"ובפצע זה נוגע וחושף את החולשות,
וצריך כוחות ושקט וגם לא מעט דמיון,
שעת רצון ויד מושטת לעמוד בניסיון."
רחל שפירא
מקור המושג "המרפא הפצוע" מגיע מהסיפור של כירון מהמיתולוגיה היוונית. כירון נולד לפילירה ולאל קרונוס. הוא נולד כקנטאור, חציו אדם וחציו סוס. פילירה, שהתביישה בו, נטשה אותו במערה.
נטישה זו בשלב מוקדם של חייו הייתה מקור הפצע העמוק שהפך לחלק מחווייתו של כירון, והמקור לסגולות המרפא הייחודיות שלו. כירון אומץ על ידי אפולו שטיפח אותו ולימד אותו מוסיקה, הומיאופתיה, כמו גם את אומנויות הלחימה והחזקת הקשת.
כירון שאב את רגישותו המיוחדת ואת הידע הטיפולי מהמגע עם הפצע. הוא לימד את אסקלפיוס – אל הרפואה – את סודות הרפואה.
"רק הרופא הפגוע יכול לרפא" (יונג)
לפי הפרשנות שהציע יונג (1961) לדמותו המיתולוגית של כירון, בכל אדם יש באופן ארכיטיפי מרפא פנימי. בכל ארכיטיפ קיימים שני קטבים מנוגדים (חיים ומוות, טוב ורע, חושך ואור וכו'). ארכיטיפ 'המרפא הפצוע' מורכב מהפצע ומהריפוי, ותפקידנו כמטפלים הוא לפתוח מרחב שיש בו מקום לשניהם.
כשאדם פונה לטיפול, בחלק מהמקרים הוא משליך על המטפל את תפקיד המציל, ובתהליך הטיפול, המטופל מתבקש להתחבר למרפא הפנימי שלו, לתת לו יותר מקום בנפשו, ולהחזיר את ההשלכה מהמטפל בחזרה אליו, כך טוען יונג.
הנטייה בנפש לפיצול הבינארי של ניגודיה כרוכה לעתים קרובות בהעדפה ובחיוב של צד אחד לעומת הקטנת הערך של השני, במקום לקבל את שניהם כניגודים שווי ערך שמשלימים זה את זה. החשיפה לפצע היא המפעילה את כוחות הריפוי הטבעיים.
בכל אדם יש את 'הפצוע' ואת 'המרפא' והיבטים אלה מצטלבים ומשתלבים זה בזה, בקרב מטפלים ומטופלים כאחד. the wound and the healing both live together as dance partners in both soma and soul.
מטפל יכול להעניק נוכחות קשובה ואותנטית במפגש עם כאב, אימה, זעם וייאוש, אך ורק אם הוא מוכן לאזור את האומץ לבוא במגע עם פגיעותו. כשמטפל עוטה על עצמו שריון של ריחוק בשם ה"מקצועיות", המטופל יתקשה יותר ליצור מגע עם המרפא הפנימי שבתוכו.
מערכת היחסים בין המטפל לפצע שלו
גישה זו מעמידה במרכז את מערכת היחסים בין המטפל לפצע שלו. ככל שהמטפל נמצא בדיאלוג פתוח עם הפצע שלו, כך הוא יוכל להעניק מרחב המאפשר למטופל לבטא את עצמו, לספר את סיפורו ולחבור בדרך שלו לכוחות ההחלמה והריפוי הטבעיים שבתוכו.
אין אדם שלא חווה מחלה, פצע או סבל בחייו. כולנו חווים את קשת הרגשות האנושיים, ובכלל רגשות של כאב, פחד ועצבות. לחוויות רגשיות אלה, כולל אלה שהיינו מעדיפים להימנע מהן, פוטנציאל חשוב ליכולת הטיפול שלנו. זה מה שמאפשר את חווית החמלה, שיש לה ערך טיפולי שלעצמה, בנוסף לתרומתה לחיזוק מערכת היחסים בין המטפל למטופל (שוולץ, 2014). התכחשות המטפל לחוויות אלה, דבקות בעמדה של ה"בריא" והשלכת החלק ה"חולה" על המטופל, עלולה להביא לחסימת התהליך הטיפולי וליצירת אזורי "על – געת" בטיפול.
הימנעות המטפל להכיר בפגיעותו, עלולה גם להוביל לחסימת האותנטיות, הספונטאניות והיצירתיות שהן אבני בנין מרכזיות בתהליך הטיפולי. הנתק הרגשי חוסם את האפשרות לריפוי, וחשוב שהמטפל יהיה במגע עם פצעיו, כדי למנוע את חסימת זרימת התנועה ופגיעה ביכולת המטפל להסתכנרן ולהעניק טיפול מכוונן.
