מצ"ב סיכום מתוך פרק 3 מהספר- הורות מן השורש אל הלבלוב- הוצאת ספרים אחיאסף. הוספתי איורים ממספר מקורות נוספים, כולל שני ספרים נוספים של דן סיגל.  המאמר עוסק ברגשות ובתקשורת רגשית. ככל שאנחנו מבינים את עצמנו טוב יותר, כך גוברת החירות שלנו ומתרחב אופק האפשרויות הפתוחות בפנינו לתקשר רגשית.

הספר "הורות מן השורש אל הלבלוב" מבוסס על סדנאות שהנחה פרופ' דן סיגל, חוקר חלוץ בתחום הנוירוביולוגיה הבין-אישית (Interpersonal Neurobiology) עם מארי הארצל, מומחית להתפתחות ילדים. הספר מזמין אותנו, כמטפלים וכהורים, לצאת למסע של היכרות והתבוננות  לעומק אל תוך חוויות הילדות  שלנו, וללמוד מהן.

רגשות הם תהליכים ביולוגים-מולדים שהתפתחו במהלך האבולוציה על מנת לעזור לאורגניזמים לשרוד, להסתגל למציאות משתנה, ואף לצמוח (Damasio, 1994).  רגשות מפנים את הקשב שלנו לאירועים בסביבה החיצונית והפנימית הקשורים בהישרדות שלנו ובמימוש המטרות שלנו ומארגנים אותנו להגיב בצורה יעילה. הם מפנים את תשומת הלב שלנו לצרכים בסיסיים שאינם מקבלים מענה.

כיצד רגשותינו מעצבים את עולמנו הבין-אישי?  מהי חשיבות של תקשורת רגשית ואיך אפשר לשפר את התקשורת הרגשית שלנו עם עצמנו ועם ילדנו בדרך שתאפשר לנו לצמוח וליצור "סביבת גידול" מצמיחה לילדנו?

כהורים, היכולת שלכם לקיים תקשורת העוסקת ברגשות, מספקת לילדיכם תמיכה בפיתוח תחושת חיוניות ותחושות הזדהות. תכונות אלה חשובות מאוד לטיפוח יחסים הדוקים ואינטימיים לאורך כל חיינו. תחושות הן התהליך והתוכן גם יחד של קשר בין־אישי בין הורים לילדים, כבר מהימים הראשונים לחיי הילדים.

תארו לעצמכם שבנכם נכנס הביתה לאחר ששיחק בחצר. הוא מתלהב מאוד מהחיפושיות שאסף בצנצנת זכוכית קטנה. ״אמא, תראי. תראי מה מצאתי. נכון שהן מקסימות?״ כל מה שאמו רואה הם חרקים מסתובבים חופשי בבית. "תוציא מיד את החרקים המגעילים האלה החוצה,״ היא אומרת בקשיות לב. הילד מוחה בתוקף: ״אמא, אפילו לא הסתכלת. תראי, הכנפיים שלהם ירוקות-זוהרות". האם מסתכלת בחטף בצנצנת, אוחזת בזרועו של בנה, ומצעידה אותו הישר החוצה ותוך כך מזכירה לו, ״חרקים חיים בחוץ, וזה המקום שהם צריכים להיות בו.״

בסיטואציה זו, החוויה הרגשית של הילד הוחמצה לחלוטין. אמו לא חלקה עמו כלל את השמחה והאושר שהציפו אותו, וסביר להניח שהוא חש בלבול, משום שלאחר תגובת אמו אינו בטוח עוד מהי המשמעות והערך של חווייתו. הוא הרגיש ״טוב״ והתלהב מתגליתו, ובא לחלוק את תחושתו עם אמו. אלא שאמו הגיבה כאילו הוא ״רע״. קשר רגשי משמעותי היה מעניק ערך לחווייתו, והאם הייתה חולקת עם בנה את התלהבותו מהתגלית שלו בחצר. אין פירוש הדבר שעליכם לחיות בביתכם בחברת חרקים שונים ומשונים, אלא שחשוב מאוד לחוש ברגישות החוויה הרגשית של הילד ולחזק אותה, לפני שמנסים לשנות את התנהגותו החיצונית. התאמת עצמנו לרגשותיהם של ילדינו, פירושה להתאים את עצמנו לרמתם, לאמץ התנהגות פתוחה ומקבלת, להתבונן במה שהם רוצים להראות לכם, ולהביע סקרנות והתלהבות בקולכם. ״תן לי לראות, הן באמת מקסימות. ממש צבעוניות, נכון? תודה שהראית לי אותן. היכן מצאת אותן? אני חושבת שיהיה להן יותר טוב לחיות בחוץ.״ לא רק שבדרך זו באה לביטוי תמיכה ביחסי האם עם בנה, אלא שמשום שהילד חווה כך שלרעיונותיו ולרגשותיו יש חשיבות בעיני אמו, יש לו תחושה חזקה יותר לגבי עצמו. כאשר הורים מזדהים עם הרגשות של ילדיהם ונותנים להן הד, הילדים חווים את עצמם כ״טובים״. קשרים רגשיים יוצרים אצל הילדים משמעות, ומשפיעים על הבנתם הן את הוריהם והן את עצמם.

מהו בדיוק רגש?

בדרך כלל אנחנו יודעים לזהות רגש כאשר אנחנו חשים בו, אך קשה מאוד להסביר את החוויה הזאת. תובנות שמקורן במדע עשויות לעזור לנו מאוד בהבנה מהם רגשות, ועד כמה מרכזי תפקידם בחיינו. אפשר להשתמש בידע זה להעמקת ההיכרות עם עצמנו ולחיזוק היחסים עם ילדינו ועם אנשים אחרים.

לעתים קרובות רואים את הרגש כמגוון תחושות שאותן אנחנו חשים בתוכנו ותופסים אצל אחרים, ובדרך כלל אנחנו יכולים להגדיר אותן במלים כגון עצבות, שמחה, כעס, פחד, הפתעה, סלידה או בושה. רגשות אלה קיימים אצל בני אדם בכל תרבות אנושית, בכל מקום בעולם. עם זאת, הרגשות הללו, שאותם הגדרנו בנקל בקטגוריות, אינם אלא פן אחד בתפקיד החשוב שיש לרגשות בחיים האנושיים.

