם בתהליך תוך-אישי המאפשר לאדם להשתחרר ממטענים עודפים של טינה, עלבון או מרירות כנגד אדם אחר על מעשה שהוא ראה בו כפגיעה, מחלוקת או עוול.

הסליחה היא מפתח, מפתח לפתיחת שערי הכלא של טינה.  לרוב לא די בסיבוב קל של המפתח.  
הבחירה לנסות ולסובב את המפתח, או להשאיר את השער נעול, היא בידינו.

מדוע לסלוח?

כשאנחנו נוטרים טינה אנחנו נפגעים פעמיים: פעם ראשונה מעצם העוול שנגרם לנו ופעם שנייה מהמטענים הקשים שאנו נושאים בתוכנו.

מחקרים מצאו, שאנשים שעברו טיפול פסיכולוגי, שמטרתו לעודד סליחה, זכו בעקבותיו בעלייה בערך העצמי וירידה ברמת  הפחד, הדיכאון וסמפטומים פוסט-טראומטיים.

לסליחה גם יתרונות בריאותיים: סליחה נמצאה קשורה במדדים יציבים יותר מבחינת לחץ דם יציב, ויש המשערים, כי היא אף תורמת להפחתה בסיכון למחלות לב (Chida & Steptoe, 2009ׁׁ).

ד"ר ניצה אייל בספרה "תמונות פסיכולוגיות" מתארת סיפור מן החיים, הממחיש עד כמה מכביד ומיותר לשאת רגשות שליליים, כעסים ומועקות:

בבית ספר באירלנד ביקשה מורה מתלמידיה לבחור תפוח אדמה אחד שייצג כל אדם שלא סלחו לו על משהו שעשה להם. 
התלמידים התבקשו לרשום על כל תפוח אדמה את שמו של האדם ואת התאריך, ולהכניס לשקית. 
חלק מהשקיות, ראוי לציין, היו כבדות מאוד. תלמידים נשאו איתם את השקית עם תפוח האדמה במשך שבוע ימים לכל מקום – 
למגרש המשחקים, לכיתה, הביתה ולמיטה בשעות הלילה. ככל שעברו הימים החלו תפוחי האדמה להירקב, 
להעלות ריח רע והיו למטען מעיק ומאוס.
עדיף להגיש זר פרחים ~ ניצה אייל (2010).

הסליחה כתהליך

סליחה אמיתית היא תהליך  ולא דבר חד פעמי. לסליחה אמיתית אי אפשר להגיע כלאחר יד או כדי "לצאת לידי חובה". דרוש אומץ על מנת לצאת מתא הכלא של הכעסים. לבוא למגע עם הרגשות הפגיעים החבויים לעיתים קרובות מתחת לכעס. זה מעשה אמיץ.  תהליך הסליחה מצריך גם גיוס משאבים נפשיים – ובראש ובראשונה סבלנות והתמדה במפגש עם רגשות מכאיבים, כגון עלבון, דחייה, מרירות, אכזבה ובדידות.

אז, איך?

אנריט הציע מודל של תהליך סליחה המחולק לארבעה שלבים עיקריים (Enright & Fitzgibbons, 2000) :

1. הכרה בעוול, בכעס ובכאב שהתעוררו בעקבות הפגיעה: צעד זה, הכרוך בהתבוננות פנימה וחשיפה הדרגתית,  הוא אחד הצעדים הקשים בתהליך הסליחה עבור רבים מאיתנו.
2. החלטה: אפשר להחליט לעשות דברים שיתרמו ליכולת שלנו לסלוח. ההכרה במחיר של הסירוב לסלוח (unforgiveness), סוללת את הדרך לנכונות לעבור בירור פנימי של הרגשות ובחינה מחדש של התפיסות סביב הפגיעה, והשלכותיה  על חיינו.
3. עבודת הסליחה: בשלב זה מתרחשים תהליכים רגשיים, הטורפים את הקלפים, ומעוררים לעיתים קרובות בלבול, אך מאפשרים עיבוד הדרגתי של הרגשות המורכבים סביב הפגיעה. יש שנפתחת תיבת פנדורה, ואדם מגלה, כי אין מדובר באירוע אחד או בדמות אחת, כי אם בשרשרת של אירועים. הגילויים בדרך יכולים לערער את שיווי המשקל, ואף להציף, אך בו-זמנית להוביל בהדרגה לפינוי מרחב להבנה מחודשת. בזכות תהליך זה, נפתחות אפשרויות חדשות להבנת הפגיעה. תהליך זה יכול להוביל להבנה מחודשת של הפוגע, מדוע נהג כפי שנהג, ולעיתים גם לחיבור אנושי ואמפתי יותר אליו כאדם בעל צדדים מרובים. ברם, המשמעות העיקרית של התהליך מתבטאת בתהליך הטרנספורמציה שעובר האדם המבקש לסלוח, ובמשמעויות של התהליך מבחינתו הסוביקטיבית.
4. הגדרה מחדש: בשלב זה מתפנה מרחב המאפשר הענקת משמעות מחודשת למה שעברנו ושינוי פרספקטיבה המאפשר לראות את הפגיעה בהקשר הרחב יותר של חיינו. היכולת לסלוח, לפי אנרייט, דורשת מאיתנו יכולת לבחור, אך גם מרחיבה את יכולת הבחירה.

