עַל סַף הַשֶּׁבֶר: חמלה וחמלה-עצמית כמשאב בהתמודדות עם חולי ואובדן

הרצאה זו ניתנה במקורה בכנס הדו-שנתי לגרונטולוגיה. יריד הכנסים, גני התערוכה. פברואר 2016 . המצגת בהמשך.

פרידה ואובדן הם חלק טבעי מחיינו. אובדנים מעוררים קשת רחבה של תגובות רגשיות, כולל כאב, געגוע, כמיהה לקבלה, הבנה ונחמה. בהרצאה זו נעסוק בכוח הטרנספורמטיבי של החמלה.

נבחן איך אובדן יכול להוות שער לחמלה. נפתח בציטוטים מסיפורו של טולסטוי "מותו של איוואן איליץ":

"רוב הסבל האנושי קשור לאהבה ולאובדן": מותו של איוואן איליץ'

"הייתה לו תחושה שאיש אינו מרחם עליו כפי שהיה רוצה".  טולסטוי מתאר את הבדידות העמוקה שחווה איואן איליץ עקב מחלתו המתפשטת, שהרופאים אינם מצליחים לרפא. כאביו הולכים ומחמירים, והוא אינו מוצא מנוח. הוא מתבייש בנזקקות שלו:

"ברגעים אלה או אלה, לאחר ייסוריו הממושכים, רצה איוואן איליץ יותר מכל (אף על פי שהתבייש להודות בכך) – שמישהו ירחם עליו כעל ילד חולה…הוא ידע שהוא חבר חשוב במועצת השופטים, שזקנו מאפיר, ומשום כך משאלתו אינה אפשרית; ואף על פי כן רצה מאוד שזה יקרה".

איואן איליץ' השתוקק שילטפו אותו וירגיעו אותו. כמיהה זו למגע ליד מנחמת שותפה לכל בני האנוש. בחירת הכריכה לספר, כפי שרואים בצילום, משקפת את אותה זעקה. כולנו זקוקים לחסד. טולסטוי מתאר את המפגש המשמעותי בין איואן איליץ' וגרסים, האיכר המטפל בו במסירות.

גרסים  יושב בשקט. בשונה מאחרים, הוא אינו ממהר לאף מקום. מבטו המטיב נוסך שלווה באיואן איליץ'. מסירותו מפחיתה את בדידותו של איואן איליץ' ומרככת את ייסורי הגוף והנפש.   חווית האובדן מאפשרת לו להיפתח למסירותו של גראסים שאינו דוחק או מאיץ בו. חמלתו מאפשרת לאיואן איליץ' לחוות אחרת – ממקום חומל יותר – את מכאוביו, ואת צרכיו. הבושה שחווה איואן איליץ' בכמיהותיו מפנה מקום לגישה מפויסת יותר של איואן איליץ' ביחס לעצמו.

אִם תִּפְגֹּשׁ אָדָם שָׁבוּר
שֵׁב אִתּוֹ
עַל סַף הַשֶּׁבֶר הָאָרוּר
אַל תְּנַסֶּה לְתַקֵּן
אַל תִּרְצֶה שׁוּם דָּבָר
בְּיִרְאָה וּבְאַהֲבַת הַזּוּלָת
שֵׁב אִתּוֹ
שֶׁלֹּא יִהְיֶה שָׁם לְבַד

 (סמדר וינשטוק מתוך "צל עריות", הוצאת "סטימצקי", 2013)

טולסטוי חושף את "סיפורי הכיסוי", את המסכות בתרבות המתכחשת לחולי ולמוות, ומפנה זרקור לשקרים שאנו מספרים לאחרים ולעצמנו תוך התכחשות לעולם הרגשי.

בספר "נרשם בגוף" כותב על כך בסל ואן דר קוק

...רוב הסבל האנושי קשור לאהבה ולאובדן, ותפקידם של מטפלים הוא לעזור לאנשים 'להכיר, לחוות ולשאת' את מציאות של החיים – על ההנאות ושברונות הלב הכרוכים בהם. 
'המקור הגדול ביותר לסבלנו הוא השקרים שאנו מספרים לעצמנו' , נהג לומר, והאיץ בנו להיות כנים עם עצמנו לגבי כל היבטי חוויותינו.
 לעיתים קרובות טען כי אנשים לא יוכלו להשתפר ולהחלים לעולם, אם לא ידעו מה שהם יודעים וירגישו את מה שהם מרגישים.
― בסל א. ואן דר קולק, The Body Keeps the Score

תרגול חמלה-עצמית

הטרנספורמציה המתאפשרת בזכות מפגש עם הנוכחות האנושית החומלת של אדם אחר סוללת את הדרך לפיתוח חמלה-עצמית, מודעות קשובה וחומלת מאפשרת לנו לפגוש ממקום אחר את המצוקה שלנו,  במרחב הטיפולי, מתרחשים כך תהליכים משמעותיים המאפשרים לאדם בהדרגה להחליף קול נוקב של גינוי-עצמי לקול פנימי מקבל, מפויס ורך יותר.

