גַּם אִם
לְעוֹלָם לֹא נָגַע בּוֹ
טוֹב שֶׁיֵּשׁ לְאָן
לְהָרִים אֶת הַמַּבָּט
~ יעל קידר
להרים מבט אל האופק אינו רק מעשה פיזי של הסתכלות למרחק – זוהי תנועה נפשית המחברת בין המקום שבו אנו עומדים לבין המרחב האינסופי הנפרש בתוכנו ולפנינו. בתנועה זו טמונה היכולת האנושית המיוחדת לראות מעבר למיידי ולמוחשי, לדמיין אפשרויות חדשות ולהרחיב את גבולות התודעה, כפי שנראה בהמשך.
בין שמיים וארץ: משמעותו של אופק נפשי
צילום דברה אבידור
ואולי
נישא עוד עיניים
ואולי
נישא עוד כנף בהירה
שלאט, שלעד נקשרה
לילה בלילה,
ואולי
ניגע בשמים
ואולי
ניגע עוד בשמש עצמה
עוד מעט,
עוד כמעט,
עוד תנועה
מטה ומעלה –
אל האור, אל האור
כציפור מהירת כנף,
אם נמריא גבוה
אם נרקיע עד אליו
מעלה
אל האור, אל האור
אם נוסיפה לעוף אליו,
אם נאגור די כוח
כי אז לא עפנו לשווא.
ואולי
נראה את האופק
ואולי
נדאה מעל יום סערה
במסע, בטיסה אדירה
הלאה והלאה,
ואולי
נגיע לחופש
ואולי
נגביה לקשת עצמה
עוד מעט,
עוד כמעט,
עוד תנועה
מטה ומעלה
מילים- שמרית אור. לחן – קובי אשרת. שר יזהר כהן.
כשאנו מרימים מבט אל האופק, אנו מפעילים איכות ייחודית של תשומת לב – כזו המאפשרת לנו להתבונן בו-זמנית פנימה והחוצה, לחוש את המתח הפורה שבין המוגבל לאינסופי, בין הידוע לבלתי ידוע. על כוחה של הראייה למרחוק אפשר גם ללמוד מהציטוטים בהמשך:
בריאות העין דורשת אופק
בריאות העין דורשת אופק. לעולם לא נתעייף, כל עוד נוכל לראות למרחוק דיו" ~ ראלף וולדו אמרסון
צילום – דבורה אבידור
כשאמרסון כותב ש"בריאות העין דורשת אופק", הוא מדבר על צורך עמוק יותר: הצורך של הנפש במרחב, בתקווה, בהתרעננות.
המבט אל האופק, אל אותו קו דק המחבר שמיים וארץ, מאפשר לנו לצאת מהמיידי, מהדוחק, מהצר – ולנשום את אוויר האפשרויות.
להסתכל למטה- כי יש רק אדמה, לא להסתכל למעלה- כי יש רק כוכבים, להסתכל קדימה לאופק, שם בחיבור בין שמיים וארץ נמצא את המנוחה של הנפש״. חיים ילין
בחיבור העדין שבין שמיים וארץ, כפי שמתאר חיים ילין, טמונה חכמת חיים עמוקה. האופק אינו רק קו גבול – הוא נקודת מפגש. כשאנו מרימים מבט אליו, אנו מוצאים איזון בין הארצי לשמיימי, בין המעשי לחלום, בין המציאות לאפשרות. שם, במרחב הביניים הזה, מתרחשת המנוחה האמיתית של הנפש, ושם מתאפשרים גם תהליכי התחדשות.
סִימָן שֶׁעוֹד לֹא הִגַּעְנוּ
– אַתָּה רוֹאֶה דְּקָלִים?
– דְּקָלִים אֵינִי רוֹאֶה!
– אַתָּה רוֹאֶה גְּמַלִּים?
– גְּמַלִּים אֵינִי רוֹאֶה!
– אוּלַי לִפְנֵי עֵינַי לְרֶגַע צֵל עָבַר –
אֵינִי רוֹאֶה דָּבָר, אֵינִי רוֹאֶה דָּבָר!
סִימָן שֶׁעוֹד לֹא הִגַּעְנוּ
וְהָאֹפֶק עוֹד רָחוֹק
וְלִבְּךָ עוֹדוֹ פָּתוּחַ אֶל אַרְבַּעַת הָרוּחוֹת
וְצָרִיךְ לְהַמְשִׁיךְ לָלֶכֶת, וְצָרִיךְ לְהַמְשִׁיךְ לִצְעוֹד
וְהַדֶּרֶךְ עוֹד מוֹשֶׁכֶת
אֲרֻכָּה
– אַתָּה רוֹאֶה אָדָם בְּצֵל הַתְּאֵנָה?
– אֵינִי רוֹאֶה אָדָם בְּצֵל הַתְּאֵנָה!
– אוּלַי בְּצֵל הַגֶּפֶן שָׁם מְנוּחָתוֹ?