המחקר הראשון של אנריט, שהתפרסם בכתב העת "פסיכותרפיה" ב-1993, נערך על נשים מבוגרות שעברו התעללות מתמשכת. התכנית שגיבש הייתה מאתגרת, בהתחשב בעומק העוולות ובהסטוריה של טראומות מורכבות שחוו נשים  אלה. המחקר הצביע על הקלה בסימפטומים של דיכאון, חרדה והפרעה פוסט-טראומתית בקרב נשים שעברו תהליך זה (Enright & Fitzgibbons, 2000).  הנשים דיווחו על פחות בדידות, תחושת הקלה, שחרור מפחד, וחוויה של התחלה חדשה בחיים. לצד השאלות הלא פתורות סביב מרכיבי התכנית, המודל שפותח זכה לבסיס אמפירי נרחב בקבוצות שונות, ונמצא כתורם להפחתת הדיכאון ולשיפור באיכות החיים בשלבים שונים במעגל המעגל החיים (Webb, Phillips, Bumgarner & Conway- Williams, 2013).

מדוע קשה לסלוח?

לא פשוט לבקש סליחה. גם לא פשוט לסלוח.

רגשות קשים וטעונים כלפי מי שפגע בנו הם טבעיים. הכעס, החותר לשיקום גבול, הינו טבעי. כך אנחנו שומרים על עצמנו. הרצון לנקום נעוץ בהיסטוריה האבולוציונית שלנו. מטרת הנקמה, על פי הפילוסופית מרתה נוסבאום ההבנה האנושית שחיי האדם שבירים, תורמת לתפיסה שהתרופה היחידה היא תגובת נגד, מכוונת וחמורה באותה מידה. ככל שאדם מרגיש חשוף יותר ופגיע יותר,  כן תגבר הנטיה שלו לראות בנקמה אמצעי הגנה, הרתעה או דרך לשיקום סדר חברתי. יש הרואים בנקמה דרך לגרום למושא הנקמה סבל הדומה לזה שגרם מלכתחילה. ואולם, הן ההימנעות והן הנקמה עלולים להוביל להסלמה ולהנציח מעגל קסמים אכזרי, ולגבות מאיתנו מחיר כבד לטווח ארוך, במקום לשרת את מטרותינו.

לסליחה יש אופי פרדוקסלי.

"ככל שהעוול גדול יותר, כן יש יותר על מה לסלוח. אולם ככל שיש יותר על מה לסלוח, כן יש פחות טעם לסלוח, בשל עוצמתו של העוול". טוען הפילוסוף ד"ר יותם בנזמין, מחבר הספר  "לסלוח ולא לשכוח: האתיקה של הסליחה", מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008

לפי בנזמין, חשוב להבחין בין סליחה לפיוס:

"שניים שהסתכסכו יכולים להתפייס אם הם מחליטים לשכוח את ההאשמות ההדדיות ולפתוח דף חדש ביחסיהם. 
אפשרות אחרת לפיוס מתרחשת כאשר כל אחד מן השותפים לסכסוך מתאר באריכות את נקודת מבטו ומסכים שלא להסכים על נקודת מבט משותפת. 
צד א' חושב שהוא נהג כשורה ושצד ב' אשם, ואילו צד ב' סובר להפך. 
שני הצדדים מסכימים לשמוע איש את רעהו ולהמשיך בחייהם המשותפים בלי להכריע מי צודק" (בנזמין, 2008).

ההכרה ההדדית בעוול, של הפוגע ושל הנפגע, מאפיינת אפוא את הסליחה הדיאלוגית

הסליחה כתהליך דיאלוגי

סליחה לא מחייבת ויתור על עשיית צדק. העובדה שסלחנו למי שפגע בנו לא אומרת שהוא משוחרר מאחריות. קורבן לניצול לא אמור, למשל, להתפייס עם המנצל ובפרט כשזה נותר מסוכן באופן פוטנציאלי. אבל הוא עדיין יכול להגיע למקום של אמפתיה והבנה כלפי מושא הסליחה. "אם אסלח או לא – אין בכך כדי להשפיע על עשיית הצדק", הוא אומר. "הסליחה מתרחשת בתוך העור שלי". מדובר באקט של החלטה מודעת לשחרר כעס, תרעומת, עלבון או רצון לנקמה, כלפי אדם, קבוצה או ישות שפגעו בנו, ללא תלות אם הם ראויים לסליחה שלנו. זו זכותו המלאה של הנפגע לבחור אם לסלוח או לא.

כאשר אדם חש פגוע, הוא רוצה להחזיר לעצמו שליטה. אחת הדרכים לכך הינה לחתור לפגוע בחזרה. יש התנגדויות נוספות לתהליך הסליחה: יש המתקשים לוותר על הדרישה לפיצוי. יש המרגישים שהכעס נותן להם תחושה של כוח, ולכן אין הם רוצים לוותר עליו.

לכעס יש ערך השרדותי.

