ממה אנו בעצמם דואגים? איך להתמודד?

ממה אנחנו דואגים? סרטון מתוך SCHOOL OF LIFE על הקשר בין דאגנות לפחדים (לפי ויניקוט):

אנחנו לא בהכרח גאים להשתייך למועדון ה-"דאגנים", אך רבים מאתנו מרבים לדאוג, גם כשלמראית עין אנחנו משדרים כלפי חוץ "הכל בסדר".

אנחנו דואגים סביב עניני עבודה, כסף, מחלות, אכזבות, הבטחות; דואגים לשפיותינו'- וזה רק חלק מהרשימה. הדאגה יכולה להמשיך ולהעיק גם כשהחששות שלנו מתבדים. לעיתים היא ממש בלתי נסבלת.

אחת הדרכים השגורות בהן אנחנו מרגיעים את דאגותינו, היא באמצעות הניסיון להחזיר שליטה על ידי ניתוח של "בעיות". אנחנו מנתחים כאת הסיבות לבעיה, מנסים "לפרק" אותה לרכיביה, תוך התבוננות בכל פרט ופרט. אנחנו מריצים בראשנו תרחישים אפשריים, מתעמקים בספקולציות, מנסים לעיתים להעלות טיעונים הגיוניים כנגד הסיכויים שהם אכן יתממשו. זה אמנם עובד לעיתים, אך יש לכך מחיר. לעיתים דווקא מוטב לא להיכנס לפרטי פרטים של כל דאגה ודאגה. לעיתים עדיף לתפוס מרחק ולנסות להתבונן בצורה רחבה יותר על המקום שהדאגנות תפסה בחיינו.

יש כאן פרדוקס: מדוע שנדאג ללא הרף לגבי משהו שכבר קרה והסתיים? מדוע אין אנו מבחינים בין עבר להווה? על פי  ויניקוט, טבעי שנשחזר בתודעתנו אירועים טראומטיים מהילדות, שלא עובדו כראוי. בזמן הילדות עדיין לא היה ״עצמי״ שמסוגל לחוות ולזכור, ולא הייתה תבנית (סטרוקטורה) שאפשרה לנו להבין את מה שחווינו ולבחור תגובה מתאימה. כמו מתים שלא זכו לקבורה, גם המשקעים הלא פתורים, אינם נותנים לנו מנוח. אלה כוללים אירועים טראומטיים או אובדנים אחרים שלא היה זמן או מרחב להתאבל עליהם.

<span dir="RTL">"<em>ההתמוטטות כבר התרחשה אך אי אפשר לזכור משהו שלא קרה ודבר זה של העבר לא קרה עדיין משום שהאדם <strong>לא היה שם כדי</strong> שזה יקרה. הדרך היחידה לזכור במקרה זה היא שהמטופל י<strong>חווה לראשונה בהווה</strong>, כלומר בטיפול, דבר זה של העבר. דבר זה של עבר ועתיד הופך אז למשהו של <strong>הכאן ועכשיו</strong> ונחווה על ידי המטופל בפעם הראשונה" (ויניקוט, 1963)</em>.</span>

זיהוי השפעות העבר והבחנה בין עבר להווה 

השחזורים המתרחשים בתודעתנו במפגש עם איומים במציאות חיצונית לובשים צורות שונות ולכן אינם ברורים לנו. השבר הראשוני לא נרשם לרוב בנפש כזכרון, ולכן הטראומה אינה ממוקמת בתוך "אלבום זיכרונות" שאפשר לדפדף בין הדפים בו. הכאב הלא-ידוע מרחף מעלינו לעיתים בצורה בלתי מוגדרת, כמו צל, וזורע פחד. כך, למשל, אנו עלולים להיכנס לפאניקה ולפחד שמא נחווה השפלה- מבלי שתהיה לכך כל סיבה "מוצדקת" או "אוביקטיבית" במציאות חיינו. באותו רגע ייתכן שנהיה מאה אחוז משוכנעים בקיומה של סכנה.  מדוע? כי זה בדיוק מה קרה לנו כשהיינו צעירים יותר, בעת שהיינו חסרי אונים.