רגש יסודי הוא בסיסי יותר מקטגוריות של רגשות, ואפשר לתאר אותו בצורה הבאה. תחילה, המוח מגיב למסר פנימי או חיצוני, בהתמצאות ראשונית שמפעילה את הנפש וגורמת לה למקד תשומת לב. התמצאות בסיסית ראשונית זו אומרת, "שים לב כעת! זה חשוב!״ בשלב הבא המוח מגיב להתמצאות ראשונית זו בהערכה האם המסר ״טוב״ או ״רע״. לאחר הערכה זו מופעלים מעגלי נוירונים נוספים, שמשכללים או מרחיבים את אותה הפעלה גם לאזורים אחרים במוח שקשורים באירוע. את התהליך הזה של הערכה/התעוררות אפשר לראות בהתפרצויות בסיסיות של אנרגיה בנפש, שמתלוות לעיבוד המידע. תהליכי הערכה משוכללים אלה, הם הדרך שבה המוח יוצר משמעות בנפש. רגש ותחושת משמעות נוצרים באמצעות אותם תהליכים נוירוניים. כפי שנראה, אותם מעגלים במוח מעבדים גם תקשורת חברתית. רגש, משמעות וקשר חברתי, קשורים זה לזה.

רגשות יסודיים ראשוניים אלה הם הערכתו הראשונה של המוח לגבי חשיבותה של חוויה ולגבי היותה טובה או רעה. באמצעות הרגש, נפשנו נעשית מאורגנת ומכינה את גופנו לפעולה. הערכת החוויה כטובה תביא להתקרבות, ואילו הערכת החוויה כרעה תביא לנסיגה. בתגובה לשאלתנו איך הם מרגישים, ילדים עונים לעתים קרובות מאוד במלים ״טוב״, ״רע״, או ״בסדר״. מלים פשוטות אלה, שלא תמיד מתקבלות על ידי ההורים כהערכה, הן למעשה ביטויים ישירים למדי של אותם תהליכים רגשיים יסודיים.

רגשות ראשוניים נבחנים באופן ישיר בביטויים לא-מילוליים. הבעות פנים, קשר עין, נימת הקול, תנועות ידיים, תנוחת הגוף וכן עיתוי התגובה ועוצמתה, חושפים את התפרצות ההתעוררות וההפעלה ואת פרופיל האנרגיה הזורמת דרך הנפש, ואלה הם תמצית תחושתו של האדם.

רגשות יסודיים הם ה״מוסיקה של הנפש״ ~ דן סיגל

החיבור שלנו לרגשות יסודיים הוא הדרך שבה אנחנו מתכווננים זה לתחושותיו של זה. רגשות יסודיים אלה קיימים כל הזמן. בדרך כלל אנחנו מודעים יותר לרגשות כאשר רגשות יסודיים אלה מתועלים לתגובות מובחנות יותר של הרגשות המוגדרים בקטגוריות. לרוע המזל אנחנו עלולים לחשוב ש״להיות רגשנים״ זהו ביטוי לרגש קטגורי בלבד, וגישה כזו עלולה לגרום לנו להתעלם מהתהליך החשוב כל-כך של התחברות הדדית למצבי הרגש היסודיים של כל אחד מאיתנו. קשר ברמת הרגש הראשוני מאפשר לנו למזג את החוויות בתוך עצמנו ועם אחרים. כאשר אנחנו מתכווננים הדדית למצבים הפנימיים שלנו, מתקיים בינינו חיבור במצב של הדהוד רגשי שמאפשר לכל אדם ״להרגיש מורגש״ על-ידי האחר. בקשר מהדהד כזה, שני בני אדם משפיעים הדדית זה על מצבו הפנימי של זה. כוונון זה, הקשר המהדהד בין שני אנשים, הוא שמאפשר לנו להרגיש מחוברים.

טבלה 3: סוגי רגשות

 רגש יסודי: נחשולים בזרימת האנרגיה בנפש אוריינטציה ראשונית: ״שים לב עכשיו!״ הערכה והתעוררות: ״טוב או רע?"

 רגש קטגורי: דרכי הבעה אופייניות שנראות בכל חברה עלי אדמות

רגשות בסיסיים לא-רציפים כגון עצבות, פחד, כעס, שמחה, הפתעה, סלידה ובושה

חיבור מתחת למים

אב בשנות הארבעים לחייו בא אל דן להתייעצות, משום שהיה מודאג מכך ש״אינו מרגיש דבר״. אמו היתה חולה ועמדה למות, ועמיתו בעבודה קיבל זה עתה אבחנה של מחלה מסכנת-חיים, אך ״הוא לא חש דבר בעניין״. הוא התעקש שכל חייו היו מלאים בהתקדמות ב״מרחב״ עבודה, וביצוע כל מה שצריך לעשות, אך לכל אלה היתה משמעות מעטה עבורו.

הוא רצה להשתנות, מכיוון ששאף לשפר את יחסיו עם בני משפחתו, וחשב שזה לא בסדר שאינו מרגיש דבר, במיוחד משום שאמו ושותפו היו חולים מאוד. ״כל מה שאני עושה הוא רציונליזציה, מדוע הכול יהיה בסדר, או מדוע הכול בסדר, אפילו אם המצב יתדרדר עוד. אני אומר לך, זה לא בסדר. אך אני פשוט לא מרגיש שום דבר". אלה היו דבריו. לעתים קרובות הוא חש בידוד באינטראקציות שלו עם אנשים אחרים, וחייו התאפיינו בתחושת ריקנות.

האיש לא סבל מדיכאון וגם לא היו לו דאגות, חרדות או סימנים להפרעה פסיכיאטרית כלשהי שאפשר לאבחן או לטפל בה. הוא היה אקדמאי מוכשר שזכה לשבחים מעמיתיו, והיה מוערך מאוד ומבוקש בעבודה. הוא היה אתי והוגן, ונראה שהכפופים לו והסטודנטים שלו מצליחים בהנהגתו.

אותו אב היה צריך לבחון את שנות חייו המוקדמות כדי להגיע למסגרת בסיסית שבה הוא יכול למקם את המידע על חוויותיו הסובייקטיביות, מההווה אחורה, עד לזיכרונות המוקדמים ביותר שלו. היו לו מעט מאוד זיכרונות מחוויותיו עם הוריו. מה שבכל זאת זכר היה העובדה ששניהם היו מאוד ״אינטלקטואלים״, ולא שוחחו איתו מעולם על מחשבותיו ורגשותיו. הם התמקדו בהישגים וב״דרכי התנהגות טובות ורעות״, אך מעולם לא בצד הסובייקטיבי הפנימי של החיים. כאשר אביו נפטר, בהיותו בגיל ההתבגרות, אמו והוא מעולם לא שוחחו על האבדן.