הוא חשוב לשמירה על גבולותינו. אין כל נזק בכעס בריא. נהפוך הוא, במצבים בהם נגרם עוול, הכעס יכול לתרום לשיקום הגבול,  אך כעס עצור הנמשך זמן רב, דומה לבלון שנלחץ: אם האוויר לא יוצא בדרך אחת, הוא ייצא בדרך אחרת. הרגשות המכאיבים שמאחורי הכעס יכולים להיות קשים מנשוא, ודווקא משום כך חשוב לתת להם מקום ולגיטימציה.

אין לדחוק באדם שנפגע "לשחרר" את הכעס ו"להתקדם" לכיוון של סליחה. רגשות שהודחקו אל מתחת לפני השטח יכולים לבוא לידי ביטוי בסימפטומים פיזיים, כמו עייפות, מתח, כאבי ראש ועצבנות. לא מפתיע שנמצא  קשר בין חוסר סלחנות לבין קשיי שינה. מחשבות טורדניות (מה שמכונה רומינציה) מהוות גורם מרכזי המאפיין מרירות כרונית (Chronic embitterment). עוינות עקב כעסים לא פתורים נמצאה כקשורה לסיכון מוגבר למחלות לב ולפרוגנוזה גרועה יותר לתחלואה ותמותה בקרב אנשים עם מחלות לב קיימות (Chida & Steptoe, 2009ׁׁ). הגוף זוכר!

כעסים פועלים לעיתים גם כמו בומרנג. באנגלית אף קיים ביטוי מיוחד לכך: Boomer-anger,

כלומר – הכעס שאנו שולחים החוצה, נוטה לחזור אלינו.

אנשים הנוטרים טינה לאחרים באופן קבוע מסכנים לא רק את היחסים שלהם, אלא גם את בריאותם. מרירות מצטברת פוגעת לא רק במערכות היחסים עם הפוגע, כי אם גם במערכות יחסים אחרות בחיינו (Bono, McCullough,  & Root, 2008). נכונותו של האדם הפוגע להודות בפגיעה ולקחת אחריות על מעשיו עשויה אמנם לתרום לחוויה של תיקוף מבחינת הנפגע, אך חשוב לא להציב זאת כתנאי לתהליך ההחלמה אחרי פגיעה. המחקרים מראים, כי גם סליחה חד-צדדית עשויה לתרום לבריאות (הגופנית ונפשית) של הנפגע, בין אם "מגיע" לפוגע ובין אם לא.

במקרים מסוימים, הסליחה דווקא מעניקה לסולחים את האומץ להוציא את עצמם מן היחסים ההרסניים שהם נתונים בהם, ולהשתחרר מאחיזתם.  כשאנו משתחררים מהצורך לנקום, משתחררת אנרגיה. רגשות חיוביים תורמים לחיזוק המערכת החיסונית. הם תורמים לבניית משאבים, להרחבת אלטרנטיבות פעולה פתיחות קוגניטיבית  (יצירתיות, גמישות, ראיית התמונה  הרחבה יותר).

הנקמה, לעומת זאת, מתנקמת בנו. הנקמה היא חרב פיפיות. היא עשויה לפגוע בצד הננקם, אך ללא ספק היא פוגעת בנוקם.

זאת ועוד, הסליחה, מנקודת המבט של המבקש סליחה, הסליחה אינה רק דרך ליישוב  קונפליקטים בין אישים. החשוב הוא לא ה"מופעים" כלפי חוץ של התנצלות או בקשת סליחה, אלא הדיאלוג הפנימי והתהליך שמתרחש בתוכנו הסולל את הדרך לתיקון. תהליך זה עובר דרך אשמה ותיקון, כפי שמתאר זאת הרב זקס. כשאנו חוטאים, והרי כולנו חוטאים, יש דרך קדימה: להכיר בחטא, להודות בו, לבטא חרטה, לתקן את המעוות  — להשתנות.

לדעת שגם אם מעשיי רעים "נשמה שנתת בי טהורה היא". 
בעבודה קשה על עצמנו נוכל לזכות בסליחה — לדעת זאת פירושו לחיות בתרבות של חסד ושל תקווה. וזהו רעיון משנה־חיים (Sacks, 2010).

"לו להשיב ניתן את מחוגי הזמן" 

"לו להשיב ניתן את מחוגי הזמן", כך בשירו של אהוד מנור ה"בלדה לשוטר". בסרטים אפשר להחזיר אחורנית את מחוגי הזמן, להריץ מחדש את הסרט; לנסוע אחורנית בזמן, במאמץ לעשות דברים אחרת; לומר את מה שלא הספקנו לומר. ובמציאות?

כמה קשה לקבל את מה שלא ניתן להשיב.

הסליחה היא ויתור על הסיכוי לשנות את העבר, כדברי טיך נאט האן. לא פשוט לוותר על האשליה של חזרה במעגל הזמן. על מנת להכיר במציאות כפי שהיא באמת, להתאבל על אשר לא ניתן להשיב.

הנכונות לסלוח עולה לרוב עם הגיל, אם כי לא אצל כולם, כך מראים מחקרים רבים. הידיעה שהחיים קרבים לקצם מדרבנת את מרבית האנשים "לקשור קצוות פרומים" ולהתפייס עם אנשים משמעותיים בחייהם, ובראש ובראשונה עם עצמם. 