יתכן שאנחנו מודאגים מאוד מהאפשרות של נטישה ביחסים המשמעותיים שלנו, לא בגלל שבן/בת הזוג מעלו באמון שלנו, כי אם בגלל חוויות כואבות בעברנו. לא רק אירועים מהעבר הרחוק משפיעים עלינו. כך או כך, כשאנחנו מבינים כמה מהדאגות שלנו קשורות לעברנו, אנחנו זוכים לפרספקטיבה חדשה, המלמדת אותנו שזה לא בהכרח העתיד אלא העבר ש"צובע" את תפיסת העתידה, שמעורר את המצוקה.

שינוי פרספקטיבה

אנחנו יכולים להחליף את האימה המשתלטת עלינו, באמצעות הכרה בכאב שחווינו בעבר. הבנה זו יכולה לסייע לנו לבחור תגובה מתאימה, במקום לחפש אחר אישורים או לפנות לתגובה אוטומטית אחרת שפיתחנו. בהתעסקות במה שחווינו בעבר יתעורר אולי עצב עמוק, אך בסופו של דבר כך אנחנו משתחררים מכבלי העבר. במקום להבהל לגבי ה-"עצמיים" (selves) העתידיים, נוכל לגלות יתר חמלה ביחס למצבי עצמי צעירים יותר, שאנחנו נושאים בתודעתנו.

הבנת ההיגיון ההיסטורי של הדאגות שלנו בילדות, מאפשרת לנו גם להכיר ביכולת שלנו להסתגל למציאות משתנה, ולבחור איך להגיב למה שמבהיל אותנו. אם זכינו בעבר לטיפול קשוב, רגיש ומטיב, יתכן שהפנמנו התייחסות זו, ובנינו מאגר של אסטרטגיות מטיבות להרגעה עצמית שנוכל לגייס בשעת משבר. כך למשל, נדע שבאפשרותנו לפנות לאחרים, להושיט יד, לשתף בקושי, לבקש מאחרים עזרה. נדע אולי להתרחק מהמקום לקחת אחריות בצורה מידתית ומתאימה לנסיבות. תשתית זו מסייעת לנו למצוא פתח ולסלול לנו דרך חרף התנגדויות, מחסומים ומכשולים. נוכל אז לעבור דרך חומות שנראו בלתי עבירות לחלוטין מבחינתנו.

כבולים לדאגות

ללא הבנה זו, אנחנו משועבדים לדאגות שלנו. רבים הסיכויים במצב זה שאנחנו נשאבים מאמינים למחשבות המטרידות אותנו, ולכן מרגישים כמו הילדים המפוחדים שהיינו פעם. אנחנו יכולים להיות בוגרים, אך במפגש עם לחצים המזכירים את החוויות הטראומטיות שחווינו בעברנו, גובר הסיכון שנגייס את דרכי ההתמודדות האוטומטיות ל-"הישרדות" מארגז הכלים הקודם. אסטרטגיות הישרדות אלו לדוגמא דריכות יתר, התבצרות או חיפוש קדחתני אחרי אישורים או הבטחות שהכל בסדר. יתכן שנגיב בדרמטיות, בהתפרצויות כעס לא צפויות, ולעומת זאת, יש שנגיב בפסיביות, הרמת-ידיים או התנתקות, כמו בעברנו.

 במצבים אלה, של תגובה דאגנית אוטומטית, אנחנו נוטים להרגיש חסרי אונים, ואף להרגיש שאיש לא יכול להגן עלינו. אנחנו מרגישים לעיתים קרובות שאין לנו כל יכולת למחות או להשפיע או שאיש לא ישמע את זעקתנו. לכן חשוב במיוחד שנוכל להזכיר לעצמנו בחמלה שצברנו בכל זאת ניסיון בחיינו, ושאין אנחנו חסרי אונים באותה מידה בה היינו חסרי אונים בעברנו.