אחת התכונות שמשכו אותו אל אשתו היתה העוצמה הרגשנית שלה. ילדתו הבכורה הגיעה עכשיו לתחילת גיל ההתבגרות, והוא רצה להרגיש יותר קרוב אליה, וגם לשני ילדיו הצעירים יותר. כאשר נשאל מה הוא מרגיש אליהם, עיניו התלחלחו כאשר דיבר על לידת בתו הבכורה. הוא סיפר שחש את הרגש החזק ביותר שידע אי-פעם: הוא חש אהבה ללא גבול לבתו, אך גם חשש שמא אינו אחראי מספיק ולא יוכל לדאוג לאושרה ולרווחתה, עד שבקושי הצליח לעמוד בעוצמת רגשותיו.

בילדותו היו לו נטיות אומנותיות בולטות למדי, ותמיד התעניין באסתטיקה של דברים – איך הם נראים, כיצד חפצים מונחים, האם הצבעים מתאימים. הוא חשב ללמוד אדריכלות, אך במקום זאת בחר בקריירה של חוקר אקדמי. ההסבר שחצי הכדור הימני במוחו של אותו אב לא היה מפותח דיו, לא התאים לרגישות האומנותית המפותחת שלו. עם זאת, העדר קשר אמפתי עם הסובבים אותו, אי-יכולתו להשתמש ביכולת ״ההבטה אל הנפש״, ואותה תחושה כללית של ניתוק מעולמו הפנימי, הצביעו על האפשרות של אי-יכולת לבצע אינטגרציה בין עיבוד הצד הימני והצד השמאלי.

בטיפול ביקשתי ממנו לכתוב יומן, מכיוון שכתיבה שיש בה שיקוף עצמי דורשת מעצם מהותה שיתוף פעולה בין הצד השמאלי והצד הימני במוח. בפגישותינו השבועיות התמקדנו בתחושותיו הגופניות ובדימויים הוויזואליים שלו, וכן בבדיקת משמעותן האפשרית של חוויות לא-מילוליות אלה; כל זאת במטרה להעמיק את הניסיון ליצור קשר בין צד ימין לצד שמאל של מוחו.

בערך באותו זמן בתו של האיש אמרה לו, ״אבא, אתה מצחיק פתאום. ממש מצחיק!״ הערתה שימחה מאוד את אביה. הוא סיפר שהחל להרגיש מודעות חדשה לגופו – תחושות בבטן ותחושות בבית החזה. הוא החל להיות מודע יותר לדימויים בנפשו שלא היו קשורים למחשבות שמבוססות על מלים, ותיאר את הרגשתו כנינוח ומחובר למשפחתו. הוא חש יותר מחובר להווה ופחות מוטרד ממחשבותיו שלו עצמו. עם הקשר שהלך והתחזק בין עיבוד הצד השמאלי והימני, יתכן שיהיה מוכן להתייחס לאלמנטים של תחושות לא-פתורות שיש לו לגבי מות אביו, ויהיה מודע לתחושותיו לגבי מחלתם של אמו ושל שותפו.

קבלת הצורך שלנו בקשר לאחרים מצריכה במקרים רבים הכרה מכאיבה בעובדה שכולנו שבריריים ופגיעים עד מאוד. ההבנה של אותו אב לגבי חוויותיו עוד לפני שהתחיל בטיפול, הביאה אותו למודעות שהרגשות היסודיים שלו חסומים בהשפעת חיי המשפחה שלו בילדותו. הערכה ראשונית מובנית מלידה שיחסים הם דבר חשוב ו״טוב״, הייתה חייבת לעבור ניתוק באופן הסתגלותי, משאר חלקי נפשו, בתגובה לחוויותיו עם משפחתו. הסתגלות זו, שהיא מעין מזעור של מנגנוני ההגנה, היתה חיונית לצמצום שטף התחושות של השתוקקות ואכזבה, שחסמו את יכולתו ליצור קשר בשממה הרגשית שחווה. תהליך הניתוק הרגשי בילדותו היה כה יעיל, עד שחסם את שכלולן של מערכות ההערכה/התעוררות שלו, ונבצר מהן ליצור עוד רגשות חזקים או קטגוריים. התקשורת הרגשית המרוחקת שאפיינה את הוריו, הותירה אותו מנותק מאותם תהליכים שהכניסו משמעות אל תוך חייו. עם שיתוף הפעולה שלו בטיפול ובשיקוף העצמי בכתיבה, היחסים שלו, כמו-גם החוויות הפנימיות שהחלו להיוולד בו, יכלו מעתה לחזק דרך חיים חדשה ומשולבת, שיצרה יותר משמעות בחייו.

תקשורת רגשית

כדי ״להרגיש מורגשים״ אנחנו חייבים להתכוונן לרגשות היסודיים זה של זה. כאשר קיים קשר בין הרגשות היסודיים של שתי נפשות, נוצר מצב של ״יישור־-קו״, שבו שני אנשים חווים תחושת חיבור. המוסיקה של נפשנו והרגשות היסודיים שלנו, מושפעים באופן ממשי מאוד מנפשו של האדם האחר, כאשר אנחנו מחוברים למצבים רגשיים יסודיים שלו. כאשר התקשורת מוגבלת להתמקדות ברגשות הקטגוריים בלבד, שמופיעים רק לעתים רחוקות, אנחנו מחמיצים את ההזדמנות לחוות את הרגעים המופלאים של קשר, האפשריים למעשה אצל כולנו.