אחד ההסברים לכך מתייחס ליכולת ההולכת ומתפתחת עם הגיל לשמור על המשאבים ולמנוע בזבוז מיותר אנרגיות. לא זו בלבד שאין זה יעיל להתרגז מכל דבר או להתעסק בחשבונות עבר, זה גם מעייף. תהליך הסליחה מפנה אנרגיות להתמודדויות של הישרדות בהווה או כאלה הצפויות בעתיד.

מה שרואים מנקודת זמן שקרובה לזמן הפגיעה, עשוי להיראות אחרת ממרחק הזמן, ובפרט כשאדם צופה בעברו תוך ראיית מעגל החיים כולו. המרחק בזמן מקנה אפוא פרופורציות חדשות. הזמן לא בהכרח מסייע להגלדת הפצעים, אך הוא חושף את התמונה הרחבה יותר. להתרחבות הפרספקטיבה יש השלכות משמעותיות ביחסים בין בני זוג, בין אחים, בין הורים וילדים ובקשר עם חברים.

ההבנה, שלא כל המחלוקות שלנו ניתנות לפתרון, גם היא מכשירה את הקרקע לגישה מפויסת יותר לחיים, וניהול נבון של האנרגיות שלנו. אחרי העלבון, המילים הקשות, הנתקים, ה"ברוגז"ים, ההתנצלויות המאולצות או הכנות, אנו נשארים עם הבנה שאנשים שונים מאיתנו. חלקם של ההבדלים המפריעים לנו אינם ניתנים לתיקון. את העבר אי אפשר להחזיר, אך אפשר להישיר מבט אל המציאות וללמוד להתמודד עם אותם מצבים שבהם הזולת מתנהג אלינו באופן שאינו עולה בקנה אחד עם הציפיות שלנו.

הסבר נוסף לעליה ביכולת לסליחה עם הגיל מתייחס ליכולת ההולכת ומתפתחת להכלת מורכבות רגשית. עם הגיל עולה  לרוב היכולת לחוות שמחה לצד צער, סיפוק לצד אכזבה, סקרנות לצד שעמום, גילוי ויצירה לצד תחושת תקיעות. מרכיב מפתח המנבא את איכות החיים והרווחה בגיל מבוגר הוא יכולת הקבלה (acceptance) של רגשות שליליים וחיוביים כאחד.

הסליחה אינה משנה את העבר, אך היא מרחיבה את העתיד

"לֹא יַגְלִיד הַכְּאֵב הַזֶּה, בִּלְתִּי אִם יֻגַּד"  ~ דנה אמיר בספר "קריעה". אבן חושן 2016 

האופי הפרדוקסלי של הסליחה מתחדד במצבים של טראומה מסיבית. מחקרים שבחנו את תגובותיהם של ניצולי שואה, הראו עד כמה הניצולים נבדלים זה מזה ביכולת ההתמודדות שלהם הן עם טראומות השואה והן עם קשיי ההווה, כולל אלה הקשורים לתהליך ההזדקנות.

יש מי שאינם מסוגלים לשאת ולו בדל של מחשבה על מחילה. אחרים רואים בסליחה דרך להתמודד עם השבר העמוק שנפער בחייהם ולהרחיב את ההווה על ידי חיבור לחוויות העבר, לאנשים המשמעותיים בחיים שלפני השואה, למורשת ולתרבות (זריהן, קורן, ואיזיקוביץ, 2016).

מפתיעים היו ממצאי מחקר שנערך בנושא בשנת 2010 והציג את השאלה:

"היום, 65 שנים לאחר השואה שעברה על העם היהודי באירופה, האם הגיעה העת לסלוח לעם הגרמני ולגרמניה על פשעי השואה?".

שאלה זו הוצגה כחלק מאותו סקר, שבו השתתפו 500 נבדקים אשר מהווים מדגם מייצג של האוכלוסייה היהודית הבוגרת בארץ. 23% מהם השיבו, כי הם מוכנים לסלוח, 70% השיבו בשלילה, ו-7% לא ידעו כיצד להשיב לשאלה. גם במחקר זה, כמו במחקרים קודמים, נמצא קשר מובהק בין הגיל לבין הנכונות לסלוח. ככל שעוברות השנים, השלכותיהם של אירועי חיים חיובים ושליליים גם יחד מתבטאים בשונות רבה, המתבטאת בחוסן ובפגיעות, בו-זמנית או לחוד.זאת ועוד, יש קשר הדוק בין היכולת לסלוח ובין מרקם היחסים בהווה והתקשורת המשפחתית, כפי שנראה בהמשך.

האם הסליחה עוברת מדור לדור?

שאלה זו עמדה במרכז מחקר שנערך על ידי אורי עייק ורחל לוי-שיף , שהתפרסם בספר "על הסליחה הבין-אישית", שיצא השנה בהוצאת רסלינג (זריהן, קורן, ואיזיקוביץ, 2016).

