הכנסת אורחים במרחב הטיפולי

"האפשרות שהבית ייפתח לזולת חיונית למהות הבית לא פחות מן הדלתות והחלונות הסגורים שבו" (לווינס, "כוליות ואינסוף", עמ' 17).

למושג "הכנסת אורחים" יש רקע עשיר בתחומים רבים כגון ספרות, אנתרופולוגיה, תיאולוגיה ופילוסופיה. המושג של הכנסת אורחים במרחב הטיפולי, לעומת זאת, הוא חדש יחסית. התוודעתי אליו לראשונה בזכות הפסיכואנליטיקאית דונה אורנג' ^[4] (Orange, 2011). יישומו מזמין אותנו – כמטפלים – להתבוננות מחודשת ומרעננת על המפגש עם אחרות (otherness) במרחב הטיפולי.

הרצאה זו פותחת במבוא קצר על השורשים הרעיוניים של המושג הכנסת אורחים וקבלת פני האחר, לפי הפילוסוף עמנואל לוינס ^[5]:

הכנסת האורחים לפי הפילוסוף עמנואל לוינס מהווה סיטואציה אתית שבה המארח פותח את דלתו ומאפשר לאַחֵר להיכנס לתוך עולמו. מתוקף כך המארח מקבל אחריות כלפי המתארח.

לוינס מזכיר לנו את אברהם אבינו, המארח הראשון. אברהם אבינו רץ לקראת שלושת האורחים הניצבים על פתח הבית. הוא אינו שואל שאלות אלא רץ "לקראתם" ואף מפגין זריזות ("וימהר אברהם", "מהרי שלוש סאים") בהתארגנות לתת מענה לצרכי האורחים.

מה נחוץ לנו על מנת שנוכל, כמו אברהם אבינו, להיפתח אל הזר, הניצב על פתח הבית? מדוע זה כל כך מאתגר?

המערכת החיסונית שלנו נצמדת למוכר ודוחה את הזר.  הזר לנו נחווה פעמים רבות כמאיים. זאת ועוד, הפתיחות אל האחר פירושה ויתור על האמת האבסולוטית האחת (המהווה גם כאמצעי שליטה); פירושה לא לפענח את האחר במושגי האמת הידועה לי, אלא לאפשר לעצמי לצאת מפתח ה"בית" שלי, לחרוג מהשקפתי, מהרגלי המחשבתיים, לעבר מחוזות אחרים הזרים לי בתכלית.

פנייה אל הזולת – כל זולת – מבוססת על הכרה בשוני האינסופי שבין האני לאחר. האחר, יאמרו לוינס ובהמשך גם התלמיד שלו, ז'ק דרידה, אינו ה"אלטר-אגו" שלי – ההשתקפות הנגדית של קיומי שלי – אלא מערכת אחרת נבדלת המתקיימת בזכות עצמה. האחר , לפי גישה זו,  אינו נתפס כאיום שיש לבטלו או לסלקו, אלא דווקא כמי שמאפשר באמצעות זרותו את קיומי שלי כאדם מוסרי (דרידה, 1997. 2009: 40-27, 68-48). זאת ועוד, קיומו של האחר הוא שמכונן את הסובייקט באמצעות האחריות האתית שהוא מטיל עליו.

בדיאלוג אמיתי (סוביקט-סוביקט) מעין זה לא זו בלבד שהתקווה לסולידריות אנושית (ל"אחר-הזר"), אינה נזנחת, היא אף הופכת למרכיב הכרחי לעצם קיומו של האני. תפיסה זו, הנטועה בדיאלקטיקה ההגליאנית, מזכירה במידה רבה את תפיסת ה"זולתעצמי" (selfobject) בפסיכולוגית העצמי על-פי קוהוט (Kohut) (פסיכולוגיית העצמי).

קבלת פני האחר משמעה Welcoming של האחר ושל אחרותו. קבלת פני האחר כוללת את "המוכנות לפגוש את האחרוּת שבתוכי, שבזולתי, שבעולם, ולפגוש אותה באופן כזה שבו אני מוכן לתת לה לפעול בתוכי, לשנות אותי, לעצב אותי שוב ושוב, זו הכנסת אורחים (דרידה, 1997). במרחב הטיפולי זה לא מתאפשר כשאנחנו מוצפים בפחדים מקיומו של האחר.