תהודה נוצרת כאשר אנחנו "מיישרים קו״ במצבינו, ברגשות היסודיים שלנו, על-ידי כך שאנחנו חולקים מסרים לא-מילוליים. אפילו כאשר אנחנו לא נמצאים עם האדם האחר, אנחנו מסוגלים לחוש את ההדהוד של הקשר איתו. חוויה חושית זו, כאשר אנחנו חשים אדם אחר, הופכת לחלק מ״זיכרון האחר״ שקיים אצלנו, כך שהאחר הופך חלק מאיתנו. כאשר יחסים כוללים תהודה, עשויה להיות בין שני אנשים תחושה מחזקת מאוד של חיבור. חיבור זה איננו קשר שקיים רק ברגע היווצרותו: אנחנו ממשיכים להרגיש את הקשר לאחר, באמצעות ההדהוד שקיים ביחסים. הדהוד זה נחווה בצורת זיכרונות, מחשבות, תחושות ודימויים של האחר ושל יחסינו איתו(או איתה). אפשר לראות את אותה תחושה מתמשכת של קשר כאופן החיבור הנוצר בין הנפשות. חיבור זה חושף מיזוג בין שתי נפשות.

חלק גדול כל-כך ממה שקורה ביחסים קשור בתהליך ההדהוד, שבו מצבו הרגשי של אדם אחד מהדהד במצבו הנפשי של אדם אחר. יחסים קרובים יוצרים תהודה. גורם מרכזי נוסף ליצירת תהודה הנה התגלית החדשה לפיה אצל בני אדם, סוג מסוים של נוירונים מחבר בצורה ישירה תפיסה מחשבתית לפעולה מוטורית. יתכן שמערכת זו של נוירונים המשמשים כראי היא הבסיס המוקדם לאופן שבו נפש יוצרת את המצב הרגשי של נפש אחרת בתוך עצמה.

נוירוני-ראי מצויים בחלקים שונים במוח, ומתפקדים כיוצרי קשר בין פעולה מוטורית לבין תפיסה. לדוגמה, נוירון מסוים יוצת כאשר נבדקת צופה בפעולה מכוונת של אדם אחר, כגון הרמת ספל מהשולחן, ואותו נוירון יוצת גם כאשר הנבדקת עצמה תרים את הספל. נוירונים אלה לא מוצתים כתגובה לכל פעולה שרואים את האחר מבצע. מאחורי אותה התנהגות חייבת להיות כוונה. הנפת ידיים בצורה אקראית אל מול פניה של הנבדקת, לא תפעיל נוירון־ראי. ביצוע פעולה שיש לה תוצאה מכוונת, מפעילה נוירונים אצל האחר. בדרך זו, נוירוני-ראי מגלים שהמוח מסוגל לאתר את הכוונה הקיימת אצל אדם אחר. כאן קיימות הראיות לא רק למנגנון מוקדם אפשרי של חיקוי ולמידה, אלא גם ליצירת היכולת להביט אל הנפש וליצור תמונה או דימוי של המצב הפנימי בנפש האחר.

נוירוני-ראי עשויים גם לקשור את התפיסה של ההבעה הרגשית ליצירת אותם מצבים אצל המתבונן. באופן זה, כאשר אנחנו תופסים רגשות של האחר, באופן אוטומטי ושלא במודע, מצב זה נוצר גם בתוכנו.

לדוגמה, אנחנו עלולים לפרוץ בבכי כאשר אנחנו רואים מישהו אחר בוכה. אנחנו לומדים מה מישהו אחר מרגיש על-ידי כך שאנחנו ״נכנסים לנעליו״ של אותו אדם – אנחנו יודעים איך האחר מרגיש לפי תגובת גופנו/נפשנו. אנחנו בודקים את מצבנו שלנו, כדי לדעת מהו מצבו הנפשי של האחר. זהו הבסיס לתחושת אהדה והזדהות.

בבסיס תחושת החיבור ישנה החוויה של תקשורת אמפתית רגשית. האופן שבו נפש אחת נשזרת בנפש אחרת הוא באמצעות ההתחלקות בגלי האנרגיה, שהם הרגשות היסודיים שלנו. כאשר ילדים מרגישים תחושות חיוביות, כמו אלה שחשים ברגעי שמחה וביצועים טובים, הורים יכולים לחלוק עמם את אותם מצבים רגשיים, ולשקף ולהגביר בהתלהבות את אותם מצבים, יחד עם ילדיהם. באותו אופן, כאשר ילדים חשים תחושות שליליות או לא נוחות, כמו ברגעים של עלבון או כאב, ההורים יכולים לחוש אמפתיה לרגשותיהם, ולהציע נוכחות מרגיעה שתשפר את הרגשתם של הילדים. רגעים אלה של חיבור מאפשרים לילדים להרגיש מורגשים, לחוש שהם קיימים בתוך נפשו של ההורה. כאשר ילדים חווים קשר מכוונן שמקורו במבוגר אמפתי ומגיב, הם מרגישים טוב עם עצמם, מכיוון שרגשותיהם זכו לתהודה ולשיקוף. תפיסה זו של כוונון תהיה אולי ברורה יותר בעזרת סיפור.

כוונון מתחת לעץ השקמה

מרי בחנה את יחסי הגומלין בין ילדה צעירה לבין גננת מתלמדת, בחצר גן הילדים. שרה היתה ילדה בת ארבע וחצי, הססנית מאוד, זהירה תמיד מבחינה חברתית וגופנית, ותמיד חששה לנסות חוויות חדשות. הגננות עמלו רבות כדי לשפר את הביטחון העצמי שלה, על-ידי כך שסיפקו לה הזדמנויות למידה במטלות שאותן היא יכולה לבצע בצורה משביעה רצון, עם עזרה ותמיכה.

היה זה באביב של אותה שנת לימודים, ושרה התחילה רק לאחרונה לאתגר את עצמה. בחצר היה עץ שקמה גדול, שנפל שנים קודם לכן, והושאר בחצר כגשר טבעי באורך כשלושה מטרים. הילדים אהבו ללכת לאורך הגזע. הליכה כזו נחשבה הישג אדיר. אך שרה לא העזה מעולם לנסות ללכת על הגזע, עד אותו יום בחודש מאי שבו הביטחון העצמי שלה החל להנץ כמו פרחי הלילך. היא עלתה על הגזע, והלכה לכל אורכו. גננת מתלמדת התבוננה בה, וברגע ששרה ירדה מהגזע בקצהו, הבחורה הצעירה הריעה לה ומחאה כפיים לכבודה. היא התלהבה מאוד מההישג של שרה. ״נהדר, נפלא! את גדולה! את הגדולה מכולם!״ הגננת קראה בקול, כשהיא מנתרת ומנופפת את זרועותיה בהתלהבות. שרה הביטה בגננת הצעירה בביישנות, ובעמידתה הנוקשה הצליחה לחייך חיוך קטן. במשך שבועות לאחר אותו יום שרה לא ניגשה עוד לגזע, ונדרשו הרבה עידוד וחיזוק כדי לשכנע אותה לנסות שוב.