במחקר זה השתתפו 191 נבדקים משלושה דורות: 79 ניצולי שואה בטווח גילאים 88-70, שהיו כולם בני 18 או פחות ערב המלחמה, 59 מדור שני ו-35 מדור שלישי. נמצא, כי סליחה וסלידה יכולים להתקיים זה לצד זה. ככל שדור הסבים מביע יחס של פתיחות ונכונות לסלוח, גם ילדיהם וגם נכדיהם מביעים יחס כזה. לעמדת ההורים יש השפעה על עמדות ילדיהם ונכדיהם. מרבית האנשים נעים בין סליחה לאי-סליחה. סליחה לפוגע אינה בהכרח מצב דיכוטומי, שבו הנפגע מצהיר "סלחתי" או "לא סלחתי".

בשונה מגישתנו של אנרייט, המדגישה את ה"החלטה לסלוח" יש הטוענים שאין צורך בהחלטה לסלוח, אלא יש לאפשר לסליחה להופיע מעצמה כחלק טבעי מתהליך ההחלמה, כתוצר לוואי של תהליך הטיפול. ציפיות להשלמה,  פיוס, או לפיתוח רגשות חיוביים כלפי הפוגע וחידוש הקשר עמו, עלולים לפי גישה זו, לחבל ולעכב תהליך אמיתי של סליחה.

התחשבנויות וחשבונות לא פתורים פוגעים לא רק בפרט, כי אם במרקם המשפחתי כולו. דפוסים אלה גם יכולים לעבור מדור לדור.

"מן המקום בו אנו צודקים, לא יפרחו לעולם פרחים באביב" ~ יהודה עמיחי.

כשאנשים מתעקשים לרקוע ברגליהם ולעמוד על ה"אמת" שלהם מבלי להיפתח לנקודות מבט שונות משלהם, המשפחה כולה משלמת מחיר כבד. שדות שפרחים יכלו לפרוח בהם, הופכים לאדמה קשה, יבשה ושוממה. מוצדקות ככל שתהיינה הסיבות לכעסים, זה מקום שומם לכל הצדדים. את המחיר משלמים לא רק ההורים, אלא הילדים ויתר בני המשפחה הנושאים מטענים של כאב וצער, התמרמרות, ויאוש עמוק מניסיונות להידברות.

יש קשר הדוק בין קונפליקטים לא פתורים והשתקה. כשהאזורים ה"לא מדוברים" במשפחה רבים, ילדים נזהרים לעיתים קרובות שלא לשאול שאלות, להפר את קשר השתיקה, או "לחצות גבולות" בהעלאת נושאים טעונים אשר ייגרמו חרדה להוריהם. הם מנסים להגן על עצמם ועל הוריהם על ידי "קבירת רגשותיהם" או על ידי התנהגות המסיטה את תשומת הלב מרגשות ההורים. מתגבשים כך במשפחה חוקים משפחתיים לגבי הנושאים עליהם "אסור" לדבר, וכך מוגבלות שיחות לגבי נושאים רבים, בדרך הפוגעת ביכולתה של המשפחה ללבן קונפליקטים.

תהליכי סליחה המתאפשרים במרחב הטיפולי תורמים לחיזוק היכולת של המשפחה להיות בסיס בטוח, ומקדמים תהליכים של הבניה מחדש של נרטיב אישי ומשפחתי, תוך צמצום של האזורים ה"לא מדוברים" במשפחה. האפשרות לספר את הסיפור האישי,  לתת ביטוי לכאב, תורמת להרחבת יכולתם של בני המשפחה השונים לבטא רגשות וכמיהות, ולהרגיש תמיכה על ביטויים של אלה.

מהתחשבנות להתחשבות: על סליחה במשפחה הרב דורית

אסתר אליצור ונחי אלון (2016) כותבים בכתב העת "פסיכו-אקטואליה" על התחשבנויות של אנשים באמצע חייהם, המתחשבנים עם הוריהם בני ה-70 וה-80 על חוויות ילדות, שהתרחשו עשורים רבים לפני כן. על מה שההורים עשו ועל מה שלא עשו. הילדים הבוגרים מטיחים האשמות ואף מאיימים לעתים בניתוק קשר או אף בניתוק ממש. יש המונעים מההורים לראות את הנכדים או תובעים מהם תביעות כספיות לא סבירות כסוג של "פיצוי".

דפוסים אלה יוצרים חומות של מגננה ותהומות של עוינות וניכור. באווירה כזאת, קל להזין את הפחד והחשדנות, מה גם שלעתים מוותרים על היכרות בסיסית, שיכולה הייתה להפיג את הניכור. עם השנים יש ונשכחות הסיבות המקוריות לפגיעה, אך נשמר הזעם. המחברים מדגישים, שהדוגמה שנותנים ילדים כאלו לילדיהם שלהם היא הרסנית. יש סיכוי רב, שההתקפה הבלתי פוסקת של הילדים על הוריהם תגרור בעתיד התנהגויות דומות מצד ילדי הילדים כלפיהם, וכך מונצח מעגל ההתחשבנות.

את המעגל הזה אפשר לפרוץ.

בשנים האחרונות פותחו מספר מודלים המבוססים על תיאוריית ההתקשרות לטיפול בפגיעות עבר ושיקום התקשרות במשפחות מנותקי קשר. מודלים אלה מתבססים בין היתר על המחקרים על הקשר בין התקשרות בטוחה בבגרות  ליכולת לסלוח ולשקם אמון שנפגע ( Liao & Wei,  2015).

