מיתוסים שהגיע הזמן לנפץ לגבי התגובות לתקיפה מינית

גוף הידע ההולך ומצטבר של מחקרים על התגובות לתקיפה מינית מפריך מיתוסים נפוצים  בתחום. תפיסות שגויות הרווחות בציבור משפיעות על האופן בו התקיפה נחווית ומומשגת על ידי הנפגע/ת, ועל הנכונות לדווח על הפגיעה. תפיסות שגויות אלה גם פוגעות באפשרות של הנפגעים לקבל מענה הולם במשטרה, במערכת המשפט, מערכות הבריאות ובריאות הנפש ובחברה בכלל (Heidt et al., 2005)

במאמר שהתפרסם בכתב העת העוסק בפסיכולוגיה של הטראומה שואלת פרופ' ג'ניפר פרייד (2008) מאוניברסיטת אורגון שבארצות הברית: "מה חשוב שחבר המושבעים ידע על תקיפה מינית?".  חבר המושבעים מהווה מראה לחברה כולה. חשוב שכולנו נכיר!  פרופ' פריד מציעה את התשובות הבאות.

שיתוק וקפיאה

בשל הבורות לגבי התגובות לטראומה, אנשים השומעים על העדר התנגדות אקטיבית במהלך התקיפה, מגיבים לעיתים בתהייה או ספק לגבי אי ההסכמה למעשים (Foa & Rothbaum, 1998). מחקרים אמפיריים רבים מעידים שתגובה "פסיבית" כזו שכיחה  ביותר והיא מהווה למעשה תגובה פיזיולוגית השרדותית למצב של סכנה (Marx, Forsyth, & Lexington, 2008; Rizvi, Kaysen, Gutner, Griffin & Resick, 2008). כשליש מנפגעות/ים אונס (Burgess & Holmstrom, 1976) ומחצית מנפגעות/ים התעללות מינית בילדות (Heidt, Marx, & Forsyth, 2004) מגיבות בקפיאה בעת התקיפה. הסיבות לכך מגוונות: הסיבה הראשונה היא הסיבה הביולוגית: הגוף צייד אותנו במנגנונים של קפאון בעת חירום, כשאין כל אפשרות להתרחקות ממקור האיום או להאבק בו ברירת המחדל האבולוציה ציידה אותה בה הינה קפיאה. בתצפיות על בעלי חיים בטבע ניתן לראות כי כאשר הם חווים חוסר אונים אל מול הטורף שלהן, הן קופאות או מתעלפות. מצג אוטומטי המדמה מצב של מוות לכאורה מפחית את הסיכוי להמשך הפגיעה. כיום ידוע יותר על הנוירוביולוגיה של מנגנונים אלה העוקפים את המודעות.

תגובות קיפאון מלוות גם בתהליכים מנטאליים של ניתוק דיסוציאטיבי, שמצמצם, לפחות זמנית, גם את הפגיעה הנפשית הנגרמת מאירוע התקיפה.  הצורך בגיוס מנגנונים כגון אלה גובר כשהתוקף הוא בן-זוג /בן משפחה בו הנפגע/ת תלוי (כלכלית/רגשית)

בנוסף למנגנונים הביולוגיים של קפיאה, יכולים להתווסף מניעים נוספים להימנעות מפעולה אקטיבית, כולל הפחד שיאשימו את הקורבן.  המסרים הסותרים אליהם חשופים הנפגעים/ות, העדר ההבנה ביחס למונח "הסכמה" מוביל לכך גורמת להם לחשוב שאולי הם "הזמינו" איכשהו את הפגיעה או שמשהו אצלם לא בסדר.