מה היה לקוי ביחסי הגומלין? אין ספק בכך שאותה גננת מתלמדת היתה חיובית מאוד ביחס להישג של שרה, אך היא החמיצה את ההתכווננות לחוויה של שרה. תגובתה שיקפה את גאוותה שלה עצמה ואת התלהבותה שלה, ולא את חווייתה של שרה שהצליחה לאזור אומץ, ולקחת סיכון גדול. מהות חווייתה של שרה לא שוקפה בהערותיה של אותה גננת צעירה. למעשה, הן היו חזקות מדי בשביל שרה, ולא נתנו לה את התמיכה שהיתה גורמת לה לנסות ללכת שוב לאורך הגזע. היא חשבה לעצמה ככל הנראה, ״מוטב שלא אנסה שוב, כי אולי אפול.״ להיות ״הגדולה מכולם״ זוהי הגדרה שבשביל ילדה זהירה כמו שרה, קשה להמשיך לממש אותה, ולכן היא בחרה בדרך הבטוחה, ולא בנתה את המשך דרכה על הצלחתה הראשונה.

מה היתה יכולה אותה גננת צעירה לומר כדי לטפח את הביטחון העצמי המנץ של שרה! כיצד היתה יכולה לעודד אותה באופן שיביע הערכה להישגה! איזו תגובה של הגננת הצעירה היתה מעודדת את שרה להרהר בהישג שלה באופן שיאפשר לה להפנים אותו, ולהמשיך לפתח אותו מתוך ביטחון עצמי.

לו הצליחה הגננת הצעירה לשקף את ההישג שראתה אצל שרה בדרך חמה ואכפתית, יתכן ששרה היתה מסוגלת לראות את עצמה משתקפת בתגובתה של הגננת. הצעירה היתה יכולה לומר, ״שרה, הבטתי בך כשצעדת בזהירות, צעד אחר צעד, עד לקצה הגזע. עשית את זה! זה היה קצת מפחיד, כי זו הפעם הראשונה שעשית את זה, אך בכל זאת המשכת. כל הכבוד! את באמת לומדת לסמוך על הגוף שלך.״

מלים אלה היו יכולות לשקף את חווייתה של שרה. התגובה שהצעירה השמיעה שיקפה יותר את חווייתה של המורה, מאשר את זו של שרה. המסר המשקף המוצע כאן היה מאפשר לשרה למזג את החוויה ולבנות על ההישג. זוהי תגובה מכווננת, שמאפשרת חיבור. שיתוף פעולה זה מאפשר שיקוף הן של התנהגותה החיצונית, והן של הבנת התהליכים הנפשיים הפנימיים המתרחשים אצלה, וכך נוצר שיקוף אותנטי לחוויית ההתקדמות של שרה. כדי להעשיר היכרות עצמית עקבית, ילדים חייבים לחוות שיקופים ממזגים מצד אנשים אחרים, באופן התואם הן את חווייתם הפנימית והן את חווייתם החיצונית. כאשר אנחנו מתחברים לילדינו בתקשורת מכווננת, אנחנו מספקים להם תמיכה בפיתוח סיפור מוכלל ועקבי של חייהם.

תקשורת מכווננת מעודדת את צמיחתו של אני אוטונומי יותר ואת צמיחתה של הכוונה עצמית גמישה יותר. תקשורת רגשית מאפשרת סוג של חיבור שהוא באמת תהליך ממזג, והוא מחזק את החיוניות ואת הרווחה הנפשית אצל הורים וילדים כאחד. חוויה זו של חיבור, מסייעת לילדים לפתח תחושה חזקה יותר לגבי עצמם, ומעשירה את יכולתם להבנת עצמם וליחס של השתתפות וסובלנות כלפי עצמם.

אין פירוש הדבר שתמיד יש לנו חוויית חיבור כזאת, או שעלינו להיות קשובים לחוויותיהם של ילדינו ולשקף אותן בכל רגע. התמקדות אינטנסיבית מתמדת של ההורה בילד או בילדה עלולה להיות חוויה פולשנית. בין הורים לילדים קיימים צרכים מחזוריים לקשר ולפירוד. חשוב מאוד שהורים יהיו רגישים לזמנים שבהם ילדיהם זקוקים לבדידות ולא רק לקשר. הורים מכווננים מכבדים את אותו מחזור קבוע טבעי אצל ילדיהם, שבא לביטוי בקשר, התבודדות, ולאחר מכן שוב קשר. איננו בנויים ליישור-קו תמידי. יחסים מכווננים מכבדים את אותו מחזור קבוע של צרכים משתנים.

מדוע יצירת קשר רגשי מאתגרת כל-כך?

יצירת קשר רגשי מחייבת מודעות קשובה למצב הפנימי שלנו עצמנו, בנוסף לצורך להיות פתוחים למצבם הנפשי של ילדינו, להבין אותו ולהתחשב בו. עלינו לראות את המצב מנקודת מבטם של הילדים ולא רק מנקודת המבט שלנו. כאשר איננו מודעים לרגשותינו שלנו או משותקים על-ידי שאריות מבעיות עבר ועל-ידי תגובות רגשיות שנובעות מהן, משימה זו עלולה להיות קשה מאוד לביצוע. כפי שנאמר קודם לכן בספר, במקרים רבים יש לנו שאריות ובעיות בלתי פתורות מהעבר, שבגללן אנחנו מגיבים ב״שליפה מהמותן״, תגובה שעלולה לפגוע מיידית בהזדמנות להתחבר לילדינו בצורה מכווננת.