הטיפול מותאם למשפחות שחוו מצבים טראומטיים של בגידה או כנטישה ברגעים קריטיים. פגיעות אלה מכונות "פצעי התקשרות" (Attachment injuries). בבסיס גישה טיפולית זו עומדת הסטת המיקוד ב"מי אשם" או בניסיון "לשנות" את האדם שנחשב כ"בעייתי" (בן הזוג/ההורה/האח או בן משפחה אחר) לשיפור היחסים במשפחה. בני משפחה נוספים חוץ מהפוגע והנפגע מגויסים כשותפים לתהליך היוצר מחויבות לשבירת מעגל הטינה, וליצירת "איים של בטחון" במקום בו שלטו עוינות וחשדנות.

ביטויים של פגיעות וכאב אינם מקובלים במשפחות מסוימות ואף נתפסים כחולשה ויש רבים שקל להם יותר לכעוס מאשר לכאוב. קבלה של הכמיהות העמוקות והחלקים הפגיעים שבתוכנו, הם מרכיבים חשובים המנבאים את הצלחת הטיפול. סוג המפגשים והרכב המשתתפים מותאם לכל מקרה ומקרה.

מודל הפירמידה להשגת סליחה (REACH)

מדובר במודל נוסף של טיפול לקידום תהליך של סליחה בטיפול זוגי או משפחתי.

במודל זה יש 5 שלבים: מבסיס הפירמידה כלפי מעלה (בהתאם לראשי התיבות REACH) :

• Recall -הנפגע משחזר את הפגיעה שנגרמה לו.
• Empathy – פתיחת הלב לאמפתיה כלפי הפוגע דרך ניסיון לדמיין כיצד הפוגע הרגיש וחשב לפני ובעת הפגיעה.
• Altruistic  – נדיבות בהענקת מתנת הסליחה, דרך התחברות להרגשה האישית של הנפגע כאשר מישהו סלח לו.
• Commitment- הסולח מצהיר בפני אדם אחר או בפני עצמו על נכונותו לסלוח לפוגע.
• Holding – הסולח מנסה לשמר את מצב הסליחה אותו השיג. מגבש נרטיב חדש שהסליחה הוא חלק בלתי נפרד ממנו.

סליחה ופיתוח אמפתיה במשפחה הרב-דורית

DiBlasio בשיתוף עם וורטינגטון וג'נינגס הרחיבו את מודל הפירמידה , ופיתחו תכנית לקידום תהליכי סליחה במשפחה הרב דורית (DiBlasio, Worthington, & Jennings, 2013).  הם מזמינים  לפגישה הטיפולית גם אחרים שהיו חלק מחיי הנפגע כאשר גדלו. התכנית כוללת הכנה המיועדת להתמודדות ספקות וחששות מהטיפול, כמו חשש מהתעוררות של קונפליקטים ישנים ומהמשך ההתחשבנות וההאשמות בהווה. מדובר בתהליך של עדות. 

• השלב הראשון הנו העלאת זכרונות, בירור תפיסות לגבי החיים במשפחה, הבנה כי בני המשפחה חוו חוויות שונות, וכי אין בהכרח רק "סיפור אחד" (No single story) לגבי מה שארע.
• בשלב השני, מתנהל דיון על אפשרות הסליחה, מקומה בעולם הערכי /דתי של בני המשפחה והמוטיבציות לסליחה.
  לכל משתתף הרוצה בכך ניתנת הזדמנות לבקש סליחה על פגיעה אחת או עוול אחד להם הוא אחראי מעברו. מבחינים בין אשמה לבין אחריות.
• השלב השלישי הנו שלב הצהרת הפגיעה. כל חבר במשפחה מקבל הזדמנות להצהיר על פגיעה עליה הוא לוקח אחריות ומבקש עבורה סליחה .
• השלב הרביעי מוקדש לניסיון להעמיק בהבנת הפגיעה והרקע לה. הנפגעים ובני המשפחה האחרים מוזמנים להעלות שאלות הקשורות לעוול, מבקשים הסבר מהפוגע מדוע כל זה קרה, מנסים להבין מה היה ומדוע. יש להדגיש שבירור זה מתנהל מבלי להצדיק את הפגיעה .
• בשלב החמישי, שלב גילוי הכאב, תשומת הלב עוברת לנפגע והוא מעודד לספר באריכות על מה שעבר עליו. רגשותיו, סבלו וכאבו הקשורים לפגיעה. כאשר מספר חברים מהמשפחה נפגעו מבן המשפחה, כל אחד מקבל הזדמנות לתאר את סבלו וכאבו.
• השלב השישי, שלב הפסקת הפגיעה ומניעת הישנותה, כולל תכנון מדוקדק לגבי הצעדים שיבטיחו הן את הפסקת הפגיעה והן את מניעת הישנותה. מציגים תכנית הפסקה ומניעה הכוללת צעדים ממשים במציאות. לפעמים התוכנית כוללת גם פיצוי, סימבולי או ממשי, של הפוגע כלפי הנפגע .
• בשלב השביעי, שלב הזהירות, הנפגע צריך להבין כי אם יבחר לסלוח הוא לא יוכל להשתמש בפגיעה כנשק כלפי הפוגע בעתיד .
• בשלב השמיני, שלב בקשת הסליחה הרשמית, הפוגע מסכם את הפגיעה ואת הדרכים בהן ינקוט למנוע את הישנותה ומבקש רשמית סליחה .
• השלב התשיעי והאחרון הנו שלב הטקסיות. המשפחה מתבקשת לתכנן טקס אשר יסמל את הענקת הסליחה, למשל, לוויה וקבורה של מכתב המתאר את הפגיעה, או יצירה של
  מסמך משותף עליו חותמים כולם המבטיח יחסים של כבוד בעתיד .