חשיפה הדרגתית ו"עדות מתפתחת"

לציבור קשה לעתים להבין את הרתיעה של נפגעות/ים מלהתלונן.  הסטטיסטיקה מעידה שרוב הנפגעות/ים אינן מגישות תלונה לבתי המשפט. מה שתורם לכך הוא מה שמכונה "האונס השני" אותו הנפגעות/ים/ים עוברות, פעמים רבות בבתי המשפט עצמם. מחקרים מראים שלעיתים קרובות הנפגעות אינן מספרות על התקיפה  או מספרות עליה רק לאחר זמן. לפעמים נפגעות גם חוזרות בהן מהאשמה לגיטימית (Bolen & Scannapieco, 1999; DeVoe & Faller, 1999; Fergusson, Horwood, & Woodward, 2000; Ullman & Filipas, 2003 ).  מצפים מהנפגע להגיע לבית המשפט עם סיפור מאורגן, אך המחקרים על עדויות של נפגעים/ות מצביעים על דפוס של גרסאות היכולות להשתנות במרוצת הזמן, מה שמכונה "גרסה מתפתחת" או "עדות מתפתחת" (Lyon, 2007; Malloy, Lyon, & Quas, 2007; Tang, Freyd, & Wang, 2007). תגובות דיסוציאטיביות הן אחת הסיבות לשינויי הגרסה ולקושי להגיע למערכת המשפטית עם סיפור קוהרנטי. תגובות כגון  חשיפה מאוחרת ונסיגה בעקבות החשיפה, שכיחות במיוחד במקרים שבהם  יש מערכת יחסים קרובה בין הפוגע לנפגע ו/ או כשיש יחסי מרות כמו מרות במסגרת עבודה, חינוך או טיפול (Jonzon & Lindblad, 2004; Smith et al., 2000).

בפסק הדין במשפטו של נשיא המדינות לשעבר, משה קצב, בשנת 2009 (בתקציר של הכרעת הדין תפ"ח 1015.09) כתבו השופטים על המתלוננת אשר מסרה גרסאות שונות לסיפור התקיפה: "תהליך החשיפה ההדרגתי לאחר כבישה ממושכת הינו תהליך מוכר וידוע", ואף הסבירו: "מקובל עלינו כי א' חששה פן, כתוצאה מהדלפות, ייוודע הדבר לבעלה, שלא היה מודע כלל לפגיעה בה. א' גם חששה מתגובת הסביבה וחשה רגשי אשם מכיוון שלא למדה את הלקח לאחר האירוע הראשון, והסכימה לחבור לנאשם בבית המלון בירושלים, אף לעלות לחדרו. אנו סבורים כי אין בחשיפה ההדרגתית של הדברים על ידי א' כדי לפגום במהימנותה ובאמינותה" (תקציר פסק הדין במשפט קצב שפורסם ב-30.12.2010).

השכיחות הגבוהה של גילוי עריות ופגיעה על ידי אדם המוכר לנפגע

רבות נכתב בספרות על "קשר השתיקה" סביב גילוי עריות ופגיעות מיניות בילדים על ידי אדם המוכר למשפחה. עד היום, פגיעות בתוך המשפחה מהוות מוקד להכחשה קולקטיבית או אישית, ולא פלא שהנפגעים לעיתים מביעים את החשש פן לא יאמינו לגרסתם. הקרבה המשפחתית או היכרות קודמת בין הפוגע לנפגע מעלים, כאמור לעיל, את הסיכוי לתגובות לא תומכות מצד הסביבה ואף להאשמת הנפגע/ת Freyd, Klest, & Allard, 2005; Freyd, Putnam, et al, 2005; Russell, 1994)).

בציבור קיים בלבול לגבי הערכת הסיכון לתקיפה והן בהערכת מידת הנזק שעלול להיגרם כתוצאה מתקיפה על ידי אדם מוכר. פרופ' פריד כותבת על נושא זה ומביאה דוגמה למקרה: אישה ישבה במטוס ליד גבר שהיא לא מכירה, נרדמה והתעוררה כאשר הוא נוגע בה. ההסבר בדיעבד לפסיביות היה שהיא פחדה מכדי לעשות משהו בנידון. פרופ' פריד מסבירה כי במידה וההגנה תנסה לטעון כי האישה לא הסכימה, בית המשפט ידחה טענה זו מכל וכל כיוון שברור שלא הייתה הסכמה מצידה, למרות הפסיביות שבתגובתה. עם זאת, לקו הגנה כזה יש סיכוי נמוך יותר להתקבל במקרה שהייתה היכרות מוקדמת בין השניים. פרופ' פרייד מאירה בדבריה את העובדה שהקורבן הכיר את התוקף פותחת פוטנציאלית, בעיני המושבעים, את "דלת ההסכמה" על אף שבפועל לא היה כלל וכלל כל ביטוי להסכמה מצד האישה.

