הסרט מאולפני פיקסאר עוסק ב"קולות" שבראש שלנו דרך סיפורה של ריילי, ילדה בת 11 שמשפחתה עוברת ממינסוטה לסן פרנסיסקו, הרחק מחבריה ומקבוצת ההוקי שהייתה חברה בה. גיבורי הסרט הם רגשותיה של ריילי –שמחה (ג'וי), עצבות, פחד, כעס, וגועל (שהם חמישה מהרגשות האוניברסליים, על פי מחקרו של פול אקמן).
הנפשת הרגשות ב"פרלמנט הנפש" פותחת חלון שדרכו אנו יכולים להכיר את הרגשות, את הדיאלוג ביניהם. זו הזמנה להתבונן מבחוץ על העולם שבפנים, ולהתבונן מבפנים על העולם שבחוץ.
ריילי מתוארת כילדה חייכנית (לפחות עד המעבר מעיר לעיר). אנו רואים שג'וי (Joy) הייתה דומיננטית בחייה הפנימיים: ג'וי מעודדת ומפעילה את הרגשות האחרים. בתחילת הסרט היא גם מזכירה לצופים את התפקיד של כל אחד מהרגשות מרגע הלידה: גועל מגן על ריילי מפני הרעלה, פחד שומר עליה מפני אסונות (בין היתר בזכות ערנות לסכנות פוטנציאליות) וכעס מגן עליה מאחרים וגם מאפשר לה לשחק הוקי טוב יותר. מנקודת המבט של ג'וי בתחילת הסרט לעצבות (sadness) אין תפקיד; מבחינתה של ג'וי עדיף לחיות בלעדי עצבות.
ג'וי מנסה תחילה לצמצם את השפעתה של "עצבות" על חייה של ריילי. היא מציירת מעגל על הרצפה ופוקדת על עצבות להישאר בתוכו ("זה מעגל העצב. התפקיד שלך הוא לוודא שכל העצב נשאר בתוכו"). היא אוסרת על "עצבות" לגעת בזיכרונות של ריילי, כדי לא "להכתים" אותם בזיכרונות עצובים.
ריילי מנסה לעמוד בציפיות הוריה; היא מבקשת להיות ילדה שמחה ואף לשמוח בהחלטה לעבור לעיר החדשה; אבל למרות כל אלה, עצב הגעגועים צף ועולה, לצד חווית הבדידות והזרות. ריילי אינה מרגישה כפי שמצפים ממנה להרגיש, וכך נוצר קונפליקט פנימי. אמא של ריילי מבקשת ממנה "להמשיך לחייך" לאביה כדי לא להקשות עליו. בלי להתכוון לכך, האם מעבירה לה מסר – אין מקום לעצב.
"זה מעגל העצב. התפקיד שלך הוא לוודא שכל העצב נשאר בתוכו"
העצבות של ריילי מוצגת על ידי ההורים כחולשה או אף ככפיות תודה ("אחרי כל מה שאנחנו עושים בשבילך"). היא מרגישה שעליה להעמיד פנים שהיא שמחה כדי לתמוך באביה המשקיע מאמצים בעבודה בסביבה החדשה.
ריילי כמו ילדים רבים אחרים, מפנימה את הציפיות, מזדהה איתם; היא מרגישה אחראית לשלומם של האחרים במשפחתה, ולכן גם ג'וי (שמחה) "לוקחת פיקוד", מבקשת להשליט סדר ומתחילה לחלק משימות.
כשאנחנו חוסמים את העצב אנחנו חוסמים גם את השמחה.
ניסיונה של ג'וי להשליט סדר ולחסום את השפעתה של עצבות, מוביל לכך שעצבות וג'וי מאבדות את הקשר לחדר הבקרה. אפשר אולי ללמוד מכך בדרך האנלוגיה שחסימת העצב אינה מאפשרת לריילי לבטא מצוקה ולקבל תמיכה. חסימה זו גם מנתקת אותה מהאפשרות להשתמש ברגשות האחרים כמדריך, ולהסתייע בהם על מנת לבחון מה נכון לה ולקבל החלטות משמעותיות. ככל שהיא מנסה להתעלם מהעצבות, היא מתנתקת מהקרובים לה וגם מעצמה.
למרות כוונותיה הטובות של ג'וי, ריילי במצב זה מרגישה מבודדת יותר. אינה מקבלת את התמיכה שהיא זקוקה לה כדי להתמודד עם המעבר ועם הפרידות שהיא חווה. היא מסתגרת בתוך עצמה, מתרחקת מהוריה ומחברים ותיקים, מבריזה מבית הספר ואפילו מנסה לברוח מהבית. מרוב מאמץ להעמיד פנים שהיא תהיה "בסדר", בסופו של דבר ריילי הופכת רגזנית ומתחילה לריב עם הוריה. הניסיון לשמור על חזות של שמחה מאולצת גורמת לה לריב אפילו עם חברתה הטובה ביותר.