פתיחת הדלת לזר, מחייבת מאיתנו נכונות לפגוש את החרדות המתעוררות אצלנו במפגש עם אחרות. זאת ועוד, היא מאתגרת אותנו לשנות את יחסינו עם האחרות שבתוכנו, ולא רק את האחרות שבזולתנו ובעולם החיצוני. אין אפשרות לדיאלוג אמתי ללא פתחון הלב, ללא פתיחות להזמנה של האחר להתארח בעולמנו, וללא הנכונות שלנו להשתנות בעקבות מפגש זה. נחוצה לשם כך זמינות רגשית

סבלנות וסובלנות

"הכנסת אורחים טהורה וללא תנאי אינה סתם הזמנה ("אני מזמין אותך לביתי בתנאי שתתאים לחוקים ולנורמות של הטריטוריה שלי, לפי שפתי, מסורתי, זכרוני וכן הלאה). הכנסת אורחים טהורה וללא תנאים, הכנסת האורחים עצמה, פתוחה מראש למי שאינו צפוי, למי שאינו מוזמן, למי שרק יבוא, למבקר הזר, לבא החדש, שאינו מזוהה ואינו צפוי, בקיצור לאחר לגמרי." (דרידה 2004, עמ 40).

האתיקה הפוסטמודרנית נשענת על הזיקה אל האחר ומציירת מצב שהוא מעבר לסובלנות של העידן המודרניסטי.  הרעיון של סבלנות וסובלנות כלפי האחר כרוך בנכונות "לסבול" את האחר (השורש ס.ב.ל קיים הן בסבלנות והן בסובלנות). הכנסת האורחים שיש בגישה הפוסט-מודרניסטית לא רק נאבקת על זכותו של האחר לבטא את עצמו ולממש את שונותו, כי אם פותחת את הדלת בפני הזר והאחר ומארחת אותו בתוך ביתנו.

ומה עם אורחים לא קרואים?

הכרה בשונות בין בני אדם היא הבסיס ליחסים המוסריים בינינו. גישה זו מניחה ריבוי של אופני שיח אתיים;  פלורליזם רעיוני, אשר במסגרתו אני מכבד בני אדם אחרים זרים לי לגמרי בחשיבתם ומקבל על עצמי לחלוטין את עובדת שונותם. ההכרה בהבדלים המפרידים בין בני אדם מהותית למאבק בכל ניסיון להשתקה או להדרה של האחר מן השיח הפוליטי, התקשורתי או האמנותי. גישה זו מחייבת אותנו לקיים התדיינות, כל פעם מחדש, תוך קבלת השוני וההבדל הבלתי ניתנים לגישור שבין הצדדים. השיחות עם קולות אחרים מהצד השני לגמרי של המפה (פוליטית או אחרת) יכולים כך להרחיב את הבית שלנו, ולהוות מקור לתקווה.

במפגש עם האחר, לוינס טוען כי אל לנו לנסות להשתמש באמפתיה ובהבנה כדי להפוך את האחר לקרוב ומוכר, כי אז אנחנו מבטלים את אחרותו. כפי שהעצמי הוא אינסופי, כן גם האחר או האחרות הם אינסופיים, ולא נוכל להגדיר אותם בניסיון להפכם לסופיים.

היחס אל האחרות דומה ליחס אל סוד, אל משהו שנעדר תמיד בעולם. לכן, מה שנותר לנו הוא להפוך לחוקרים, להיות מוכנים לפגוש את הזר והלא מוכר, ולהסתכל בפניו, ולא להימנע או להכחיש את קיומו, ולא לנסות להפכו למוכר. לקבלו בכבוד כמשהו שחומק תדיר, וזוהי גם הגדרתו לאהבה.

הפנים, לדבריו של לוינס, הם מעבר למשהו שנראה בהם  באופן פנומנולוגי, כמו צבע עיניים, המתייחס לצבע העיניים עסוקים בהתאמה, בסיווג לפי צבע עינים. הפנים אינם יכולים להיות מוכלים בשום דבר,  הם מעבר. הם מה שאי אפשר להרוג, ומכאן הציווי "לא תרצח" כאשר אתה רואה את פני האחר אתה אחראי.

HOST או HOSTAGE?

דרידה, תלמידו של לוינס, מזכיר לנו את הקרבה הלשונית בין המילה Hospitality ל- Hostility (עוינות), ואת המתח הבלתי נמנע הכרוך בהכנסת האורחים. דרידה מזהיר אותנו מפני האפשרות שהמארח יהפוך לבן ערובה בידי האורח:

"ישנה אנטינומיה […] שאין ליישבה בין, מצד אחד, החוק של הכנסת האורחים, החוק הלא מותנה של הכנסת האורחים הלא מוגבלת (לתת למזדמן את כל הבית וכל העצמי של אדם, לתת לו את ייחודו, את ייחודנו, בלי לבקש ממנו לא את שמו, לא תמורה ולא מילוי תנאי כלשהו), ומצד אחר, החוקים הרבים של הכנסת האורחים" (דרידה, 1997).