הטלת ספק בעדות הנפגע/ת והשלכותיה

הטלת ספק במהימנות הדיווח או האשמת הנפגע בתקיפה, הרסניות במיוחד לרווחת נפגע/ת התקיפה המינית (Ullman & Filipas, 2005). כפי שמרקס הסביר: "בחברה שלנו, אמיתות הדיווחים על אלימות מינית מוטלת פעמים רבות בספק, והנפגעות/ים מואשמות לא אחת בתקיפתן. במחקרים על עמדות הציבור ביחס לנשים אחרי אונס נמצא שאם נפגעת אונס הגיבה תחילה בפסיביות והפגינה התנגדות בשלב מאוחר יותר , עלולים להאשים אותה שההתנגדות הייתה מן השפה אל החוץ ולטעון שאולי רצתה את האונס, ואף נהנתה ממנו תחילה. יותר מכך – נסיבות התקיפה מוצגות פעמים רבות כדבר של מה בכך, כהתרחשות יום יומית טריוויאלית וחסרת חשיבות, ואף זוכות להתעלמות על ידי בני משפחה, חברים, משטרה רשויות החוק, ולפעמים אפילו מצד אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש.

מספר מחקרים הראו שאחוזים מסוימים של קורבנות טראומה חווים תקופות של שכחה לגבי האירוע הטראומתי או מדווחים מאוחר יותר על תקופות של שכחה. שכחה יכולה להתרחש גם אחרי תקופה שבה היה זיכרון של האירוע ((Schooler, 2000. במחקר רחב היקף וקפדני על סוגי זיכרונות של אירועים טראומטיים, שנערך בארה"ב על מדגם מייצג, נמצא כי בקרב נבדקים הסובלים מסוגים שונים של אירועים טראומטיים דיווחו 17% על שכחה חלקית ו-15% על תקופות של אובדן זיכרון מוחלט של חוויות טראומתיות שונות (מתוך 32% שדיווחו על זיכרון מושהה). אחוזי השכחה היו גבוהים יותר במקרים של טראומה בין אישית (Relational trauma) כגון גילוי עריות ואונס על ידי בן זוג, ונמוכים יותר בטראומות שאינן מעשה אדם (כגון תאונת אופנוע). השכחה נפוצה יותר במקרים  שבהם מעורבת טראומת בגידה (Betrayal Trauma), כזו שבה הקורבן נתן אמון בתוקף, היה קרוב אליו מאוד או תלוי בו (Freyd, 1996; Freyd, DePrince, & Zurbriggen, 2001).

למרבה הצער, עמדות של האשמת הקורבן מזינות את הסטיגמה והבושה אותן חוות השורדות, מה שעלול להוסיף לנזק המתמשך בעקבות מה שעברו" (2005, עמ' 226). ואכן, להטלת הספק משמעות הרסנית על תהליך ההחלמה. הנפגע או הנפגעת עשויים להאשים את עצמם, לחוות בושה או להטיל בעצמם ספק לגבי "היה או לא היה", מה שמקשה על הפניה לעזרה נפשית. ד"ר ג'ודית הרמן מדגישה בספרה "טראומה והחלמה" כי רק כאשר זוכה האמת להכרה, יכולות הנפגעות/ים להתחיל בתהליך ההחלמה: "העימות בין הרצון להכחיש מעשים נוראים ובין הרצון להכריז עליהם בקול רם הוא דיאלקטיקה מרכזית של הטראומה הנפשית. בני אדם שנעשו בהם מעשי זוועה, מספרים פעמים רבות את סיפוריהם בדרך רגשית מאוד, סותרת ומקוטעת, החותרת תחת אמינותם ומשרתת ככה את שני הצווים: סיפור האמת ושמירת הסודיות. רק כאשר זוכה האמת להכרה, בסופו של דבר, יכולים הנפגעים להתחיל בתהליך ההחלמה. אבל לעיתים קרובות מידי הסודיות מנצחת, וסיפור האירוע הטראומטי אינו יוצא לאור במילים אלא בסימפטומים" (לואיס הרמן, 1994).