במקרים רבים איננו בודקים את עצמנו, ואיננו מודעים למצב הרגשות היסודיים בתוכנו. לעתים אנחנו מתעלמים אפילו מהרגשות המוחלטים, והם מובאים למודעותנו רק על-ידי התנהגות שמשקפת את תחושותינו החיצוניות, במקרים רבים באופן שמזיק לילדינו או פוגע בהם. לכן חשוב כל-כך שננסה להיות מודעים לתהליכים הרגשיים שלנו, ונתחשב בתפקידם המרכזי הן בחיינו הפנימיים והן בחיינו הבין-אישיים. ילדים חשופים במיוחד להפיכתם למטרה שעליה אנחנו משליכים את רגשותינו הלא-מודעים ואת בעיותינו הבלתי פתורות. דרכי ההסתגלות שאימצנו כמגננה משלבים מוקדמים בחיינו, עלולות להגביל את יכולתנו לקבל ולהזדהות עם החוויות הפנימיות של ילדינו. אם לא נקיים תהליך של הבנה עצמית מתוך התבוננות, דפוסים של תגובות הגנה שלנו כהורים עלולים ליצור עיוותים בחוויה של יצירת קשר ובחוויית המציאות של ילדינו.

לדוגמה, אם שהתגרשה לאחרונה לאחר שבעלה עזב בפתאומיות, היתה נתקפת זעם על כך שבנה בן השלוש דורש ממנה להקדיש לו מזמנה. באותה תקופה עדיין לא היתה מסוגלת להתמודד עם הבדידות ועם תחושת הנטישה שלה, והיא ראתה את ״התנהגותו התובעניות״ של בנה, שהביעה את הצורך שלו בקשר איתה, כמאיימת מאוד. בנה הקטן הפך למושא זעמה, שכן היא השליכה עליו את כאבה ואת ההזדקקות שלה עצמה. היא הרגישה דחויה ובודדה, תחושות שלא היו נטולות דמיון לחוויות שעברה בילדותה, ולא היתה מסוגלת להבין ולקבל את צרכיו של בנה בקשר. במקרה כזה עלול להיווצר מצב שבו הילד לכוד במערבולת רגשית של בעיות בלתי פתורות אצל ההורה. כאשר אותה אם עיבדה את הכאב על גירושיה, ומיזגה את השינוי העצום בחייה אל תוך הבנת ילדותה, סיפור חייה שצמח מתוך כך איפשר לה להתגבר על תגובותיה המתגוננות ולהמשיך הלאה, לשלב שבו לא היתה נתקפת עוד זעם חסר היגיון על בנה הקטן. היא הבינה כיצד הבעיות הבלתי פתורות שלה פגעו ביכולתה להגיב לרצונו הבריא של בנה להיות קרוב אליה בכל הזדמנות אפשרית.

התבוננות עצמית והבנת התהליכים הפנימיים שלנו, מאפשרים לנו לבחור מתוך קשת רחבה יותר של תגובות להתנהגות ילדינו. מודעות פותחת בפנינו אפשרויות בחירה. כאשר אנחנו מסוגלים לבחור את תגובתנו, איננו נשלטים על-ידי תגובותינו הרגשיות, שבמקרים רבים אינן קשורות ישירות לילדינו: אלה תגובות מוגזמות שמונעות באותו רגע יותר על-ידי מצבנו הרגשי מאשר על-ידי תקשורת רגשית עם בננו או בתנו. מיזוג היכרות עצמית שלנו מאפשר לנו להיות פתוחים לתהליך שבו אנחנו מתחברים רגשית אל ילדינו. היכרות עצמית עקבית והתחברות בין־אישית באות יחד.

כאשר החוויה הפנימית שלנו מונעת מאיתנו להתחבר אל ילדינו, האופן שבו הם חווים את הרגש האינטנסיבי שלנו, עלול לעורר אצלם מצב רגשי מתגונן. כאשר זה קורה, כבר לא קיים בינינו קשר שיתופי, אלא כל אחד מאיתנו סגור בעולמו הפנימי ומרגיש בודד ומבודד. כאשר האני הפנימי האותנטי, הן של הילד והן של ההורה, חבוי מאחורי חומות רגשיות של התגוננות פסיכולוגית, אף אחד מהם לא מרגיש מחובר או מובן. כאשר ילדינו חשים שהם לבד וגם בודדים, הם עלולים להביע את פחדם או אי-נוחותם ממצב זה של חוסר קשר, בהתנהגות תוקפנית, או לחלופין בהסתגרות. בהמשך, התנהגותם של הילדים יכולה להיות מוקד תשומת לבנו, ותחושות הבידוד שלנו עצמנו עלולות למנוע בעדנו לעשות ניסיונות משמעותיים לחידוש הקשר עם ילדינו. בדרך זו, הבעיות הרגשיות הבלתי פתורות שלנו עלולות לגרום אצל ילדינו לתגובות שמחלישות עוד יותר את יכולתנו להבין רגשית אותם או את עצמנו.

ללא הבנה רגשית קשה מאוד להרגיש קשר. יצירת קשר רגשי פותחת פתח לתקשורת שמביאה למיזוג ולשיתוף פעולה, בה יכול להתקיים דיאלוג שמאפשר לנו לקיים קשר זה עם זה. כל מערכת יחסים, ובמיוחד יחסי הורים- ילדים, מבוססת על תקשורת מותנית, תקשורת של שיתוף פעולה שנוהגת בהתחשבות, בכבוד ובריבונות כלפי המוסיקה הפנימית המתנגנת בנפשו של כל אדם ואדם.

תקשורת אינטגרטיבית

יצירת קשר עם ילדינו יכולה להיות אחת החוויות המאתגרות ביותר כהורים, יש לנו היכולת לבנות עם ילדינו יחסים מלאי משמעות לכל החיים, וזאת כאשר אנחנו לומדים לפתח תחושה של חיבור, באמצעות תקשורת אינטגרטיבית. כאשר אנחנו מיישרים קו עמם, אנחנו מתחילים תהליך שבו האלמנטים הבסיסיים של נפשנו מגיעים למיזוג. חיבור זה בין נפשות מאפשר לנו תחושת חיוניות כשאנחנו נמצאים איתם. תקשורת אינטגרטיבית תופשת מקום בהווי היחסים שלנו עם ילדינו. מתחילה להופיע תחושת תהודה שבאמצעותה אנחנו נושאים את האחר איתנו גם כאשר אנחנו מצויים פיזית במקומות שונים. כאשר הילדים חווים את אותה תהודה איתנו, הדבר מעניק להם תחושה שאנחנו תומכים בהם, גם כאשר אנחנו במקום אחר. הם מרגישים מורגשים על ידינו, וחשים שהם נמצאים תמיד בנפשנו, ממש כמו שאנחנו שזורים בתחושת האני שלהם. תחושה זו של היותם מחוברים, מעניקה לילדים ביטחון, ומחזקת את יכולתם לבדוק את רגשותיהם ואת העולם שסביבם. תקשורת רגשית מניחה את הבסיס ליחסינו עם ילדינו, וכן ליחסים שלהם עם אחרים.