יש הכנסת אורחים לא מוגבלת (unlimited) ויש הכנסת אורחים מותנית (conditional) ובין שני קטבים אלה קיים מתח בלתי נמנע. על המארח, לשמור על עצמו, פן יהפוך בעצמו ממארח לבן ערובה בתוך ביתו (From HOST to HOSTAGE). התנהלות אחראית מחייבת אותנו לנווט בין שני קטבים אלה ולהכיל את המתח ביניהם.

שלוש מלכודות שעלולות להגביר את הסיכון שנהפוך ל"בני ערובה" בתוך העבודה הטיפולית כוללות:

הכנסת אורחים, זהות ומהות 

לֹא סוֹגְרִים אֶת הַבָּרִיחַ
לֹא עוֹצְמִים אֶת הָעֵינַיִם
בְּיָמִים כָּאֵלֶּה מַקְשׁיבִים.

מִי שׁרָעֵב יִמְצָא אֶצְלֵנוּ פַּת שׁל לֶחֶם
מִי שׁעָיֵף יִמְצָא פּה צֵל וּמֵי בְּאֵר
מִי שׁסּכָּתוֹ נוֹפֶלֶת
חֶרֶשׁ יִכָּנֵס בַּדֶּלֶת…(צל ומי באר/ יורם טהר לב)

הכנסת האורחים חשובה למ-ה-ו-ת של הבית שלנו. זו גם מהווה הזדמנות לביקור מחודש בביתנו אנו. הכנסת האורחים מהווה הזדמנות לבדק בית ואף להרחבת גבולות עצמנו. הכנסת האורחים מחייבת מאיתנו, כאמור לעיל, לפתוח את הלב ולאפשר לאחרות זאת לפעול בתוכנו, לשנות אותנו, לעצב אותנו שוב ושוב.

הסדנאות שמתמקדות בהכנסת אורחים במרחב הטיפולי, הוא יצירת המרחב המוגן לשיח על נושאים קונפליקטואליים בין תרבותיים, מרחב שיאפשר פתיחות חופש ביטוי

• • • • • מה הייתם רוצים שיקרה בשיח על נושאים קונפליקטואליים בין תרבותיים?
        • מה לא הייתם רוצים שיקרה בשיח על נושאים קונפליקטואליים בין תרבותיים?
        • למה? ולאיזה ערכים ומטרות העדפות אלו מתאימות?
        • באיזה סיטואציות הרגשתם נוח לדבר על נושאים קונפליקטואליים ובאיזה לא?

      התנסויות בסדנאות שהנחיתי בשנים האחרונות על הכנסת אורחים במרחב הטיפולי מכוונות לקידום מטרה זו של פתיחת אפשרויות חדשות. אחד העקרונות (מהגישה הנרטיבית) היא לבוא מעמדה של אי ידיעה:

      • • • • • • לא להניח לגבי הנאמר והנשמע.
                • לא למלא את הסדקים בסיפור אלא לשאול אודותיהם.

      התהליך של יצירת האני והאחר הוא  הוא תהליך הדדי. אם אני מגדירה את האחר כאלים למשל אני מגדירה את עצמי כמי שאיננה אלימה. מכאן הוא יהפוך לעוד יותר אלים  בעיני, ואת עצמי אתפוס עוד יותר כלא אלימה. ככל שאני מרגישה בטוחה לגבי מי אני, ומוחזקת יותר, אני יכולה לשאת את הגרסאות הרבות של עצמי ואת ההשתנות המתמדת שלי, ואינני זקוקה להשליך אותן על האחר.(אהרוני, עמוד)

      ככל שהגבולות שלי ברורים. אני יכולה לראות  בחלק  שנמצא בי ברגעים מסוימים. זהו הצל בתיאוריה היונגיאנית. האתגר שיעמוד בפני הוא אתגר האינטגרציה, רב השיח של החלקים בתוכי".