האומץ לסכן את שלוות הנפש שלנו
"מי מאתנו יכול להאזין לסיפורים של בדידות וייאוש, מבלי להסתכן בהתעוררות כאבים דומים בלבנו אנו, ובהתערערות שלוות הנפש היקרה לנו?" (1994,Nouwen).
ככל שאנו, כמטפלים, חוששים מהתערערות שלוות הנפש שלנו, אנו עלולים להותיר אחרים בודדים במצוקתם. לעומת זאת, ככל שנרשה לעצמנו להיות במגע עם פגיעותינו, נוכל להשתחרר מדפוסים אוטומטיים המובילים להיאחזות אוטומטית בכורח לדעת "מה נכון" או "לעשות" משהו".
תפיסה זו קוראת תגר לגישה הרווחת על פיה המטפל נדרש להיות ה"בריא" ה"שליוו" וה"יודע". למרבה הצער, לעיתים דווקא ההכשרה המקצועית מלמדת מטפלים להסתיר את פצעיהם, במקום להשתמש בהם; נכונות המטפל לחשוף את פגיעותו עשויה להיות נמוכה יותר במסגרות בהן הוא ירגיש שחשיפה אישית תסכן את המוניטין שלו כאיש מקצוע.
המפגש עם הסבל נועד לעורר בנו אנושיות וחמלה כלפי הסבל, כלפי עצמנו וכלפי הזולת. התרגום של חמלה לאנגלית הוא Compassion – ביטוי שפירושו לסבול עם (Com-עם passion- לסבול).
הריפוי, אם כן, מתרחש באמצעות החמלה שמפעילה את ארכיטיפ המרפא הפצוע בנפש היחיד ובמפגש שלו עם זולתו. המעשה הטיפולי של גיוס החמלה לפצע של המטופל מתאפשר אך ורק כשיש למטפל חמלה לפצע שלו עצמו.
על פי המיתולוגיה היוונית, הפצע הראשון של כירון הוא של הילד הנטוש. הוא ננטש על ידי אימו שנגעלה ממנו, וזה גם המקור לסגולות המרפא הייחודיות שלו. ג'יימס הילמן, אנליטיקאי יונגיאני, המצוטט בספרה של רות נצר, מדבר על כאב הפצע שהוא הבכי של הילד הנטוש בתוכנו.
לפי הילמן: "בזיהוי הבכי הבסיסי אנו מעוררים את הילד שבעמקי הפתולוגיה. נראה שיש בכי בסיסי באדם שנותן קול לתוכן שננטש […] חשוב לציין שהבכי לעולם לא נרפא. במתן קול לילד הנטוש הבכי תמיד נוכח וחייב להיות נוכח כצורך ארכיטיפי. "הילד הנטוש הוא הקול הנטוש שמבקש שנקשיב לו. הילד שאומר: הצילו, קבלו אותי ללא שיפוט, אל תעזבו אותי, אהבו אותי". (Hillman, 1975 מצוטט בספרה של רות נצר).
יש סדק בכל דבר, כך האור נכנס פנימה" לאונרד כהן
ההכרה באפשרות שהפצע לעולם לא יירפא – יכולה לעורר ייאוש אבל גם לאפשר את קבלת הקשיים בהשתוות הנפש. הכרה זו שומרת את המטפל מפני יוהרה ויומרה של יכולת כביכול "לפתור" את כל בעיותיו ואת כל בעיות המטופל. קבלת הפצע, קבלת הצל וקבלת הפגיעות שלנו, מלמדת אותנו ענווה.
למרות שיתכן שלא נוכל לרפא לגמרי את הפצע, נוכל לחיות איתו ולהיות במגע עם הכאב כחלק מהקיום האותנטי שלנו ואף כשער לעולם הרוח. המיתוס של כירון מעיד על האפשרות לצמוח מתוך הפצע. צמיחה זו לא תתאפשר ללא חמלה-עצמית (Self Compassion),
לאונרד כהן בשיר Anthem מזמין אותנו לותר על ה"מנחה המושלמת" (Forget the perfect offering) להסכים להיות נוכחים עם הדברים כפי שהם, ולהיות ערים למציאות שלנו, גם בעולם לוטה באפילה.
"מבעד לנקב הזעיר של פצעו חודרת ממלכתה העצומה של הרוח", כך מצטט ג'יימס הילמן, פסיכאנלטיקאי יונגיאני, את הנס קסטרופ, גיבורו של 'הר הקסמים' של תומס מאן, חולה השחפת (נצר, 2004).
הפצע מכריח לצאת למסע לחפש ריפוי, ולכן יש בו פוטנציאל התפתחותי. מתברר, אפוא, שבלי מגע עם כאב הפצע אין ריפוי ואין התפתחות וצמיחה.