זיכרונות הליבה, המהווים חוויות תשתית בחייה, נבלעים לתוך חור שחור. עקב חסימת הרגשות העולים תוך כדי ההסתגלות למציאות החדשה, היא מרגישה שהיא מאבדת את זהותה.
לעצבות תפקיד חשוב בחזרתן של השתיים לחדר הבקרה. "עצבות" מחלצת את ריילי מהמצב המנותק. ההתחברות לעצבות מאפשרת לריילי לחוות את הגעגוע לעולם שהותירה לאחור.
ההזדמנות לבטא את אשר על לבה, מאפשרת לריילי להפסיק להעמיד פנים מול עצמה ומול ההורים. עצבות מחברת אותנו למה שיקר לנו. כאשר אנחנו נמצאים במגע עם העצבות שבנו, נוכל לקיים תקשורת רגשית זורמת עם האנשים סביבנו, ולבקש עזרה, תמיכה ונחמה כשאנחנו זקוקים לכך. קבלה של העצבות שבתוכנו תאפשר לנו גם להתייצב לצדו של הזולת הנתון במצוקה, כפי שאנחנו למדים מהמפגש של עצבות עם בינג-בונג.
""ג'וי לא האמינה למה שהיא רואה: עצבות היא שעזרה לו להרגיש טוב יותר".
ג'וי, שאומרת לחבר הדמיוני של ריילי, בינג-בונג, שיפסיק להיות עצוב. עצבות, לעומת זאת, מתיישבת לידו, מניחה עליו יד מנחמת ומרגיעה אותו. בינג-בונג פורץ בבכי (וממטיר דמעות של סוכריות:) ובעקבות זאת נרגע. עצבות מבינה לליבו. הבנה זו מאפשרת להם לאחד כוחות ולהמשיך בדרכם. "ג'וי לא האמינה למה שהיא רואה: עצבות ממש עזרה לו להרגיש טוב יותר".
גם לרגשות יש רגשות. עצבות לומדת להכיר בערך של עצמה, וללכת בדרכה שלה גם כשאיש אינו מקשיב לה. היא לומדת לקבל את עצמה. היא לומדת לזקוף ראש, גם כשהאחרים מאשימים אותה ב"השבתת שמחות". היא מוצאת את קולה, גם כשמנסים להשתיק אותה, ומתחילה לדרוש (בעדינות) שיתנו לה מקום, וזכות להיות היא-היא.
עצבות מסייעת לריילי לחזור הביתה בדרכים נוספות: כשריילי משחזרת רגעים משמעותיים של אושר בחייה, היא מגיעה להכרה שעצבות הייתה מעורבת בכל אחד ואחד מהם: כשריילי יושבת באוטובוס לאחר שברחה מהבית, ג'וי מבינה שכדי להחזיר את ריילי הביתה עליה דווקא לפנות מקום לעצבות. ג'וי מעבירה אז את ה"הגה" לעצבות באומרה: "ריילי זקוקה לך". ריילי אז מתחברת לגעגוע, ובאמצעותם לזיכרונות הליבה, שכל אחד מהם נעשה כחול (הצבע של עצב). היא מתחברת למקורותיה, מתחברת בחזרה לעצמה, וכך חוזרת הביתה.
כשריילי חוזרת הביתה, היא חולקת את רגשותיה עם הוריה בדרך המאפשרת גם להם להתחבר אליה ממקום אחר. ריילי יכולה אז להתחבר שוב הן לרגשותיה והן לזיכרונות ליבה חשובים בחייה.
העצבות מגייסת קרבה ונוחם; "שלושתם התחבקו, וריילי חייכה מבעד לדמעות". עצב ושמחה בכפפה אחת ידורו.
ומה אפשר להסיק מכך? אנשים המגיעים לטיפול לא אחת מבקשים – קחו ממני את העצב, תגרמו לי להפסיק להרגיש אותו. מהסרט אנחנו יכולים להסיק שאת העצב יש לראות כחלק בלתי נפרד מהחוויה האנושית. לעצבות יש תפקיד חשוב בהסתגלות שלנו לאובדנים, לפרידות ולוויתורים הכרחיים במהלך החיים. הרחבה על כך אפשר לקרוא במאמר "ללמוד להיות עצובים". כשאנחנו מאזינים לזולת ומאפשרים לו לבטא את רגשותיו נוצרת חוויה מהדהדת שמאפשרת לרגשות לנוע במסלולם הטבעי ולהיחלש עם הזמן.