טבלה 4: אימון בתקשורת אינטגרטיבית

מודעות. הקדישו תשומת לב לתחושותיכם ולתגובותיכם הגופניות, ולמסרים לא-מילוליים של אחרים.

כוונון. הניחו למצב הנפשי שלכם ליישר-קו עם זה של מישהו אחר.

תחושת הזדהות. פתחו את נפשכם להרגיש חוויה ונקודת מבט של מישהו אחרהבעה. 

                                  העבירו את התגובות הפנימיות שלכם תוך התחשבות; הפכו את הפנימי לחיצוני.

התחברות. התחלקו בפתיחות בתן־-וקח שבתקשורת, הן מילולית והן לא-מילולית.

הבהרה. עזרו בהבהרת חווייתו של האחר.

ריבונות. התחשבו בכבוד ובהיות כל אדם בעל נפש הנפרדת.

גילינו שהאימון הזה יעיל מאוד להשגת תקשורת שמחזקת את תחושת החיבור. באמצעות תהליך האינטגרציה, או המיזוג, חלקים נפרדים

מתחברים יחד לשלם פונקציונלי. לדוגמה, משפחה שמאופיינת במיזוג, מאפשרת לבניה להיות שונים בתכלית זה מזה ומעודדת אותם לכבד את ההבדלים האלה, ובה-בעת לקיים ביניהם קשר שמעניק להם חוויה של משפחה מלוכדת. התקשורת במשפחה כזאת, שבה קיים מיזוג טוב, מאופיינת בחיוניות, שמשקפת את רמת המורכבות הגבוהה שהושגה באמצעות עירוב שני תהליכים בסיסיים אלה: דיפרנציאציה (בני המשפחה הם אנשים אינדיבידואליים, נפרדים וייחודיים) ואינטגרציה(חיבור בין אנשים ליצירת קשר הדוק ביניהם). שילוב זה של שוני ומיזוג מאפשר למשפחה ליצור משהו שהוא גדול מסך כל החלקים. תקשורת אינטגרטיבית מחזקת את האינדיבידואליות הן של הילדים והן של ההורים, בה-בעת שהם מתחברים כדי להיות ״אנחנו״, חיבור שמחזק את תחושת הקשר שלהם לעולם.

נספח 2: 

שאלות להתבוננות

חשבו על מקרה שבו לכם ולילדכם היתה תגובה שונה לאותה חוויה. כעת, נסו לראות את השתלשלות העניינים מנקודת המבט של ילדכם. כיצד הערכתם את משמעות החוויה בצורה שונה? כיצד לדעתכם היה ילדכם מגיב לו הייתם מציעים לו נקודת מבט שממנה הבנתם את החוויה דרך עיניו?

חשבו על אימון התקשורת האינטגרטיבית שבעמוד הקודם. בחנו את האינטראקציות שלכם עם ילדכם, וחשבו על האופן שבו שבעת הסעיפים המוזכרים היו אולי חלק בתקשורת ביניכם. נסו לפתח את האימון הזה באינטראקציות שלכם זה עם זה בעתיד. האם ילדכם מרגיש מורגש על-ידיכם? כיצד מתפתחת אצלכם תחושת החיבור לילדכם?

חשבו על דרכים שבהן אתם יכולים לעשות שימוש בשבעת הסעיפים של האימון, בתקשורת עם עצמכם. כיצד אתם יכולים לחוות פתיחות למצבים הפנימיים שלכם עצמכם, לרגשותיכם היסודיים? נסו להיות מודעים לתחושות, למחשבות ולדימו״ם הפנימיים שמאפשרים תחושה עמוקה וממוקדת יותר של תשומת לב. כאשר אתם נותנים לאותם תהליכים פנימיים לצוף אל תוך מודעותכם, נסו לחוש אהדה כלפיהם,             ללא שיפוט או ניסיון לתקן את עצמכם.

 זרקור על המדע- אבולוציית הרגש

מדע הרגשות הוא תחום מורכב, שכולל חקר תרבויות, תהליכים מחשבתיים- רגשיים ! תפקוד המוח. מחקרים בבעלי חיים מצביעים על כך שבני אדם אינם היצורים היחידים שיש להם רגשות: אצל בעלי חיים הניצבים נוכח סכנה מתעוררות תגובות התנהגותיות ופסיכולוגיות – בריחה, קיפאון או מלחמה, שנראה כי הן ״רגשיות״ למדי. עם זאת, בממלכת בעלי החיים היונקים הם, ככל הנראה, קבוצה ״חודית מבחינת האבולוציה של אמצעים מורכבים להעברת מצבם הפנימי, לזה של פרטים אחרים מאותו מין. מבחינה זו, רגש הוא השתקפות של תהליכים פנימיים, ואפשר להעבירו בדרך חיצונית לאחרים. כאשר אנחנו ממשיכים עם הישג התנהגותי זה, קיימת התפתחות של המערכות המתאימות במוח, שמתווכות בין רגשות למוטיבציה: המבנים הלימביים של המוח.

פול מקלין טבע את המונח ״שילוש המוח", מתוך השקפתו כי המוח מורכב משלושה חלקים נפרדים המחוברים ביניהם: החלק העמוק – גזע המוח; החלק האמצעי – הלימבי, והחלק הגבוה – הניאו-קורטקס. אזורי גזע המוח נחשבים מבנים קדומים, ״פרימיטיביים״, ולעתים מכנים אותם "מוח הזוחלים״. על פי התפתחות בעלי החיים, הרובד הבא – המעגלים הלימביים – הוא ירושת היונקים. המבנים הלימביים כוללים את האמיגדלה (מתווך בין הרגשות החשובים – פחד, וככל הנראה גם כעס ועצב); הסינגולאט הקדמי (anterior cingulated), המשמש מעין מנהל תפעול ראשי ומבצע תפקודי בקרה ניהוליים להקצאת תשומת הלב; ההיפוקמפוס (מתווך זיכרון מפורש ומשמש כממפה תפיסתי שמספק את ההקשרים לזיכרון); ההיפותלמום (אזור העיבוד העצבי-הורמונלי, שקושר את הגוף למוח באמצעות איזון הורמונלי); והקורטקס הפרה-פרונטלי אורביטו-פרונטלי (ממזג מגוון רחב של תהליכים, ביניהם הכוונת הרגשות והזיכרון האוטוביוגרפי. אזור של קצות תאי עצב מרובים שמגיעים לחומר האפור).