האפשרות שנוכל להתחבר לכוחותינו, למשאבים הפנימיים העומדים לרשותנו, יכולה עדיין להיראות לנו במצבים הללו בלתי סבירה, אך בכל זאת: לא נולדנו אתמול. צברנו ניסיון וחווינו משהו בחיינו. בשונה מהמצבים שחוינו כשהיינו בני  4 או 8 , אין לנו כיום כל סיבה להיות כל כך מבוהלים או חסרי אונים כפי שהיינו אז. בידינו אפשרויות רבות: אנחנו יכולים למחות. אנחנו יכולים לסנגר על עצמנו. נוכל למצוא דרך להגן על עצמנו ועל עמדתנו. אפשר לבנות מחדש את חיינו במקום אחר. זה תלוי בנו.

מילות סיום

ישנן שתי דרכים לצמצם את תחושת הסיכון: נוכל להיצמד למוכר ולנסות להימנע מלצאת מאזור הנוחות, לנסות "ללכת רק על הבטוח", מתוך חתירה לחיים נטולי סיכונים. אפשרות שניה היא לשנות את התייחסות שלנו להערכת סיכונים. לשנות גם את ההתייחסות שלנו לחרדה שלנו, ולדאגות המתעוררות כחלק בלתי נפרד מקיומנו השוטף. הידיעה שרבים מהפחדים שלנו נובעים מחוויות ילדות בכוחה לשחרר אותנו, ולו בזכות היכולת שלנו להביא את עצמנו בחזרה בעדינות לרגע הנוכחי, להפעיל את הדמיון, ולחשוב קדימה בצורה אחרת. אין כל סיבה שבחיינו הבוגרים נחווה את הפחדים שחווינו בילדות.

יתכן שהתגובות שלנו לפחדים שלנו "טופחו" במהלך שנים, לכן נמשיך אמנם לדאוג חלק ניכר מהזמן, אבל באמצעות ההכרה בהשפעות העבר על רגשותינו בהווה נרגיש פחות פגיעים.

במקום לקפוץ למסקנות ולהיות "משוכנעים" באמיתותן של הדאגות, נהיה מוכנים להיאזר באורך רוח וסקרנות לגבי העתיד להתרחש. נתמודד טוב יותר עם חוסר וודאות ונהיה מוכנים לשחרר את האחיזה באמונות צורבות לגבי קטסטרופות עתידיות. נוכל כך לגלות דברים חדשים על עצמנו ועל העולם בו אנו חיים.

הכניסה לאזורי נפש מנותקים של ייסורי ההתמוטטות המוקדמת, מעוררת באופן טבעי את הכמיהות העמוקות ביותר שלנו. היא מעוררת גם את הפחדים מהתמוטטות. החזקה (holding) במרחב הטיפולי עשויה לאפשר לאדם להעז לגעת בכמיהות ובכאב המתלווה להן.  אפשר כך להחזיק יחד ולהתמודד עם החייאת האימה שאי אפשר היה אז לשאתה. החזקה זו, לפי ויניקוט, היא התשתית לתהליך של תיקון.

<span dir="RTL"><em>"כאן תתהווה הן האפלה המאוחרת של אימת החוויה הטראומתית והן אפשרות התיקון בטיפול" (ויניקוט, עמוד 63).</em></span>

ד”ו ויניקוט, “פחד מהתמוטטות” (1963) בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב, תל אביב: עם עובד (סדרת פסיכואנליזה”), 2009,

הוספתי לסרטון כתוביות בעברית כך שאפשר יהיה להעלות בהמשך (דרך ה"הגדרות" ובחירת השפה העברית)
מאמרים וסרטונים נוספים אפשר למצוא באתר – https://www.theschooloflife.com