מושג החמלה, הנשען על הגישה הבודהיסטית, עוסק במפגש עם סבל אנושי. החמלה כוללת, לפי גילברט, הכרה בסבל, שלנו ושל אחרים, ומוטיבציה לחפש הקלה. הוא כרוך בהכרה שהסבל הינו חלק חוויות אנושיות אוניברסליות וטבעיות.  (2001, Kornfield & Goldstein).

חמלה-עצמית מאפשרת לנו להיות קשובים ורגישים גם לעצמנו בזמנים קשים. זו הזמנה לפגוש את הקשיים בפתיחות לב במקום להתכחש להם או להתעלם מהם . לנהוג בעצמנו בטוב לב, כפי שהיינו נוהגים בחבר טוב  (2003 Neff).

תרגול של חמלה-עצמית מאפשר השתחררות ממחסומים של בושה וכבלי אשמה שאנו חווים ביחס לחולשות או "נפילות". למי שרגיל להלקות את עצמו במצבי מצוקה. זה יכול תחילה להרגיש מלאכותי או מאולץ. יש המפחדים מהרכות, וחוששים שמא היא תחליש אותם. חשוב עבורם להתייחס לחסמים ולפחדים מחמלה, היכולים להכשיל אותם בתרגול. ככל שמתרגלים חמלה עצמית, ההתחברות אליה נעשית טבעית ואוטומטית יותר.

כולנו זקוקים לחסד

"כולנו זקוקים לחסד. כולנו זקוקים למגע. לרכוש חום לא בכסף, לרכוש מתוך מגע.." ~ נתן זך

המיקוד על "כולנו" בשורות אלה מאת נתן זך (שרה נורית גל-רון) ממחיש את חשיבות המרכיב של החיבור לאנושיות משותפת, שהינה אחד המרכיבים מחמלה העצמית. ”כולנו בני אדם” בעלי כוחות שאינם אינסופיים.

אנחנו שונים זה מזה בנסיבות חיינו, במשאבים שברשותנו, ובדרכי ההתמודדות שלנו עם משברים,  אך  כולנו מכירים מצבים בהם  ה"אושר לא מחייך" או "הצל נופל" וכולנו כמהים לאותו מקום "בו אפשר לנשום".

אובדנים רבים אינם זוכים להכרה מצד הסביבה החברתית. אנשים מנסים לעיתים לעודד את האדם במצוקה באמצעות משפטים כגון "העיקר להמשיך הלאה", או "הכול לטובה". אמירות אלה עלולות להעמיק את הבדידות של האדם הנתון במשבר.

זמן ומרחב להתאבל

רובנו יודעים איך לנהוג בצורה קשובה ורגישה כלפי אחרים  הנמצאים במצוקה;  לרובנו ברור כי חשוב לאפשר לאנשים זמן ומרחב להתאבל ולמצוא דרך להתמודד עם חוסר האונים ולתעל את הרגשות הקשים למקומות המתאימים ומיטיבים עימם. קשה לנו יותר להפנות את החמלה פנימה.  חשוב שנלמד לתקף גם את עצמנו,  וללהתייחס ביתר עדינות להתנסויות מכאיבות, להיות נחמדים יותר ביחס לעצמנו, ולתמוך בעצמנו מתוך הבנה שגם אנו, כמו כולם, ראויים לאהבה. מחקרים רבים מראים שתרגול של מיינדפולנס בשילוב עם תרגול החמלה-העצמית יכולים לתרום לכך, ולטפח תודעה שקטה יותר ראיה בהירה וצלולה יותר של המציאות המשתנה.

”אפשר לשים לב אם יש מקום שהוא נעים, בגוף… אנחנו מוזמנים לשהות שם, לשים לב לנשימה, לאפשר להרגשה המטיבה להתפזר ולהתפשט עם כל  נשימה..."

קיימים תרגולים שונים שמטרתם לסייע לנו לפנות מרחב, להקשיב לעצמנו ולפתח את "שרירי החמלה". אחת הדרכים לכך, כפי שתרגלנו בסדנא שהתקיימה במקביל להרצאה, היא מציאת המרחק הנכון  ממה שמטריד אותנו. כלומר, מבלי להתעלם מהרגשות המכאיבים, מחד, אך גם מבלי לשקוע לתוכם, מאידך.

