הזיקה הראשונית בין התינוק הרך לבין אמו (ego relatedness), היא שמאפשרת, לפי ויניקוט, תשתית לסיפוק ותחושת המשכיות ההוויה Going on being. ויניקוט הבין את הפסיכופתולוגיה קודם כל במונחים של טראומה או חסר בתחום היחסים. את מה שמשתבש לא ניתן להבין בהתבוננות על הפרט לבדו, אלא ביחידות החווייתיות שהאדם היה ועודנו מעורב בהן ("אין אם ללא תינוק").
על מנת לפתח את "המשכיות ההוויה", זקוק התינוק לטיפול האימהי של ה"אם הטובה דיה". הוא זקוק להיענותה המרבית לצרכיו בחודשים הראשונים, להיותה אתו כ"אם-סביבה", וליכולתה להיות כ"אם-אובייקט", מושא התשוקה שלו, מבלי חודרנות או פולשנות. יכולת האם להבין את הצרכים של התינוק, ולהיענות אליהם, תלויה בהתמסרות אמהית ראשונית (Primary maternal preoccupation). כך הוא כותב:
"זהו השם שניתן לחליצת השד או הגשת הבקבוק לתינוק, עניין עדין ביותר שיכול להיעשות היטב בהתחלה אך ורק בתנאי שהאם תימצא במצב ייחודי של רגישות אשר אני מכנה - התמסרות אימהית ראשונית" (Winnicott, 1956).
האם ה"טובה דיה" מתאימה עצמה לתינוק, ולא מחייבת אותו להתאים עצמו ללוח הזמנים או לצרכים שלה. אופן חליצת השד בהתאם לצרכיו של התינוק מאפשרת לו לקיים סוג של אשליה שהעולם נברא וקיים בשבילו. חווית תשתית זו מאפשרת לו "לבנות את היסוד לעולם הפנימי שהוא אישי ומהווה את העצמי". זו תשפיע גם על הפירוש שיתן הילד המתפתח גם לאנשים אחרים עימם ייפגש בהמשך הדרך בחייו ((Winnicott, 1956.
הודות להסתגלות של האם לתינוק הרך, מתקיים אזור של אשליה: התינוק מנקודת ראותו בורא את האם שהוא זקוק לה ומוצא אותה (Winnicott, 1956, 1963). התחלה מטיבה זו של מיזוג עם האם מאפשרת לילד להפנים את החוויות הטובות של היענותה כלפיו, ולעבור בהדרגה מתלות מוחלטת (כשאז האם נתפסת רק כאוביקט, ה"מפציע" כשצריכים אותו), לכיוון של תלות חלקית. במצב של תלות חלקית הילד מבין שהאם (ה"אוביקט") נמצאת מחוץ לטווח השליטה הכל יכולה שלו. זו התשתית ליכולת לקיים קשר אמיתי עם אחר שהוא "לא-אני". היכולת לגבש ייצוג המנטלי של האם כאובייקט נפרד, ובלתי נפרד בו זמנית, הוא תהליך מתמשך של יצירה, המתקיים במרחב הביניים שבין המציאות הפנימית לבין העולם החיצוני של הסובייקט.
ה"תופעות המעבריות" יוצרות גשר בין העולמות הפנימיים והמציאות החיצונית, ויוצרות מרחב ביניים חדש, מקום שלישי, בין המציאות הנפשית הפנימית לבין העולם החיצוני. כלומר, מקום חדש של חוויות משחק ויצירתיות (Winnicott, 1951). כשתהליכים אלו מתרחשים, האם עושה הסתגלות מחודשת, ע"י הפחתת מידת ההסתגלות שלה לצרכי התינוק ((Winnicott, 1971. "תופעות מעבריות" מאפשרות לילד לעבור הלוך ושוב בין סובייקטיביות ומצב של התמזגות עם האם, לבין אובייקטיביות ומצב של נפרדות ממנה. תהליך זה למעשה נמשך לאורך מעגל החיים, ויש לו ביטויים בהמשך החיים גם בדינאמיקה בין בני זוג (ראה מאמר על היכולת להיות לבד בנוכחות האחר).
תהליך ההיפרדות מכיל פרדוקס שבו נפרדות ומיזוג מתקיימים בו זמנית.
"האם שמתאימה עוצמה לצרכי התינוק המתפתח בהדרגה, מאפשרת לו לחוש אמון. החוויה החוזרת של האמון לאורך תקופה, מבססת בו את חווית הביטחון. חווית הביטחון של התינוק באם, ולכן גם באנשים אחרים, מאפשרת לו להפריד את ה"אני" מה"לא –אני". אך באותו זמן, אפשר לומר, שהנפרדות נמנעת ע"י יצירת מרחב פוטנציאלי, שאינו בתוך היחיד ואינו מחוצה לו, והוא המשחק היצירתי והשימוש בסימבולים. הוא משמש כמקום מנוחה של היחיד העסוק במשימה הבלתי פוסקת של שמירה על המציאות הפנימית והחיצונית כנפרדות, ועם זאת קשורות זו לזו"(Winnicott, 1971).
המרחב הפוטנציאלי הזה, שמכיל את הפרדוקסים שחווה הילד או המבוגר, הוא לא רק ייצוג מוסווה של הכמיהה אל האובייקט בחוץ אלא גם מציאת העצמי ויצירתו (פיליפס, 1988).
לאופי הקשר עם דמות האימהית המציאותית, לפי ויניקוט, תפקיד חשוב בהתפתחות חיי הנפש של היחיד, וביכולתו של הילד להבין מה הוא חש או מרגיש, ולהרגיש בבית בתוך גופו. לפי גישה זו כולנו נולדים עם הכמיהה למיזוג עם האם, שמתוכה, דרך תהליך הדרגתי של היפרדות ממנה, אנחנו יוצרים את עצמיותנו, ואת יכולתנו להיות קרובים אך נפרדים. על תפקיד ה"אם הטובה דיה" המאפשרת את התפתחות "המשכיות ההוויה", אפשר, כאמור לעיל, לקרוא במאמר המצ"ב:
**********
מקור הסרטון מ-School of Life. להלן מאמר נוסף על העצמי האמיתי בטיפול לפי ויניקוט
על התפתחות היכולת להיות לבד בנוכחות האחר ועל ההשלכות לטיפול אישי וזוגי, אפשר לקרוא במאמר "שימו מרחבים בזה היחד":
על הביטוי "טוב דיו"- Good Enough על פי ויניקוט אפשר למצוא בסרטון נוסף ׁ(School of Life) GOOD ENOUGH IS GOOD ENOUGH
פרדוקסים בהתהוות העצמי כמטפל- הרצאה בכנס ישראלי לפסיכותרפיה – מי שמעונין בגרסה עדכנית יותר של ההרצאה אשלח ברצון
