איך יכולה הפרדיגמה המכונה "לדבר על לדבר" לתרום לטיפוח תקשורת רגשית במשפחה הרב דורית? על כך במצגת הבאה:
השיח על המוות, למרות היותו חלק בלתי נפרד ממחזור החיים, נתפס במקרים רבים כטאבו או נושא שיש להימנע ממנו. גם כאשר ברור שהמוות הוא חלק בלתי נפרד ממציאות חיינו, רבים חשים פחד, אי נוחות וקושי להישיר מבט ולשוחח בפתיחות על המוות.
השתיקה מולידה בדידות עמוקה.
עם זאת, טעות נפוצה היא לנסות “לדחוף” אנשים לשתף ברגשות מכאיבים או לדבר על נושאים טעונים. יצירת שיח פתוח ומוגן בתוך המשפחה סביב נושאים רגישים כמו מוות או אובדן דורשת לעיתים קרובות שינוי פרדיגמה
הפרדיגמה של לדבר על לדבר מציעה גישה חלופית לגישה של "חייבים לדבר על זה"!
העלאת המודעות לסוף החיים בקרב מטופלים ובני משפחתם, באמצעות שיח פתוח ונבון בין אנשי המקצוע למטופל ולכלל הקהילה הסובבת אותו .
כפי שציינה זו איריס חיים, מארגון רפואת חיים, הגישה הטיפולית הנהוגה כיום בישראל כלפי מי שהגיעו לגיל שיבה בכלל, ובפרט זקנים החולים במחלות כרוניות ו/או חשוכות מרפא, היא להתייחס אל אלו כאילו הם יחיו לנצח. המערכות מתעלמות במובנים רבים מסיום החיים המתקרב, בין אם הא מתקרב בצעדי ענק או בצעדים מדודים.
מערכת הבריאות ממשיכה לשלוח את הקשיש לבדיקות ואשפוזים, ומסבה סבל גדול לחולה ולבני משפחתו, תוך העמסה על מערכת הבריאות. אף גורם רשמי אינו פונה ישירות אל הזקן ומדבר איתו על סוף החיים המתקרב.
שיחה על "איך משוחחים" במשפחה עשויה לתרום למיפוי חוקי התקשורת הבלתי כתובים שבמשפחה ולהבנת התהליכים המתרחשים במפגש בין דינאמיקה תוך אישית ובין אישית במפגשים. שיתוף ברגשות סביב ה"לדבר" גם מבלי להעלות את התכנים עצמם, עשוי לתרום ליכולתם של בני המשפחה לשמש רשת בטחון זה לזה. לשם כך חשוב להעניק לבני המשפחה את המרחב ואת החופש להרגיש נבוכים, להיות "לא משוחררים במאה אחוז". כך למשל, ישנם מצבים שהרצון העז של אחד מבני המשפחה לדבר על מה שקורה, ולסייע לאחר להיפתח נחווה כלחץ או כביקורת כלפי האחר.
הגישה המוצעת משלבת הזמנה להתבוננות רפלקטיבית של דפוסי השיח במערכות היחסים בינאישיים והתוודעות ל"קולות" השונים בדיאלוג הפנימי והחיצוני ה"מושכים" לכיוונים שונים (למשל, "בעד" ו"נגד" חשיפה) עם התנסות בחוויה מטיבה של שיחה ב"מרחב מוגן" בדרך העשויה לתרום לעיבוד רגשות קשים ולשיקום התקשרות במצבים בהם נוצרו קרעים במרקם ההתקשרות. הרחבה על כך ניתן למצוא במאמר על לדבר על לדבר.
על בסיס תצפיות על זוגות המתמודדים עם תהליכי אבל הציעו החוקרים (הוג, ניימייר ורובר (2011,2012 ) להתבונן על התקשורת הבין אישית כ"ריקוד"
ששזורים בו היבטים דיאלקטיים, דיאלוגיים ודינאמיים (Hooghe, Niemeyer & Rober, 2011).
את התנועה בין דיבור ושתיקה בקשר הזוגי אפשר לתאר סוג של "ריקוד" שיש בו ויסות קרבה תוך אישי ובין אישי. חשוב לנוע עם האדם בקצב שלו.