מבוגרים וילדים שעוברים תקיפה מינית מציגים קשת של תגובות מגוונות, כל אחד בדרכו. חיוני לתת לגיטימציה מלאה למגוון התגובות, ולעודד את ביטויים, ואת הנכונות של הנפגע/ים/ות לפנות לטיפול נפשי בעת הצורך. חלק מהנפגעים משדרים בגלוי מצוקה בעוד אחרים לא. תגובות מיידיות יכולות לכלול פחד, חרדה, בלבול והסתגרות (הרמן, 1992). הפלשבקים וקשיי השינה לאחר אונס, בנוסף למגוון תלונות סומטיות, הן רק חלק מהסימנים הפוסט-טראומטיים הנפוצים בקרב נפגעות/ים אונס (Frieze, Hymer, & Greenberg, 1987; Herba & Rachman, 2007; Koss,1993; Rizvi et al, 2008; Russell, 1975). הדכאון אף הוא שכיח. התגובות הללו לא בהכרח גלויות לעין, מה שתורם לעיתים להטלת ספק בדיווח הנפגע, כפי שנראה בהמשך.

"לא רואים עליה": סטיראוטיפים וציפיות חברתיות 

הציבור מודע, לפחות באופן חלקי, למכלול של נזקים, רגשיים וגופניים שנגרמים לנפגע/ת כתוצאה מתקיפה מינית. (Yuan, Koss, & Stone, 2006).  עם זאת, מועברים לעיתים קרובות מסרים סותרים. מצד אחד, מצפים מנפגעות/ית תקיפה מינית לגלות מצוקה הנראית לעין, ובו בזמן, מופעל עליו/ה לחץ "לא לעשות מזה ענין", "להמשיך הלאה" ול"שים את העבר מאחור".

התגובות לפגיעה מינית מושפעות מאישיות הייחודית של כל נפגע ונפגעת, והן לעיתים קרובות באים לביטוי ברבדים עמוקים אשר אינם נראים בהכרח על פני השטח.  מחקרים מראים כי נפגעות/ים רבות אינן מפגינות כלפי חוץ רגשות קשים אחרי האונס וכך אינן עונות אחר הציפיה החברתית (Burgess & Holmstrom, 1978) .  השקטה לעיתים אף אדישה כלפי חוץ, הנתק ו/או דרכים אחרות בהן הנפגעת שומרת על עצמה, יכולים לתרום להטלת ספק באמינות הדיווח גם בקרב אנשי מקצוע שחשוב שיתייצבו לצד הנפגעות/ים. ברם, אם נפגעת נראית רגועה, נשמעת רהוטה ומנהלת אורח חיים מתפקד, היא עלולה להיתפס כלא אמינה. היעדרם של "ראיות", "סימפטומים" או תגובות רגשיות קיצוניות, עלול לגרום לסביבה להסיק בטעות כי השקט הזה מהווה סימן שלא אירעה כלל פגיעה.

את ההשתקה מצד הסביבה מתארת  קתרין מקינון בפתיחה לספרה "רק מילים":

"דמייני לעצמך שבמשך מאות שנים הטראומות המעצבות שלך, הסבל והכאב היומיומי שלך, הניצול בו את חיה, הטרור שאת קמה עימו בבוקר אינם נושא לדיבור…כאשר את מנסה לדבר על הדברים האלה, אומרים לך שזה לא קרה, דמיינת את המאורעות, רצית שהם יקרו, למעשה נהנית מהם. ספרים אומרים זאת… בית המשפט קובע זאת. אין חוק שמסוגל לדמיין את שקרה לך בדרך שבה התרחשו האירועים. את חיה את חייך מוקפת בחלל תרבותי של לא כלום במקום שבו זעקותייך ומילותייך אמורות להיות." (מתוך: בילסקי, 2000).

