"כמו ציפור נולדה לחופש
אפרוש כנפיי לי אל הנופש
כי תקוותיי בי שבו לקנן
אשכח ימים ללא מרגוע…"
~ שייקה פייקוב. שרה – עופרה חזה. צילום – דבורה אבידור
מה עומד ביסוד כמיהה לפרוש כנפיים ולעוף?
רצון להתנתק מכבלי השגרה?; להיפטר מכובד המשקל?; להתעלות מעל הכל?; להשיג פרספקטיבה חדשה?; חיפוש הרפתקה, בריחה, צורך בחופש?
אין תשובה אחת נכונה (או שכל התשובות נכונות), אך הכמיהה לעוף מוצאת את ביטוייה בשירה באינספור דרכים, כפי שנראה בלקט זה.
מי יתנני עוף
"מי יתנני עוף
צפור כנף קטנה
בנדודי אינסוף.."
~ דוד שמעוני. שרה – אסתר עופרים.
"ציפור שיושבת על ענף לא חוששת שהענף עליו היא יושבת ישבר כי האמון של הציפור הוא בכנפיים שלה ולא בענף עצמו"~ מקור לא ידוע צילום- דבורה אבידור
לצד הכמיהה לעוף, עולה כאן גם הכמיהה למצוא בית. "כעוף נדוד, אנדוד אני גם כאן, אך עת איעף מאוד, אין לי קן"
כיסופים לקן אליו אפשר לחזור ולנוח מתלאות הנדודים.
לפרוש כנפיים
אֲנִי רוֹצֶה לִפְרוֹשׂ כְּנָפַיִים,
לְהַמְרִיא גָּבוֹהַּ אֶל הַשָּׁמָיִּים.
לְהַנִּיחַ קְצָת לַטֵּירוּף,
שֶׁנִּתְפַּס בִּי כְּמוֹ מִתּוֹךְ כִּישּׁוּף.
וְלָעוּף.
לָתֵת לַדְּאָגוֹת לִדְאוֹת
עַל פְּנֵי אַרְבַּעַת הָרוּחוֹת,
וְלִלְמוֹד לְשַׁחְרֵר.
לְהִסְתַּכֵּל עַל הַדְּבָרִים
מִלְּמַעְלָה, מֵרָחוֹק. ~ משה ולרשטיין
לשחרר את הדאגות, ולתת להם לדאות על פני ארבעת הרוחות – זו הכמיהה כאן. עם פרישת הכנפיים נפתחת גם הזדמנות
להתבונן על העולם מלמעלה, מרחוק. לקבל פרספקטיבה.
לרפלקציה: מה זה עבורך לפרוש כנפיים ולעוף?
מתי נוכל לעוף כמותם
"העגורים חולפים מעל הכפר
העגורים עפים אל הנהר
העגורים עוזבים, יוצאים אל הדרום החם
מתי, מתי נוכל לעוף כמותם" ~ מקור לא ידוע. תרגום – משה אלמגור.
צילום- דבורה אבידור
משחר האנושות אנשים מוקסמים מציפורים, ומנסים להתחקות אחר סודות התעופה שלהם. השילוב בין קלילות לעוצמה ויכולת לנוע למרחקים ריתקו את לאונרדו דה וינצ'י ורבים אחרים, שביקשו לחקור את מבנה הכנף, השרירים, והתפקיד של הנוצות. הבנת המנגנונים המורכבים שמאפשרי לציור לעוף, מעוררת פליאה, ומזמינה אותנו לחקור את גבולות היכולת האנושית.
במיתולוגיות עתיקות היה לציפורים תפקיד חשוב, כמו הפֶנִיקְס, עוף החול (Phoenix) ציפור האש.
"אדריכליות שחקים, בנאיות במעש" ו"חידות פלאיות", כלשונה של דורית קידר (ראה למטה). מתעוררת גם סקרנות לגבי חווית המעוף, חדוות ההרפתקה והריחוף על כנפי הדמיון
ציפור הנפש
ציפור הנפש. פיסל דודו גרשטיין. גן סיפור חולון
בשירים וסיפורים רבים, לילדים ומבוגרים, הציפורים הן לעיתים מפתח לצפונות הנפש.
לעוף מכאן
"הציפורים יכולות לעוף מרחקים עצומים רק מפני שלא טוב להן, רק משום שעצוב להן….אבל אם עצוב לי, למה אין לי כנפיים?" – כך שואלת הדרה – נערה יתומה מאם – בספר "לעוף מכאן" (נאוה סמל, 2004).
הדרה מטפסת על עץ בפרדס, ועוצמת את עינייה ("אני חושבת על הנחליאלים עם הסינרים הלבנים- – –אני חושבת איך עץ יודע לצמוח רק לגובה. איך הדברים היפים בעולם נמצאים ממש לראש שלנו, ועכשיו אני מגיעה אליהם- – – אני יכולה לעוף!! אני יכולה לעוף!!".
לשבריר שניה היה נדמה להדרה שהגשימה את חלומה, ואולם בסופו של דבר היא נופלת אל הקרקע, הקשה והיבשה. המציאות מפגישה אותנו עם כובד המשקל המושך אותנו מטה.