בני זוג נעים באופן שונה. סביב גרעין הכאב. כ.א. ב כל אחד בדרכו
כל אחד מהם חווה תהליך נפרד . מתקרב ומתרחק מגרעין הכאב
לעיתים נפער רווח בין בני הזוג בשל סגנונות אבל ודרכי התמודדות שונים, נוצר לעיתים קיטוב בין “זה שמדבר” ו”זה ששותק”
במרבית הזוגות ניתן היה לראות תנועה מסונכרנת של התקרבות והימנעות כמו בתרשים הנוכחי
בני זוג בוחרים. במודע או לא במודע- מתי לדבר , כמה לדבר , על מה לדבר, מתי להכנס לחדר
הם בוחרים מתי להימנע להכביר בדיבורים שעלולים להציף רגשית, מתוך התחשבות באחר ובעצמם.
מחקרים אלה עולים בקנה אחד עם מה שאנחנו יודעים כיום על סנכרון בין אישי
כשהם מסתנכרנים נוצר מרחב בטוח המעניק לכל אחד מבני הזוג לנוע בצורה חופשית יותר סביב לגרעין הכאב (Cycling around the emotional core of sadness).
יש משמעויות שונות להימנעות מדיבור.
לעיתים, השפה דלה מדי כדי לתאר את עוצמת הכאב, האימה. התופת. לעיתים קרובות מדובר בחוויות שאין מילים להן. לעיתים מדובר ביצירת מרחק בטחון מהכאב (פגיעות/בדידות), לעיתים מדובר בסגנונות שונים
המחשה מתוך הספר "אל אמי" מאת ניצה איל
"היום הייתי מדברת אתה. לא עסוקה בלקנות, לסדר, להביא, להניח, להאכיל, להלביש, לכסות, פחות תפוח ועוד מילה. בסופו של יום זה מה שנשאר: מלים…….חתכתי את התפוח לפרוסות דקות דקות, רכות כמעט שקופות….ניגבתי את פיה במפית. ארזתי. ניקיתי. סגרתי. היה לך טעים, שאלתי. היום הייתי שואלת שאלות אחרות, על המוות, על הלילות הארוכים, על טעם החיים. ואם כדאי בכלל. אמא. מה הטעם? (אל אמי, עמוד 9)
ובהמשך היא כותבת תוך המחשת התהליך הטבעי של התקרבות והתרחקות סביב גרעיון הצער – Cycling around the emotional core of sadness
"אמא למה את עוצמת עיניים? אני שואלת, מבקשת, יותר לעצמי מאשר אליה, כבר לא מצפה לתשובות, ולפתע בקול חלש אבל ברור ונוקב באה תשובתה: כדי לא לראות את מה שחסר. ..שתיקה. אני נבהלת. מה חסר לך.
עיניה עצומות אבל היא אינה נעלמת. כל מילה עומדת בפני עצמה.
"שמחת חיים חסרה לי", היא לוחשת.
דמעות בעיני. מה אגיד לה? אמא, אני יודעת שקשה לך.
זה לא עוזר לי שאת יודעת, היא אומרת בחדות ומגבירה את קולה, והמילים דוקרות בי. הייתי כבר רוצה להיות מעבר לזה. תביני את זה איך שאת רוצה"
(אל אמי, עמוד 42).
השלכות מעשיות לליווי המשפחה הרב דורית בהתמודדות לקראת סוף החיים
במקום להתייחס לתקשורת הפתוחה על המוות כתנאי הכרחי להתמודדות (בין אם בטיפול אחר או התמודדות עם סוף החיים המתקרב, אפשר לפתוח שיחה באמצעות פינוי מרחב של הקשה אחרת ושאלות עדינות של שיח על השיח: איך מדברים, אם מדברים, עם מי מדברים, על מה ומתי.
חשוב שנאפשר לאנשים לברר את המשמעויות של ה"לדבר" ושל ה"לא לדבר" ולא לצאת מנקודות הנחה מוקדמות של "מה טוב למטופל.
מבלי התכווננות זו, אנחנו עלולים לדחוף את האדם לתוך תהליך של דיבור אליו הוא אינו מוכן לכך עדיין, או לבלום אותו מלבטא את מה שמשמעותי לו לבטא. בשני הקטבים יש התעלמות מהאדם כסוביקט. ריקוד מוחמץ, כלשונה של ניצה.
על הפרדיגמה אפשר גם לקרוא במאמר הבא באתר Talking About Talking : לדבר על לדבר.
לדבר על לדבר במשפחה הרב דורית:
המעונינים ברשימת מקורות מורחבת מוזמנים ליצור קשר