לסיכום
העבודה הטיפולית חושפת אותנו לחוויות כואבות ביותר של המצב האנושי. המפגש היום-יומי עם סבל מציב אתגרים משמעותיים בפני הנפש, הנשמה, ומהות קיומנו. אנחנו נדרשים להיות נוכחים באופן מלא יותר ב"כאן ועכשיו" ובו בזמן להכיר בגבולות שלנו. מטפלים שיוצרים קיטוב מלאכותי בכך שהם רואים את המטופל כ"פצוע" ואת עצמם כ"בריאים" או "מחלימים", שוללים מעצמם את היכולת להבין בצורה עמוקה יותר את הסבל של המטופל ועלולים לעצום עיניים בפני הפגיעות שלהם עצמם (Gelso & Hayes, 2007; Guggenbühl-Craig, 1986).
עלינו, כמטפלים, להיות מוכנים להכיר בפצעים שלנו, ללמוד לזהות מתי הם נפתחים, ולשאת בכאב שהם מעוררים, מכיוון שרק כך נוכל כך לספק סביבה מאפשרת שבה מטופלים יכולים להביע צער, פחד, וגם ביטחון, שמחה, ואף התרוממות רוח. מתוך ראייה של המטפל והמטופל כחברים למסע, עלינו לפתח חמלה ביחס לעצמנו (Coaston & Lawrence, 2022).
בוחרת לסכם בציטוט נפלא מאת מייקל אייגן המטיב לתאר את החוויה שלו: "הפצע שלעולם אינו מתרפא פוגש את האש שלעולם אינה נכבית באינספור דרכים […] ההיסטוריה שלי היא זו שהפכה אותי לחלק מהמין האנושי" (2012: 242). הפצע הוא מקור של אנרגיה, לפי אייגן, של אש החיים שלעולם לא נכבית וכך פצע הוא גם אפשרות טרנספורמטיבית של הפצעה של משהו חדש.
מקורות
נצר רות. 2004. מסע אל העצמי – אלכימית הנפש. מודן.
שוולץ, מ. (2014). המטפל הפצוע: בנית היכולת שלנו להתכווננות אמפתית, גרונטולוגיה וגריאטריה. כרך מא. מספר 1. תשע"ד.
Barnett, M. (2007). What brings you here? An exploration of the unconscious motivations of those who choose to train and work as psychotherapists and counsellors. Psychodynamic Practice: Individuals, Groups and Organisations, 13(3), 257–274
Cain, N. R. (2000). Psychotherapists with personal histories of psychiatric hospitalization: Countertransference in wounded healers. Psychiatric Rehabilitation Journal, 24(1), 22–28.
Coaston, S. C., & Lawrence, C. (2024). Self-compassion and support for the wounded healer in counselor education. Journal of Creativity in Mental Health.19(1):1-12
Eigen, M. (2012). Kabbalah and Psychoanalysis. Karnac Books
Gelso, C. J., & Hayes, J. A. (2007). Countertransference and the therapist’s inner experience: Perils and possibilities. Erlbaum
Gilbert, P., & Stickley, T. (2012). “Wounded Healers”: The role of lived-experience in mental health education and practice. The Journal of Mental Health Training, Education, and Practice, 7(1), 33–41.
Farber, S. K. (2017). The psychotherapist's occupational hazards. In S. K. Farber (Ed.), Celebrating the wounded healer psychotherapist: Pain, post-traumatic growth and self-disclosure (pp. 54–62). Routledge/Taylor & Francis Group.
Hillman, J. (1975). Loose ends: Primary papers in archetypal psychology. Dallas, TX: Spring
Ivey, G., & Partington, T. (2014). Psychological woundedness and its evaluation in applications for clinical psychology training. Clinical Psychology & Psychotherapy, 21(2), 166–177
Jung, C. G. (1961). Memories, dreams and reflections. London: Fontana
Miller, G. A., Wagner, A., Britton, T. P., & Gridley, B. E. (1998). A framework for understanding the wounding of healers. Counseling and Values, 42(2), 124–132
Nouwen, H. (1994), The Wounded Healer: Ministry in Contemporary Society, Doubleday, New York, NY
Skovholt, T. M. (2012). Becoming a therapist: On the path to mastery. Wiley. Zerubavel, N., & Wright,O. D. (2012). The dilemma of the wounded healer. Psychotherapy, 49(4), 482–491.
Torres, R. F. (2018). The wounded healer and individuation. Junguiana, 36(1), 49–58.
Wheeler, S. (2007). What shall we do with the wounded healer? The supervisor’s dilemma. Psychodynamic Practice, 13(3), 245–256
Zerubavel, N., & Wright, M. O. (2012). The dilemma of the wounded healer. Psychotherapy, 49(4), 482–491