אף שלכאורה למערכת הלימבית אין גבולות מדויקים, נראה שהמעגלים שלה חולקים סוגים של מתווכים עצביים וירושה התפתחותית משותפת. השפעתה של הפעילות הלימבית נרחבת מאוד והיא פועלת ברחבי המערכת, הן למטה, באזורי גזע המוח, והן למעלה, באזור השלישי של המוח, הניאוקורטקס. האזור הלימבי לא רק מווסת את גזע המוח, אפשר לומר שהוא גם מתאם מצבים פנימיים, ביניהם תפקודים גופניים, עם אינטראקציות עם הסביבה, ובמיוחד הסביבה החברתית. למעשה, פעילות המערכת הלימבית מסייעת להסביר מדוע רוב היונקים מעוניינים בעולם החברתי: אינטראקציות חברתיות מסייעות בוויסות תפקודי הגוף שלהם עצמם! תיאום העולם הפנימי של הפרט עם עולמם הפנימי של אחרים ״חודי ליונקים, והוא שהופך אותנו ליצורים חברתיים באורח מופלא ומסקרן.

כאשר הפרימטים התפתחו במסגרת הקבוצה הגדולה של היונקים, המוח עבר שינוי נוסף. אבולוציה איננה רק תוספת של מבנים חדשים, היא גם כרוכה בהתאמת מעגלים ישנים במוח לתפקודים חדשים. אי-לכך, הרבדים העליונים של המערכת הלימבית, האזורי□ האורביטו-פרונטליוהסינגולאט הקדמי, גם הם נחשבים חלק מהחלק הניאו-קורטקלי המתפתח של המוח.

הניאוקורטקס (neocortex) הגיע לרמה המפותחת ביותר במין שלם, הידוע בכיבוי הומו ספיאנס. אנחנו, בני האדם, מסוגלים לתפיסה, תחושה והנמקה מופשטות מאוד, בשל הקיפולים המורכבים והמשוכללים בניאוקורטקס שלנו. תהליכים עצבים־קליפתיים, ובמיוחד באזורים הקדמיים, מאפשרים לבו לחשוב בגמישות, להרהר ברעיונות מופשטים כגון חופש או העתיד, ולהשתמש במלים כדי לתאר לאחרים את אותן מחשבות מורכבות. המלים עצמן, אף שהן מוגבלות ביכולתן לסמל בדיוק את מה שאנחנו מתכוונים לתאר, מאפשרות לנו להרחיק אל מעבר למגבלות המציאות הפיזית. חופש זה משחרר אותם ליצור – או להרוס. השפה היא מערכת סמלים רבת-עוצמה שמאפשרת לנו להשפיע על העולם ועל הסובבים אותם. מלים נותנות בידינו גם את היכולת לקיים תקשורת מעבר לגבולות הזמן והמרחב שמפרידים בדרך כלל בין נפש אחת לאחרת. המשורר היווני אריסטופאנס כתב, "עם המלים צומחות לנפש כנפיים.״ הניאוקורטקס מאפשר ציוויליזציה ומאפשר את התפתחותה של התרבות האנושית.

אפשר לחשוב, מתוך אותו ריבוד "משולש״ של רמות המוח – העמוקה, הלימבית והניאוקורטיקלית – שהניאוקורטקס, שהוא האזור של הסקת מסקנות מופשטת שמאפשרת צי״יליזציה, הוא הבוס. אך אין זה נכון, או לפחות המצב אינו כה פשוט. הוכח שהסקת מסקנות מושפעת עמוקות מתהליכים רגשיים וסומט״ם (כלומר גופניים); פעילות הניאוקורטקס מעוצבת ישירות על-ידי התהליכים הנויחנ״ם של המערכת הלימבית וגזע המוח. רגשות ומצבים גופניים, משפיעים על החשיבה ההגיונית ועל הסקת מסקםת. הניאוקורטקס ה״גבוה״ יותר, המפותח יותר, לא עצמאי לחלוטין. העיבוד החברתי, הרגשי והגופני של החלקים האחרים של המוח, מעצב באופן ישיר את התפיסות המופשטות והחשיבה ההגיונית של הניאוקורטקס.

* * *

המוח והחיים החברתיים

לרוב היונקים יש קשרים חברתיים, ואלה שבין אם לתינוקה או לגור שלה, חזקים במיוחד. האזורי□ הלימביים במוח היונק מאפשרים לו להשיג התלכדות של שני תהליכים בסיסיים: 1) שמירה על האיזון בתפקודי גוף־מוח פרימיטיביים יותר, כגון קצב הלב, נשימה ומחזורי שינה-עירות; 2) קליטת מידע מבחוץ – במיוחד עולמם החברתי של יונקים אחרים. לאמיגדלה תפקיד חיוני בתפיסה ובהבעה כלפי חוץ של תגובות פנים, ותפקיד מרכזי בהכוונת המצבים הרגשיים. התפקוד הכפול, פנימה והחוצה, מאפשר גם חשיבה מראש!

הרהורים: אנחנו ממוקדים במצבים הפנימיים של אחרים – במיוחד הורים ביחס לצאצאיהם. התמקדות זו של הורים בצאצאיהם, מאפשרת להם לפתח דרך מאוזנת לוויסות המצבים הפנימיים של הצאצא. הדבר נכון אצל חולדות באותה מידה כמו אצל קופים ופרימאטים אחרים, כמו האדם. בעלי ח״ם בדרגה נמוכה יותר, כגון זוחלים, דו-ח״ם ודגים, חסרים את אותם מעגלים לימביים מפותחים, ולכן הם לא מוטרדים באותה מידה ממצבים פנימיים של קרובי משפחתם, ואין להם אותה צורת ח״ם חברתיים מכווננים רגשית, כמו אלה של יונקים. לעומת זאת, אנחנו מסוגלים לקשרים רגשיים עם בני אדם אחרים, כמו-גם עם יונקים אחרים, כגון כלבים, ואולי אחד כזה יושב כרגע לרגליכם.