לצד אכזבתה מהנפילה, ואולי בזכות הנפילה, לומדת הדרה להשתמש בכנפי הדמיון המאפשרים לה לעוף כשרגליה נטועות בקרקע: "אמרתי לאבא שמסיה מוריס לא לימד שום דבר, אבל אני שיקרתי. אולי הוא ניסה ללמד אותי לעוף כשאני על האדמה?" (לעוף מכאן, עמוד 103).
לעוף בעודנו על האדמה! – מעורר השראה. על הכמיהה להגביה עוף ועל סכנות ההתרסקות אפשר גם ללמוד מהמיתוס על נפילתו של איקרוס.
נפילתו של איקרוס
מיתוס של איקרוס הפך למקור השראה ליצירות רבות בתולדות התרבות.
דדלוס ביצירתיות שלו מעניק לבנו את היכולת לעוף, אך מזהיר אותו מפני התקרבות לשמש. איקרוס, בהתלהבותו וחוסר סבלנותו, מתעלם מהאזהרה.
הוא מתקרב לשמש…השמש ממיסה את הכנפיים המודבקות בשעווה, והוא נופל אל הים.
אל לנו לשכוח את מגבלות המציאות. קל להתפתות לחלומות בלתי אפשריים, ולא פשוט להבחין בין מה ריאלי ולא ריאלי.
המסר – חשוב לחתור אחר האיזונים. לא גבוה מדי ולא נמוך מדי. חשוב לדעת מתי לעצור, להאט את הקצב, ולנוח.
"כמו דדלוס אני מרכיב לעצמי כנפיים. אני מרכיב אותם בהדרגה: מוסיף נוצה אחת כל יום" ~ גוזף ז'ובר
עלינו לבנות את הכנפיים שלנו בענווה, בסבלנות והתמדה, צעד אחר צעד. לא לשכוח את האחיזה בקרקע.
לרפלקציה – כיצד נוכל ליישם זאת בחיינו? כיצד נוכל לחתור לאזן בין השאיפה לפרוש כנפיים ולעוף לבין ההכרה במגבלותינו?
צילום דבורה אבידור
ולרגע יכולתי לברוח
"כי ראיתי את דרכי נעלמת
ביער סבוך, בין קירות חורשים
ובתוך האדמה המדממת
רגלי ננעצו, היכו שורשים
ולרגע יכולתי לשמוע
עלים מלמדים שירתם
ורציתי לעלות גבוה
לפרוח איתם" ~ ברק פלדמן. שרה אפרת גוש. צילום – דבורה אבידור
ויש שהדרך נעלמת, כי ראיתי את דרכי נעלמת ביער סבוך של אובדן, ניתוק וכאב.
"הכרתי טיפותיו של הגשם/ נקוות בתוכי, יורדות מתחתי/ והרוח קרה ונואשת/ הקפיאה אותי/ הכבידה עלי /ולרגע יכולתי לנגוע/ בקצה הכאב האפור" ~ ברק פדלמן
הנגיעה בקצה הכאב האפור הינה רגע מפנה במסע של הדובר בשיר. במקום לראות בכאב כמשקולת שיש להיפטר ממנה, אנו מוזמנים לגעת בו ולהכיר בו כחלק בלתי נפרד מחיינו, ממי שאנו.
"… ולרגע יכולתי לברוח
כנוצה על כנפה של ציפור
והצלחתי לעלות גבוה
לראות את האור
לראות את האור".
באביב הם ישובו חזרה
"כבר סובב לו נחליאלי בגננו
בשדותינו עפרוני אומר שירה
כל יוני הבר התעופפו מחלוננו
אך באביב הם ישובו חזרה" ~ שארל אזנבור. תרגום- אבי קורן. צילום – דבורה אבידור
הטבע חוזר ומתחדש. פרידה, געגוע, אובדן, והנה שוב אנו עדים למחזוריות האינסופית של החיים.
הנרקיסים אספו עלים, קיפלו את הכותרת, אך באביב הם ישובו חזרה.
מי ייתן!
ואנחנו צמאים לאות
"ציפורי הצפון כבר הגיעו
מתערבל האבק בגבעות
אחותנו הרוח עברה בדרכים
ואנחנו צמאים לאות" ~ רחל שפירא. צילום – דבורה אבידור
הציפורים קושרות בין שמים לארץ. מניין הן באות? לאן הן עפות?
הציפורים נעות בנתיבים בלתי נראים שאין אנו מבחינים בהם.
למרות הנדידה, הציפורים חוזרות תמיד למקום מוצאן. גם כאן אנו רואים ייצוג לתקווה, לתקווה כי תימצא הדרך חזרה הביתה גם אחרי תקופות קשות.
מאז ה-7.10 מקבלות מילות השירים משמעות חדשה ומטלטלת עם הדאגה העמוקה לשלום החטופים, והתקווה לשובם.
בוא בשלום, נפתחות חצרות, ערכנו שלחן והדלקנו נרות. ובטרם יוגף חלון – אנא שוב אלינו בשלום.
אנו אכן צמאים לאות!
וכשתעוף, תעוף, תעוף
"וכשתעוף, תעוף, תעוף
תעוף ציפור האבן
לא תהיינה מלחמות
המזימה והאימה
יהיו רק זיכרונות
מן השנים העגומות" ~ רחל שפירא. שרה גלי עטרי.
תודה לדבורה אבידור על הצילומים המרהיבים.
מקורות נוספים –
לקט שירים על מחזוריות שבטבע
על שימוש במטפורות מן הטבע במרחב הטיפולי ובסדנאות לפיתוח חוסן