מציאת המרחק הנכון מאפשרת לנו לשמור על נוכחות יציבה ושקטה יותר ב"כאן ועכשיו" ולהחזיק את הראש "מעל המים" גם בעיצומן של מערבולות רגשיות. זה גם אומר לקבל את התנועה בין גאות ושפל ללא התנגדות מיותרת המבזבזת את האנרגיות שלנו. התנסות נוספת מהסדנא התבססה על השיר של רומי – להיות אנושי זה כמו בית הארחה. 

בין היש והאין בחיינו

פיתוח של חמלה עצמית מאפשרת קבלה של ה"אין" ושל ה"יש" בחיינו, במקום להתעלם מהחלקים החסרים בחיינו, או להלקות את עצמנו על קיומם.

בחרתי לכן לסיים את ההרצאה בפסלי ברונזה ענקיים מהסדרה בשם  "נוסעים"  Voyageurs של הפסל ברונו קטלנו, המתארים אנשים שיצאו למסע ומזוודה בידם. במרכז גופם, חללים ענקיים, חורים המבטאים  חלקי עצמי אבודים.

מי שמעונין להרחיב בקריאה, מוזמן לפנות ואשלח את המשך ההרצאה והמקורות.

https://self-compassion.org/wp-content/uploads/2016/12/Self-Criticism.pdf

סבל = כאב + התנגדות 

קריסטין נף מצטטת את שינזן יאנג שטען: המפתח לאומללות היא קושי לקבל שסבל נוצר על ידי ההתנגדות לכאב.

סבל אנושי רב נובע מעצם ההשוואה בין המציאות שלנו לאידיאלים שלנו. כך טוענת נף: "כשהמציאות תואמת את הרצונות והתשוקות שלנו, אנחנו שמחים ומרוצים. כשהמציאות אינה תואמת את הרצונות והתשוקות שלנו, אנחנו סובלים. מובן שהסיכוי שהמציאות תתאים לחלוטין לאידיאלים שלנו במאה אחוז מהזמן, דומה לסיכוי שהגיהום יקפא. לכן הסבל נפוץ כל כך". (עמוד 109)

הסבל נוצר על ידי ההתנגדות לכאב. אנחנו לא יכולים להימנע מכאב בחיינו, אבל אנחנו לא בהכרח חייבים לסבול סבל מיותר בגלל הכאב הזה..

אנחנו יכולים להבחין בין הכאב הרגיל של החיים – רגשות קשים, תחושות אי-נוחות פיזית, וכן הלאה – לבין סבל ממשי, שהוא הייסורים המנטליים שנגרמים מן המאבק נגד העובדה שהחיים לעיתים מכאיבים. כך לדבריה:

"הסבל הרגשי שלנו נגרם על ידי התשוקה שלנו שהדברים יהיו שונים מכפי שהם. ככל שאנחנו מתנגדים לעובדה שזה מה שקורה עכשיו, אנחנו סובלים יותר. כאב הוא כמו גז. אם תתנו לו פשוט להיות שם, בחופשיות, הוא בסופו של דבר יתפוגג מעצמו. אבל אם תאבקו ותתנגדו לכאב, ותכלאו אותו בחלל סגור, הלחץ יגבר ויגבר על כדי פיצוץ.

למען האמת, להתנגד לכאב זה כמו להטיח את ראשכם בקירה המציאות. כשאתם נלחמים נגד העובדה שהכאב עולה בחוויה המודעת שלכם, אתם צוברים רגשות כעס, תסכול ולחץ נוסף על הכעס. זה רק מעצים את הסבל שלכם. ברגע שמשהו מתרחש במציאות, אין שום דבר שתוכלו לעשות כדי לשנות את המציאות הזאת באותו רגע. ככה זה וזהו. אתם יכולים לבחור לקבל את העובדה הזאת או לא, אבל בכל מקרה, המציאות תישאר בכל מקרה זהה.

מודעת קשובה מאפשרת לנו להפסיק להתנגד למציאות, מכיוון שהיא מתייחס לכל החוויה במודעות לא שיפוטית. היא מאפשרת לנו לקבל את העובדה שמשהו לא נעים קורה, גם אם הוא לא מוצא חן בעינינו. באמצעות מודעות קשובה לרגשות הקשים שלנו, אנחנו נותנים להם הזדמנות ללכת במסלול הטבעי שלהם, לעלות ובסופו של דבר להתפוגג. אם נוכל לחכות עד חלוף הסערה בשלוות נפש יחסית, לא נגרום לדברים להיות גרועים מכפי שהם. כאב הוא בלתי נמנע; סבל הוא בחירה" (נף, עמוד 110).

חמלה עצמית וטיפול- כנס גרונטולוגיה- FINAL פרדס 2016