לכל אחד ואחד מהרגשות תפקיד חשוב. הרגשות חיוניים לנו ולקשרים עם הקרובים לנו. התמקדתי במאמר זה בתפקיד העצבות, אך ניסיונות להימנע מרגשות אחרים כגון כעס, גועל או פחד דווקא מעצימים אותם. בסרט אנחנו עדים למצבים רבים שבהם עיבוד רגשות ועבודת הצוות בין הרגשות מאפשרת היחלצות ממצבים של תקיעות.
משעשע למשל בסרט לראות כיצד כשאין עבודת צוות בין הרגשות, הם מחמיצים שוב ושוב את "רכבת המחשבות" והיא יוצאת לדרכה בלעדיהם.
היכרות עם הרגשות שלנו והחיבור בין רגש למחשבה (הקרונות של רכבת המחשבות) מאפשרים הסתגלות טובה יותר למציאות משתנה. את זאת לומדים מן הניסיון, בדרך של למידה חווייתית. לא די בלמידה עיונית. אפשר לקרוא על כך במאמר על איך לעבד את רגשותינו.
בסיום הסרט ג'וי ועצבות עומדות זו לצד זו מול לוח הבקרה ומבינות שעבודת צוות משותפת היא הדרך הטובה ביותר להבטיח שלריילי יהיו חיים מלאים ומשמעותיים.
אנחנו יכולים לחוות בו בזמן רגשות רבים ואפילו סותרים. בשלב ההתפתחותי בו נמצאת ריילי בסרט, קשה לה להבין זאת. בגילאים בוגרים יותר, אנחנו יכולים להכיל מורכבות, ולהבין שאנחנו לא "רק" עצב או "רק" שמחה, אלא הרבה יותר מזה. הבנה זו מעניקה תוקף לרגשות שלנו, מרחיבה את אפשרויות הבחירה העומדות לרשותנו ומעמיקה את הקשרים שלנו. לוח הבקרה שלנו מתרחב ומשתדרג ככל שאנחנו מתבגרים, כפי שאנו רואים בסיום הסרט.
לסיכום, הסרט מלא רגשות ועשיר בתובנות על עולמנו הרגשי. תוך הצפיה בסרט אנחנו מוזמנים לפגוש את עצמנו, לחוות ממקום אחר את הרגשות שלנו, להיות עמם במגע, להכיר אותם מקרוב ולהאזין לדיאלוג המתקיים ביניהם.
הסרט מבוסס על מחקר עדכני על רגשות, ועל הקשר בין זכרון ורגש. סקירה תיאורטית על התפקיד של וויסות רגשות במערכות היחסים שלנו אפשר למצוא בפרק מאת דן סיגל על תקשורת רגשית ומהמאמר על התקשרות וויסות רגשי.
הסרט מצביע על האפשרות לפתח עמדה מקבלת ומפויסת יותר כלפי מה שאנחנו מרגישים ומזמין אותנו להיפתח בעדינות לקשת הרחבה של הרגשות שבתוכנו. בלינקים הבאים תוכלו למצוא הסבר על כל אחד מהרגשות:
הכירו את הרגשות שלכם: שמחה "ביום שבו ריילי נולדה, הופיעה לה בתוך הראש שמחה. שמחה היתה רגש. היא עבדה במפקדה, מרכז הבקרה הראשי שבתוך ראשה של ריילי. שם על גב צג ענקי, יכלה שמחה לראות את העולם מבעד לעיניה של ריילי. היא צפתה בפליאה איך אמא ואבא של ריילי מביטים בבתם בפעם הראשונה. כל השלושה התאהבו על המקום בתינוקת העליזה" הכירו את הרגשות שלכם: כעס "ואף אחד לא ידע לטפל טוב יותר באי צדק ובקיפוח מאשר כעס. הוא עזר לריילי לעמוד על שלה ולדרוש שהחיים יהיו הוגנים"הכירו את הרגשות שלכם: פחד "פחד שמר על בטחונה של ריילי. אם למשל היה עליה לעבור מעל חוט חשמל ערמומי, פחד היה הרגש שעזר לה לחצות לצד השני בבטחה" הכירו את הרגשות שלכם: גועל "בכל מה שהיה עלול להיות דוחה ומגעיל טפלה גועל. היא עזרה לריילי להחליט אם לבלוע אותו..או לירוק אותו החוצה" הכירו את הרגשות שלכם: עצבות "שלושים ושלוש שניות בלבד אחרי שריילי נולדה, הופיע רגש נוסף, רגש כחול קטן. זאת הייתה עצבות. היא השתלטה על לוח הבקרה במפקדה וריילי התחילה לבכות. שמחה מהרה לדחוק את עצבות הצידה"
בקרוב יפורסם מאמר על הקול בראש 2, שהגיע לבתי הקולנוע בימים אלה (12.6.24). מומלץ!