– אֵינִי רוֹאֶה דָּבָר, אֵינִי רוֹאֶה אוֹתוֹ
– אַתָּה רוֹאֶה עֲצֵי זֵיתִים וּשְׂדֵה חִטָּה
וְאֵיךְ שֶׁבֵּינֵיהֶם פּוֹרַחַת הַשִּׁיטָה?
– אוּלַי אֲנִי בִּגְלַל הַשֶּׁמֶשׁ מְסֻנְוַר –
אֵינִי רוֹאֶה דָּבָר, אֵינִי רוֹאֶה דָּבָר
צילום – דבורה אבידור
סִימָן שֶׁעוֹד לֹא הִגַּעְנוּ
וְהָאֹפֶק עוֹד רָחוֹק
וְלִבְּךָ עוֹדוֹ פָּתוּחַ אֶל אַרְבַּעַת הָרוּחוֹת
וְצָרִיךְ לְהַמְשִׁיךְ לָלֶכֶת, וְצָרִיךְ לְהַמְשִׁיךְ לִצְעוֹד
וְהַדֶּרֶךְ עוֹד מוֹשֶׁכֶת
אֲרֻכָּה
– אוּלַי אַתָּה רוֹאֶה בָּנוֹת בִּכְלֵי לָבָן
יוֹצְאוֹת אֶל הַכְּרָמִים עִם אֲהוּבֵי לִבָּן?
– אוּלַי אַתָּה רוֹאֶה בַּדֶּרֶךְ לִיהוּדָה
אִשָּׁה יְפֵהפִיָּה צוֹעֶדֶת לְבַדָּהּ?
– אֵינִי רוֹאֶה בָּנוֹת, אֵינִי רוֹאֶה כְּרָמִים
עוֹבֵר אֲנִי בִּיעָף יַבֶּשֶׁת וְיַמִּים
יוֹמָם וָלֵיל הָאֵשׁ בְּעַצְמוֹתַי תִּבְעַר
אֵינִי רוֹאֶה דָּבָר, אֵינִי רוֹאֶה דָּבָר
סִימָן שֶׁעוֹד לֹא הִגַּעְנוּ
וְהָאֹפֶק עוֹד רָחוֹק
וְלִבְּךָ עוֹדוֹ פָּתוּחַ אֶל אַרְבַּעַת הָרוּחוֹת
וְצָרִיךְ לְהַמְשִׁיךְ לָלֶכֶת, וְצָרִיךְ לְהַמְשִׁיךְ לִצְעוֹד
וְהַדֶּרֶךְ עוֹד מוֹשֶׁכֶת
אֲרֻכָּה
~ נעמי שמר
נעמי שמר מדגישה לנו את החשיבות של קבלת הדרך כתהליך מתמשך. לא פשוט לשמור על התקווה גם כשהיעד נראה רחוק, ולעיתים אפילו מתרחק.
על האומץ לצאת לדרך, לעזוב את "חוף המולדת", את המוכר והבטוח, ועל ההתמדה נוכח אתגרים, אפשר גם ללמוד מהמפרש הבודד בשיר של לרמנטוב:
מִפְרָשׂ בּוֹדֵד מַלְבִּין בָּאֹפֶק
~ מיכאל לרמנטוב
אופק מתואר כאן כמרחב נפשי, המייצג את הצורך האנושי בתנועה מתמדת, ואת המתח בין השאיפות והמציאות. עולה כאן הפרדוקס המוכר לרבים מאיתנו.
דווקא בתוך התנועה והמאבק, נמצאת מנוחת הנפש. החיים הם ריקוד מתמיד בין הפכים. בתוך הסערה יש שקט, ובתוך התנועה יש מנוחה. הכיסופים לסער המפרש מרגיש "בבית" בעין הסערה.
שאיפתנו לאינסוף
האופק המקיף את המישור הוא זה המקיף את החיים כולם; הוא מעניק מקום כבוד לשאיפתנו לאינסוף, ומספר לנו על מגבלותינו בו בעת ובו בזמן ~ מוריס בארס
כפי שהאופק הפיזי הוא תמיד בו-זמנית נגיש ובלתי ניתן להשגה, כך גם האופק הפסיכולוגי מייצר מתח פורה בין המוכר לבין החדש, בין המוגבל לבין האינסופי.
האופק מכיל בו-זמנית את שתי התנועות הללו –
הוא פותח בפנינו את האינסוף ובה בעת מסמן את גבולותינו.
בהקשר הטיפולי הבנת המושג של אופק הפסיכולוגי יכולה לתרום לפתיחות לזיהוי הגבולות של המרחב הקיומי ,
חקירה עדינה של האפשרויות שמעבר לגבולות אלו,
ותמיכה יצירת תנאים בטוחים להרחבת האופק ותמיכה בתהליך ההתמודדות עם החרדה שעשויה להתעורר במפגש עם האינסוף.
לא בַּשָּמַיִם
לֹא בַּשָּׁמַיִם
לֹא רָחוֹק
הַטּוֹב נָשַׁב.