על מנת שתהליך הסליחה יהיה אמיתי ולא "מודבק", חשוב לאפשר לאנשים לתת ביטוי לכאב, לתת שם לכאב, לקבל הכרה, לספר את סיפורם. 

יש חשיבות רבה לתזמון; אם קופצים מהר מידי למים, יכול להיגרם נזק בשל התבצרות או תגובות הגנתיות אחרות, העלולות להוביל להעמקת הקרע.

תהליך זה נושא בחובו סיכון לפתיחת פצעים ישנים, אך גם הזדמנות לשיקום האמון להתקרבות מחודשת, והעמקת מערכת היחסים.

מתנת הסליחה

במילה  FORGIVING  כלולה המילה GIVING  – נתינה. בסליחה יש נתינה: נתינה לאחר.

אך לא פחות חשוב – זו מתנה לעצמנו.

מה התהליך שצריך לעבור על מנת להעניק לעצמנו מתנה זו?

תהליך הסליחה מאתגר אותנו. ראשית, לקבל את העובדה, שיש בנו כאב; לקבל את התסכול על כך שדבר מה או אדם כלשהו, שבהם נתנו אמון,

נכשלו להעניק לנו את מה שנזקקנו לקבל מהם.

הסליחה מחייבת אותנו להרפות במידה מסוימת מן העבר. לקבל את אי-יכולתנו להשפיע על חלק מן המתרחש  בחיינו.

זה אומר להסכים עם העובדה (הכואבת לעתים) שהדברים הם תמיד הם, ותמיד יהיו רק כפי שהם, במהותם הבלתי נמנעת והבלתי מובנת לעתים קרובות.

זה קשה לנו במיוחד כשנגרם לנו (או למישהו יקר לנו) עוול. אנו שואלים את עצמנו "למה זה קרה?", "למה הוא נהג כך?".

אכן לא פשוט לקבל שאנחנו לפעמים, אולי לא יודעים ולא מבינים.

"ספקות ואהבות עושים את העולם לתחוח", כותב יהודה עמיחי בהמשך השיר שצוטט קודם ("מן המקום בו אנו צודקים"). רק בכוחם של הספקות והקבלה של המורכבות בחיינו להכשיר את הקרקע להתחדשות.

לא פשוט להכיל את הכאב על ההחמצה. לוותר על ההתחשבנויות, על מאבקי הכבוד והאגו, ולהכיל את חוסר המושלמות שלנו עצמנו.

לא פשוט להסכים לוותר על הדרישה ל"פיצוי" או על התירוצים בנוסח "הוא אחראי למצב שנוצר ולא אני",

"אבל לי יותר קשה", "אם היא מרשה לעצמה, אז גם לי מותר".

לא פשוט גם לסלוח לעצמנו.

לא פשוט להכיר בהחלטות שמתבררות בדיעבד כשגויות. לא פשוט כלל וכלל לקבל את הכאב של הפער בין רצוי ומצוי,

בין איך שהיינו רוצים שדברים ייראו ואיך שהם נראים בפועל.  הכאב של ויתור, הוא כאב של אבדן, של התאבלות.

הנושא של סליחה-עצמית אף הוא זכה בשנים האחרונות להתייחסות נרחבת בספרות המקצועית.

היעדר סלחנות עצמית מערב היאחזות מוגברת בכעס, בכאב ובאשמה, אשר  יכולים גם להתבטא בשיפוט עצמי קשה מנשוא.

האחזות זאת עומדת בבסיסן של הפרעות נפשיות רבות. הסליחה העצמית,

כמו הסליחה מאתגרת אותנו לקבל את האנושיות שבנו ואת הפגיעות שבבסיס קיומנו.

לסיכום, 

• כשאנחנו נוטרים טינה אנחנו נפגעים פעמיים: פעם ראשונה מעצם העוול שנגרם לנו ופעם שנייה מהמטענים הקשים שאנו נושאים בתוכנו
• ההחלטה לסלוח אינה מובילה בהכרח להפסקת הכאב, אך זהו צעד חשוב בהנעה של תהליך ההחלמה, אשר מאפשר חופש מעוינות והעצמה
• מחקרים מצאו, שאנשים שעברו טיפול פסיכולוגי, שמטרתו לעודד סליחה, זכו בעקבותיו בעלייה בערך העצמי ובתחושת התקווה וירידה בתחושות הפחד והדיכאון.
• אנשים המתקשים לסלוח הם לרוב אנשים שחווים עצמם חלשים ופגיעים מאוד. ההתבצרות בזעם מאפשרת להם לעיתים אשליה של כוח, במחיר הכבד של הנצחת מעגלים המובילים להסלמת העוינות
• לסליחה גם יתרונות בריאותיים: סליחה נמצאה קשורה בלחץ דם נמוך ויש המשערים, כי היא אף תורמת להפחתת הסיכון למחלות לב ולחיזוק המערכת החיסונית. חשוב גם לכלול את עצמנו במעגל הסליחה. לאחרונה נערכו מחקרים רבים על סליחה עצמית, והקשר בינה לבריאות נפשית ורווחה.