      מצבים של משבר ושיבוש הם לעיתים קרובות הזדמנות טובה לעבור למשהו שונה, לרב שיח אחר בין מרכיבי הזהות השונים. ראיית עולם מורכבת יותר, הכרה בקונפליקטים פנימיים של חלקי זהות, גם באחר וגם באני הקולקטיבי במקום להכפיף חלק אחד לשני, או להתעלם מהניגודים לבין חלק הזהות, ישנה אפשרות להכיר בקיומם ולפתח דיאלוג ביניהם.

      האורחים" שאנחנו מאפשרים להכניס לביתנו מעניקים לנו הזדמנות לבחון מחדש את הנחות היסוד שלנו לגבי עצמנו, לגבי אחרים ולגבי העולם בו אני חיים.  זה אכן מסע של גילוי שיכול לטלטל את קיומנו והזדמנות למצוא דרכים חדשות (ויצירתיות) לאזן בין דאגה לעצמנו ודאגה לאחר.

      בחרתי לחתום את ההרצאה בשיר המשקף את הפחד וההזדמנות שיש בכך – מאת המשוררת אוה קילפי:

      תַּגִּידִי מִיָּד אִם אֲנִי מַפְרִיעַ
      הוּא אָמַר כְּשֶׁנִּכְנַס מִבַּעַד לַדֶּלֶת
      וַאֲנִי תֵּכֶף מִסְתַּלֵּק

      אַתָּה לֹא סְתָם מַפְרִיעַ
      הֵשַׁבְתִּי לוֹ
      אַתָּה מְטַלְטֵל אֶת כָּל קִיּוּמִי
      בָּרוּךְ הַבָּא (אוה קילפי)

       

      בלינק המצ"ב תוכלו למצוא התנסויות חווייתיות המהוות חלק מהסדנאות.

      

      פרדס, א. (2020). להיות אנושי זה כמו מלון אורחים ^[6]– המחשה מאחת הסדנאות.

      כל אחת מהסדנאות על הכנסת אורחים במרחב הטיפולי מהווה עבורי מסע מרתק, ונקודת יציאה לבחינה מחודשת של האתגרים הכרוכים בקבלת הפנים במרחב הטיפולי. זו הזמנה להתבונן בעיניים חדשות, בהשפעות המעצבות את החוויה של הכנסת האורחים שאנו מעניקים בפרקטיקה הטיפולית.

      תודה מקרב לב לשותפים לדרך🙏

      רשימת מקורות :

      אהרני, ט. (2018). מהישרדות לאנרגיית חיים: המודל של וירג’יניה סאטיר בפנים חדשות. ישראל: ספרי ניב.

      דרידה, ז'. (1997). הכנסת אורחים. תרגום- דניאלה יואל. עריכה מדעית: אלי שיינפלד. הוצאת רסלינג.

      לוינס, ע. (2010). כוליות ואינסוף, תירגמה מצרפתית: רמה איילון. הוצאת מאגנס

      פרדס, א. (2020). איים של ביטחון: אתגרי המטפל במציאות טראומטית משותפת. פסיכו-אקטואליה (גיליון אפריל). עמ' 32-27

      פרדס, א. (2018). שיח של חשד ושיח של אמון במרחב הטיפולי- משנתה של דונה אורנג' ^[7]

      סולן, ר. (2007). חידת הילדות. הוצאת מודן.

      רוזנהיים, א. (2008). פסיכולוגיה בהווית היהדות. הוצאת מודן

      De Haene L., Rober P. (2016). Looking for a home: An exploration of Jacques Derrida’s notion of hospitality in family therapy practice with refugees. In Simon G., McCarthy I. (Eds.), Working with complex systems (pp. 94–110). Everything is Connected Press.

      Derrida, J. (1999). Adieu to Emmanuel Levinas. Stanford, CA: Stanford University Press..

      Orange, D. (2006). For whom the bell tolls: context, complexity, and compassion in psychoanalysis. International Journal of Psychoanalytic Self Psychology, 1, 5-21.

      Orange, D. M. (2011). The suffering stranger : hermeneutics for everyday clinical practice. New York: Routledge/Taylor & Francis Group.

      Pardess, E., Mikulincer, M., Dekel, R. &.Pardess, E. (2019). Promoting compassion satisfaction and regeneration. In I. Serlin, S. Krippner & K. Rockefeller (Eds.), Integrated care of the traumatized (pp. 189-202).

      Rober, P & De Haene, L. (2017) Hospitality in Family Therapy Practice: A Further Engagement with Jacques Derrida. Australian and New Zealand Journal of Family Therapy. Vol 38. 78–390

      Solan, Ronnie (2015). The Enigma of Childhood: The Profound Impact of the First Years of Life on Adults as Couples and Parents. Routledge.