לסיכום, הסטטיסטיקה המטרידה אודות שכיחות התופעה של פגיעות מיניות בקרב הציבור מחייבת את כולנו לבחון את הנחות היסוד שלנו לגבי תקיפה מינית והתגובה אליה. ממצאי המחקרים שתוארו לעיל מחייבים את כולנו להכיר בהשפעתם של מסרים המורכבים ולעיתים מבלבלים אליהם חשופים הנפגעים/ות. ממצאים אלה גם מאירים את החשיבות של ליווי הנפגעות בהליך המשפטי. תיקוף החוויה האישית והייחודית של הנפגע/ת ופתיחת מרחב המאפשר לה לספר את סיפורה בקצב ובדרך שלה, עשויים לתרום לתהליך הטיפול והחלמה וגם לסייע לנשים אחרות לגייס כוחות ולהעז לפרוץ את קשר השתיקה. חיוני שהמוסדות האקדמיים ומסגרות אחרות של התמחות והכשרה של אנשי מקצוע בתחום הטיפולי יכללו את הטיפול בנפגעי תקיפה מינית כחלק בלתי נפרד מההכשרה המקצועית, החל משלבים מוקדמים בתהליך ההכשרה.

מקורות

אלמוג, ש. (2009), טראומה, נרטיב ומשפט. בספרה של  דליה דורנר, 2009, עמ' 143-160

קמיר,א. ( 2009), זה מטריד אותי – לחיות עם החוק למניעת הטרדה מינית, הוצאת הקיבוץ המאוחד

Amstadter, A. B., McCauley, J. L., Ruggiero, K. J., Resnick, H. S., & Kilpatrick, D. G. (2008). Service utilization and help seeking in a national sample of female rape victims. Psychiatric Services, 59(12), 1450-1457

Belknap, J. (2010). Rape: Too hard to report and too easy to discredit victims. Violence Against Women, 16(12), 1335-1344

Bracha, H. S., Ralston, T. C., Williams, A. E., Yamashita, J. M., & Bracha, A. S. (2005). The Clenching-Grinding Spectrum and Fear Circuitry Disorders: Clinical Insights from the Neuroscience/Paleoanthropology Interface. CNS Spectrums, 10(4), 311-318.

Burgess, A. W., & Holmstrom, L. L. (1976). Coping behavior of the rape victim. American Journal of Psychiatry, 133(4), 413–418.

Campbell, R., Dworkin, E., & Cabral, G. (2009). An ecological model of the impact of sexual assault on women's mental health. Trauma, Violence, & Abuse, 10(3), 225-246

Campbell, R., Wasco, S. M., Ahrens, C. E., Sefl, T., & Barnes, H. E. (2001). Preventing the "second rape": Rape survivor's experiences with community service providers. Journal of Interpersonal Violence, 16(12), 1239-1259.

Elliott, D. M. (1997). Traumatic events: Prevalence and delayed recall in the general population. Journal of Consulting and Clinical Practice, 65, 811–820.

Frazier, P. A. (2003). Perceived control and distress following sexual assault: A longitudinal test of a new model. Journal of Personality and Social Psychology, 84(6), 1257-1269

Freyd, J. J. (1996). Betrayal trauma: The logic of forgetting childhood abuse.

Cambridge, MA: Harvard University Press.

Freyd, J. J., DePrince, A. P., & Gleaves, D. (2007). The state of betrayal  trauma theory: Reply to McNally (2007)—Conceptual issues and future directions. Memory, 15, 295–311.

Freyd, J. J., Klest, B., & Allard, C. B. (2005). Betrayal trauma: Relationship to physical health, psychological distress, and a written disclosure intervention. Journal of Trauma & Dissociation, 6(3), 83–104.

Freyd, J. J., Putnam, F. W., Lyon, T. D., Becker-Blease, K. A., Cheit, R. E., Siegel, N. B., & Pezdek, K. (2005). The science of child sexual abuse. Science, 308, 501.

Freyd, J. J. (2008). What Juries Don't Know: Dissemination of Research on Victim Response is Essential for Justice, Trauma Psychology Newsletter, 3 (2), 15-18

Heidt, J. M., Marx, B. P., & Forsyth, J. P. (2005). Tonic immobility and childhood sexual abuse: A preliminary report evaluating the sequela of rape-induced paralysis. Behavior Research and Therapy, 43(9), 1157–1171.

Herba, J. K., & Rachman, S. (2007). Vulnerability to mental contamination. Behavior Research and Therapy, 45, 2804–2812.