את המאמר המקורי – זה הזמן לסלוח- ומאמרים אחרים על נושא הסליחה אפשר למצוא בלינק המצ"ב- גליון שהוקדש לנושא הסליחה-

רשימת ביבליוגרפיה מורחבת:

אלון, נ. (2016). "חיסול חשבונות" עם הורים מזדקנים. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 9/8/2016, מאתר פסיכולוגיה עברית

בנזמין, י. (2008). לסלוח ולא לשכוח: האתיקה של הסליחה, מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008

הררי, יצחק (2007). נוצת הטווס: ארוס ומוות בפרוזה של חיים באר. תל אביב: דיונון.

זריהן, א. קורן, ח. ואיזיקוביץ, צ. (2016). על הסליחה הבין אישית. הוצאת רסלינג.

עשת. י. (2011). יצירת תהליכי סליחה Forgiveness והתפייסות, מחקר והמלצות טיפולית. פסיכואקטואליה. 74-93

Chida, Y., and Steptoe, A. (2009ׁׁ). The Association of Anger and Hostility with Future Coronary Journal of the American College of Cardiology · Volume 53, Issue 11, 17 , Pages 936-946

Bono, G., McCullough, M. E., & Root, L. M. (2008). Forgiveness, feeling connected to others, and well-being: Two longitudinal studies. Personality and Social Psychology Bulletin, 34(2), 182-195.

DiBlasio, F. A., Worthington, E. L., Jr., & Jennings, D. J. II. (2013). Forgiveness interventions with children, adolescents, and families. In D. F. Walker & W. L. Hathaway (Eds.), Spiritual interventions in child and adolescent psychotherapy (pp. 233-258). Washington, DC: American Psychological Association.

Enright, R. D., Freedman, S., & Rique, J. (1998). The psychology of interpersonal forgiveness. In R. D. Enright & J. North (Eds.), Exploring forgiveness (pp. 46-62). Madison, WI, US: University of Wisconsin Press.

Enright, R. D., & Fitzgibbons, R. P. (2000). Helping clients forgive: An empirical guide for resolving anger and restoring hope. Washington, DC, US: American Psychological Association

Enright, R. D., & Fitzgibbons, R. P. (2000). The process model of forgiveness therapy. Forgiveness Therapy: An Empirical Guide for Resolving Anger and Restoring Hope., 57–84.

Hall, J. H., & Fincham, F. D. (2005). Self-forgiveness: The stepchild of forgiveness research. Journal of Social and Clinical Psychology, 24(5), 621-637

Konstan, David (2010). Before Forgiveness: The Origins of a Moral Idea. New York: Cambridge. University Press.

Liao, K., & Wei, M. (2015). Insecure attachment and depressive symptoms: Forgiveness of self and others as moderators. Personal Relationships: Journal of the International Association for Relationship Research, 22, 216–229.

 Macaskill, A., Maltby, J., & Day, L. (2002). Forgiveness of self and others and emotional empathy. The Journal of Social Psychology, 142(5), 663-665.

McConnell, J. M. (2015). A conceptual-theoretical-empirical framework for self-forgiveness: Implications for research and practice. Basic and Applied Social Psychology, 37(3), 143–164

Peterson, S. J., Van Tongeren, D. R., Womack, S. D., Hook, J. N., Davis, D. E., & Griffin, B. J. (2016). The benefits of self-forgiveness on mental health: Evidence from correlational and experimental research. The Journal of Positive Psychology, 1–10.

Sacks, J. (2010).Genesis: The Book of Beginnings (Covenant & Conversation 1). Koren Publishers. Jerusalem

Toussaint, L. L., & Worthington, E. L. (2015). Forgiveness and health: Scientific evidence and theories relating forgiveness to better health. D. R. Williams (Ed.), . Dordrecht: Springer.

Toussaint, L. L., Owen, A. D., & Cheadle, A. (2012). Forgive to live: Forgiveness, health, and longevity. Journal of Behavioral Medicine, 35(4), 375-386

Tutu, D., & Tutu, M. (2014). The book for forgiving. New York, NY: Harper One

Webb, J. R., Phillips, T. D., Bumgarner, D., & Conway-Williams, E. (2013). Forgiveness, mindfulness, and health. Mindfulness, 4(3), 235–245

Woodyatt, L., Worthington, E. L., Wenzel, M., & Griffin, B. J. (2017). Handbook of the psychology of self-forgiveness. Handbook of the Psychology of Self-Forgiveness, 1–369.