הֲלֹא קָרוֹב הוּא מְאֹד
הֲלֹא פֹּה הוּא
הֲלֹא לַהֲטוֹ בְּיָדְךָ
לוֹחֵשׁ לַעֲשׂוֹתוֹ
עַכְשָׁו.
~ חמוטל בר-יוסף
הטוב, או האפשרות לשינוי ולהתחדשות, אינם נמצאים במקום רחוק ובלתי מושג ("לא בשמיים", "לא רחוק"). להיפך – הם נמצאים כאן, בהישג יד, בתוך המציאות הקונקרטית של חיינו.
במקום לראות את האופק הנפשי כנקודה רחוקה שאליה יש לשאוף, אנו מוזמנים לראות את האופק כ"להט" שכבר נמצא בידינו. האופק כאן "לוחש לעשותו עכשיו", במקום להפליג למרחבי הפנטזיה ומשאלות הלב.
זוהי קריאה לזהות את הפוטנציאל הטמון בהווה, בנקודת העמידה הנוכחית שלנו, ברגע הנוכחי "כאן ועכשיו".
מעבר לגלוי: אופק הנפש ככוח מרפא
המשורר או הממד הלירי של הנפש, הוא החופש לחלץ מתוך מגבלות קיומנו האקטואלי אותו אופק נפשי המכונן בו זמנית הן את המרחב והן את תנועת החיים בתוכו ~ דנה אמיר
צילום – דבורה אבידור
הממד הלירי, או המשורר שבנפש, מתפקד כמעין "מתרגם" של המציאות המוגבלת לאפשרויות אינסופיות.
זוהי היכולת המיוחדת לראות בתוך המציאות הקונקרטית את הפוטנציאל הבלתי ממומש, את ה"עוד" שטמון בה.
כשדנה אמיר מדברת על "חילוץ" האופק הנפשי מתוך המגבלות, היא מצביעה על תהליך פרדוקסלי: דווקא מתוך ההכרה במגבלות נולד החופש ליצור מרחב חדש
המגבלות מנקודת מבט זו אינן רק מכשול, אלא גם נקודת משען ממנה ניתן "להתנתק" אל האופק. הממד הלירי מאפשר לנו לשהות בו-זמנית בשני המרחבים: המוגבל והאינסופי.
האופק הנפשי אינו רק "מקום" אליו אנו שואפים להגיע, הוא גם התנועה עצמה, החתירה המתמדת. המרחב והתנועה מזינים זה את זה: התנועה יוצרת מרחב, והמרחב מאפשר תנועה.
עוד יש מפרש לבן באופק
עוד יש מפרש לבן באופק
צילום – דבורה אבידור
מול ענן שחור כבד
כל שנבקש לו יהי…"
~ נעמי שמר
המפרש הלבן באופק מול הענן השחור – דימוי עוצמתי של התקווה גם ברגעים הקשים. התקווה אינה התעלמות מהקושי אלא היכולת לראות מעבר לו. האופק הנפשי מתקיים במתח שבין המשאלה למציאות
האופק הנפשי, כפי שהשתקף בפרספקטיבות השונות שנסקרו, מתגלה כמרחב חיוני המכיל בו-זמנית את המתח שבין המוגבל לאינסופי, בין הקונקרטי לאפשרי. בהיותו קטליזטור לשינוי, הוא מזמין אותנו לתנועה מתמדת של התחדשות, תוך שהוא מעניק מקום הן למגבלות והן לאפשרויות החדשות הנולדות מתוכן.
האופק הנפשי אינו מזמין אותנו להיטמע לחלוטין בחלום, אך גם לא להיצמד למציאות הקונקרטית בלבד. במקום זאת, הוא פותח בפנינו את האפשרות לשהות במרחב הביניים, שם יכולים להתקיים יחד ה"שם" וה"אי-שם" מבלי שהאחד יבטל את השני.
האפשרות לחלץ מתוך המציאות היומיומית את הפוטנציאל הטמון בה, הופכת את התקווה לא רק לנקודה רחוקה באופק, אלא לכוח מניע הנוכח כבר כאן, בהווה של חיינו. בכך, האופק הנפשי מתגלה כמושג מפתח בהבנת יכולתנו להתפתח, להשתנות ולצמוח מתוך המפגש המתמיד בין מה שיש למה שעוד יכול לה.
לו יהי
מקורות
אמיר, ד. (2008). על הליריות של הנפש. מאגנס
Amir, D. (2018). The other as an object of conquest versus the other as horizon: A reading in stephen mitchell and clarice lispector. Psychoanalytic Perspectives: An international Journal of Integration and Innovation, 15(2), 199–208.
Fuchs, T. (2007). Psychotherapy of the lived space: A phenomenological and ecological concept. American Journal of Psychotherapy, 61(4), 423–439.
Nolan, P. (2012). Therapist and client: A relational approach to psychotherapy. Wiley-Blackwell.