Jack, D. C., & Ali, A. (Eds.). (2010). Silencing the self across cultures: Depression and gender in the social world.

Jonzon, E., & Lindblad, A. (2004). Disclosure, reactions, and social support: Findings from a sample of adult victims of child sexual abuse. Child Maltreatment, 9, 190–200.

Koss, M. (1993). Rape: Scope, impact, interventions, and public policy responses. American Psychologist, 48, 1062–1069.

Littleton, H. L. (2010). The impact of social support and negative disclosure reactions on sexual assault victims: A cross-sectional and longitudinal investigation. Journal of Trauma & Dissociation, 11(2), 210-227

Malloy, L. C., Lyon, T. D, & Quas, J. A. (2007). Filial dependency and recantation of child sexual abuse allegations. Journal of the American Academy of Child & Adolescent Psychiatry, 46(20), 162–170.

Marx, B. P. (2005). Lessons learned from the last twenty years of sexual violence research. Journal of Interpersonal Violence, 20, 225–230.

Najdowski, C. J., & Ullman, S. E. (2009). PTSD symptoms and self-rated recovery among adult sexual assault survivors: The effects of traumatic life events and psychosocial variables. Psychology of Women Quarterly, 33(1), 43-53.

Orchowski, L. M., & Gidycz, C. A. (2012). To whom do college women confide following sexual assault? A prospective study of predictors of sexual assault disclosure and social reactions. Violence Against Women, 18(3), 264-288

Pardess, E., Finzi, R., and Sever, J. (1993) Evaluating the Best Interests of the Child- A Model of Interdisciplinary Work. The International Journal of Medicine and Law, 12, 205-211

Rizvi, S. L., Kaysen, D., Gutner, C. A., Griffin, M. G., & Resick, P. A. (2008). Beyond fear: The role of peritraumatic responses in posttraumatic stress and depressive symptoms among female crime victims, Journal of Interpersonal Violence, 23, 853–868.

Russell, D. E. (1975). The politics of rape: The victim’s perspective. New York: Stein and Day.

Scheppele, K.L. “Just the Facts, Ma’am: Sexualized Violence, Evidentiary Habits, and the Revision of Truth” 37 N.Y.L. Sch. L. Rev. (1992) 123, 141

Schooler, J. W. (2001). Discovering memories of abuse in the light of meta-awareness. Journal of Aggression, Maltreatment, & Trauma, 4(2), 105–136.

Smith, D., Letourneau, E. J., Saunders, B. E., Kilpatrick, D. G., Resnick, H. S., & Best, C. L. (2000). Delay in disclosure of childhood rape: Results from a national survey. Child Abuse & Neglect, 24, 273–287.

Starzynski, L. L., Ullman, S. E., Filipas, H. H., & Townsend, S. M. (2005). Correlates of Women's Sexual Assault Disclosure to Informal and Formal Support Sources. Violence and Victims, 20(4), 417-432

Tang, S. S., Freyd, J. J., & Wang, M. (2007). What do we know about gender in the disclosure of child sexual abuse? Journal of Psychological Trauma,6(4), 1–26.

TeBockhorst, S. F., O’Halloran, M. S., & Nyline, B. N. (2015). Tonic immobility among survivors of sexual assault. Psychological Trauma: Theory, Research, Practice, and Policy, 7(2), 171-178.

Taylor S (2006). Clinician’s Guide to PTSD: A Cognitive – Behavioral Approach. NY: Guilford Press.

Ullman, S., & Filipas, H. (2005). Ethnicity and child sexual abuse experiences of female college students. Journal of Child Sexual Abuse, 14, 67–89

Ullman, S. E., & Filipas, H. H. (2001). Predictors of PTSD symptom severity and social reactions in sexual assault victims. Journal of Traumatic Stress, 14(2), 369-389

Wolitzky-Taylor, K. B., Resnick, H. S., McCauley, J. L., Amstadter, A. B., Kilpatrick, D. G., & Ruggiero, K. J. (2011). Is reporting of rape on the rise? A comparison of women with reported versus unreported rape experiences in the National Women’s Study-Replication. Journal of Interpersonal Violence, 26(4), 807-832. doi: