"היסטוריה טראומטית אינה גזרת גורל!" ("History is not Destiny").
את המסר החשוב הזה העבירה ד"ר סלמה פרייברג (1918-1981), פסיכו-אנליטיקאית של ילדים, על סמך תצפיות וניסיון עשיר שהצטבר במרכז שפתחה לטיפול בהורה-תינוק בסן פרנסיסקו. פרייברג השתמשה בביטוי "רוחות רפאים בחדר ילדים" כמפתח להבנת תהליכים של העברה בין דורית של טראומה, ולפיתוח מודל לטיפול בהורים שחוו הזנחה, אלימות או טראומות אחרות בעברם. היא תארה כיצד זכרונות לא מעובדים, אותם כינתה כ״רוחות רפאים״ מעברם של ההורים יכולים "לפלוש" לתוך מרחב היחסים שלהם עם ילדיהם, ולהשתכן ב"חדר הילדים" כאורחים בלתי קרואים. ההורה הנתון להשפעתם של "רוחות" אלה, יכול לשחזר (Re-Enacting) רגעים קשים וסצנות שהזכרונות לגביהם נשארו "נעולים" מחוץ לתודעה. מהמקום הנעול והמנותק הזה יכולים "רוחות" אלה לפעול בדרך הגורמת להורה להתנהג בדרכים שלעולם לא נוקט בהן מתוך בחירה מודעת.
מהם רוחות הרפאים? מהם המלאכים בחדר ילדים?, ומהי התרומה המעשית של מונחים אלה לפרקטיקה הטיפולית ולמניעה של העברה בין דורית של טראומה? בשאלות אלה מתמקד המאמר הנוכחי.
רוחות רפאים – אורחים לא קרואים מן העבר
חווית ההורות יכולה לזמן "אורחים לא קרואים", שמקורם בטראומות מילדותו של ההורה. זכרונות שאינם מעובדים יכולים להתעורר. רגשות מכאיבים ולא מעובדים יכולים לצוף ולעלות "מן המרתף" במצבים שונים הקשורים להורות.
האמהות שהופנו לטיפול במרכזה של סלמה פרייברג בסן פרנסיסקו בשנות השבעים, שיתפו בסיפורים מחרידים מאווירת הטרור שחוו בילדותן, אלה כללו, למשל, מצבים בהם היו חשופים לאיום על בטחונם הבסיסי, לאיומי נטישה מצד הורה, לאלימות גופנית, מינית ו/או רגשית קשה. חלקן יכלו לספר בפרטי פרטים את אשר חוו, אך התיאור שלהן היה יבש ומנותק מהרגשות שחוויות אלו עוררו. אחת האמהות יכלה, כך למשל, לתאר בטון מנותק רגשית על מצבים בהם גורשה מהבית וננעלה בחוץ בקור מקפיא. היא היתה מנותקת לחלוטין רגשית מחווית הבדידות העמוקה, הבהלה, הזעם והייאוש שנחוותה. לנתק היהערך הישרדותי הגנתי עבור נשים הללו, שכן הוא הגן עליהן מפני הצפה ויצר חיץ ביניהן לבין הכאב שהיה בלתי נסבל. חיץ זה גם לא אפשר הזדמנות להן ליצור חוויות מתקנות. זאת ועוד, החיץ שהוקם כדי להתנתק מהכאב, גם לא אפשר להן להזדהות עם הילד, ולהגיב בצורה רגישה ולהיענות למצוקה של הילד. עם המעבר להורות, "רוחות הרפאים" פלשו לחדר הילדים, ואף ניהלו "מאחורי הקלעים" את המתרחש באינטראקציה בינן לבין הילדים. רוחות הרפאים יכלו, בשל הנתק הרגשי, לגרום להורה להגיב למצוקה של ילד בחוסר אונים, אדישות ו/או זעם ביחס לילד.
כשיישמע בכיין של האימהות, הן תוכלנה לשמוע את בכיו של ילדן
סלמה פרייברג הדגישה את המחיר הכבד שנגרם עקב חוסר יכולתן של האימהות להיות במגע עם הבכי שלהן עצמן. אימהות שרואות באלימות שספגו כ"מוצדקת" (מנגנון הגנה המכונה "הזדהות עם התוקפן") נתונות בסיכון גבוה במיוחד לפגיעה בילדיהם. חלק מהאמהות הזדהו עם מה שהוריהם השליכו עליהן, והפנימו את הייחוסים השליליים, בדרך שהובילה לפיתוח חווית תשתית של היותן פגומות או לא ראויות לקבל אהבה. לא זו בלבד שהתעלמו מרגשותיהן. חלקן גדל בסביבה בה ביטויי מצוקה הובילו לתגובות של זעם, דחייה או ענישה. ביטויי מצוקה במשפחות אלה נחשבו כעדות לחולשה, ויכלו לעורר לגלוג או השפלה. הנתק אפשר להן לשרוד תוך הימנעות מלפגוש את הכמיהות הלא מסופקות, ואת הבושה והאימה סביב סכנת החשיפה של כמיהות אלה. עליהן היה לנתק את עצמם רגשית כדי לשרוד.
רוחות הרפאים שמקורם בחוויות טראומטיות מן העבר שההורה אינו יכול לעכל, יכולים להתעורר עם המעבר להורות. בהעדר כל מודל לחיקוי של דמות הורית מטיבה, לא פלא היה שאמהות אלה התקשו לקבל או לפענח נכון איתותים של מצוקה, פגיעוּת או נזקקוּת של הילד. כך למשל, בכי של הילד יכול היה להיתפס כהתקפה או התרסה, כ"פינוק", כדחייה ו/או כעדות לכישלון ההורה. האימהות שפרייברג פגשה יכלו , על רקע זה, להגיב לבכי בקיפאון, התעלמות או אדישות או באובדן עשתונות וחוסר שליטה. לחוויות רגשיות קשות אלה נלוותה לעיתים אשמה משתקת של האם, על שלא יכלה להגיב לילד כפי שהייתה רוצה להגיב. הציפיות של האמהות אלה מעצמן היו לרוב נוקשות ולא מציאותיות, ולכן גם הן לא יכלו להפיק הנאה וסיפוק שיכלו להוות משקל נגד לחוויות הקשות.
הגוף זוכר. גופן של האמהות נשא את זכרונות הטראומה. סמפטומים גופניים שונים אפשר היה ללמוד על המתח המציף שחוו בתקופות הקשות שעברו, מבלי שאיש היה עד למתרחש בחייהן. הזיכרון שמעולם לא עבר עיבוד המשיך לפעול באופן אוטומטי ולהגיב תוך גיוס מנגנונים השרדותיים של בריחה, לחימה או קפאון. התנהגותן לכן הייתה מאוד לא צפויה. הילד שהיה ער למצוקה של ההורה, שימש לעיתים כמיכל לכאבים ולחרדות מציפות. הילד במשפחות אלה אף נדרש לעיתים להיות בסיס בטוח להורה (היפוך תפקידים המכונה Parentification). רגשות אשמה גרמו לחלק מהאמהות לצורך בפיצוי יתר של הילד, שהתבטא בין היתר בחוסר יכולת להציב לו גבולות מתאימים. אצל חלק מהאמהות הובילה הפגיעוּת והרגשות הלא מעובדים לתגובות תוקפניות, לייחוס כוונות זדוניות ולעיוותים אחרים בפענוח המצוקה של הילד. הם יכלו כך להיגרר למאבקי כוחות עם ילד שנתפס כ"מתריס" או "מזלזל", במקום להכיר בכך שהן עצמן מבהילות את הילד בהתנהגותן המתפרצת והלא צפויה. התכחשות לטראומות מגבירה, כאמור לעיל, את הסיכון להעברה בין דורית של הטראומה, תופעה בה טראומות לא מעובדות מועברות באופן לא מודע אל ילדיהם, ולעיתים גם אל דור הנכדים.
כשהורים מעזים להתחבר לרגש שהתלווה לאירועים הכואבים מילדותם, ולהכיר בו, הזיכרון הכואב הופך לכוח מגן מפני שחזור יחסים הרסניים ופוגעניים בהורות שלהם עצמם. הרצון להשתחרר ממשקעי העבר ולא להעביר הלאה את המשקעים הללו לדור ההמשך, מהווה מוטיבציה רבת עוצמה איתה מגיעים הורים לטיפול. המודל שפיתחה פרייברג גייס מוטיבציה זו, וביקש למנף אותה לקידום התפתחותו הנפשית של ההורה, ולפתיחת מרחב לעיבוד טראומות עבר, שלא טופלו קודם לכן. בעקבותיה של סלמה פרייברג הדגימו אליסיה ליברמן ופטרישיה ואן הורן הכיצד הכרה בהרגשות הקשורים לטראומות ילדות והגמשת הניתוקים והפיצולים בנפש, עשויה לשנות לטובה את דפוס ההתקשרות ולהוביל לשיקום היכולת של ההורה להתקרב לילד ולהיענות בצורה מתאימה לצרכיו.
נתיבים לפריצת המעגל העברה בין דורית של טראומה
הנוכחות האנושית השקטה וקשובה של המטפלות בביקורי הבית של הצוות בראשותה של פרייברג, אפשרה לאימהות להעז לפגוש את עצמן, לגעת ברגשות מכאיבים ולבטא רגשות שלא העזו קודם לחשוף, גם לא בפני עצמן. ההכרה ברגשותיהן סללה את הדרך למפגש אחר עם רגשות הילד, ופתחה אפשרויות חדשות בחוויית ההורות. הורה היודע לזהות את הרגשות המתלווים לשחזור זיכרונות קשים מעברו, מחויב יותר להגן על ילדו מפני גורל דומה. היכולת לחבר רגשית בין עבר והווה, מעמיק את המחויבות של ההורה לעשות כמיטב יכולתו להעניק לילדו ילדות אחרת.
את האפשרות לשבור את המעגל של העברה בין דורית של הטראומה, תארה פרייברג דרך סיפורה של גב' מרץ: גב' מרץ הייתה בת יחידה לאם פסיכוטית שנטשה אותה זמן קצר לאחר לידתה. כאם הייתה גב' מרץ קפואה ולא הגיבה בתחילה אף לבכי תינוקה. היא לא יכלה, לפי פרייברג, לשמוע באמת את הבכי של תינוקה מאחר ומעולם לא האזינו לבכי שלה. היא המשיכה להתייחס לעצמה באופן דומה לזה בו התייחסו אליה כילדה. גב' אדלסון, המטפלת שליוותה אותה בסדרה של ביקורי בית, אפשרה לגברת מרץ להתחבר לראשונה לבכי הכמוס שנשאה בקרבה. בזכות הנוכחות של גב' אדלסון יכלה האם הצעירה להבין את הקשר בין האטימות שלה בתגובה לבכי התינוקת, לבין החומות שהיא בנתה במרוצת השנים. היא יכלה להבין מדוע נאלצה לנהוג בקשיחות בכאב שחוותה נוכח הדחייה והאובדן שחוותה בילדותה. תוך מספר פגישות החלה האישה הצעירה לבטא בעצמה עצב כשדיברה על עצמה כילדה, בעוד קודם לכן דיברה על עצמה בצורה אדישה ומנוכרת. המטפלת הדהדה ואף "תרגמה" למילים את רגשותיה המודחקים של אותה ילדה קטנה: "זה בטח היה כל כך קשה בשבילך…", "הזדקקת לאמך… התגעגעת אליה", "אף אחד לא שמע אותך". כך, בין פגישה לפגישה, ניתן היה לצפות בשינויים דקים במערכת היחסים בין האם לתינוקה. כשגברת מרץ החלה להשתמש באישור שניתן לה לחוות את רגשותיה, היא יכלה להכיל אותם אחרת. בהדרגה הצליחה גם להיענות בצורה רגישה יותר הן לצרכי התינוקת והן לצרכים שלה עצמה. התינוקת הגיבה בערנות הולכת וגוברת כלפי סביבתה, ואף הדביקה בהמשך את הפערים ההתפתחותיים שצברה. רוחות הרפאים שפלשו לחדר הילדים של מרי ובתה פינו בהדרגה את מקומן להתנסויות חדשות בחווית ההורות. נפתח מרחב שאפשר פינוי מרחב להתפתחות של מערכת יחסים בטוחה יותר ששמש מצע לשינוי וצמיחה.
אפשר לפגוש את רוחות הרפאים בחדר הילדים גם בשיריו של יהודה פוליקר. השורות הבאות מהשיר "הילד שבך" מדגימות את חווית הדחייה והנטישה והשפעתן בחיים הבוגרים:
"הילד שם הוא איש אבוד , מרגיש נטוש דחוי שדוד חולם בחושך, והוא נרדם ומתעורר
שולח יד ולא זוכר, שאין שם אף אחד "(פוליקר/הילד שבך)
"תמונות משפחתיות של אחרים בחלונות שורפות אותך", שר יהודה פוליקר. הבדידות מתעצמת כשלא מכירים בקיומם של הרגשות המכאיבים, המנהלים אותנו מבלי שנהיה קרובים למודעות לכך. בהתכחשות לפחדים שמדירים שינה, מוענק כוח ל"רוחות". הרוחות שקטות יותר, כשמכירים בקיומם, ככל שנותנים שם לרגשות, ורשות לבטאם.
"אני לא מוכן שהילד שלי יושיט יד ויגלה שאיש אינו שם כדי לתמוך בו"', אמר לי לפני שנים מספר אב שפנה לטיפול סביב החרדות של בנו. לכן חשוב לי שידע שאנחנו שם בשבילו", הוא הוסיף אחרי שהתעמת, לראשונה בחייו, עם חווית הבדידות שהוא חווה בילדותו. "רעדתי ורעדתי מפחד אז. חשבתי שאני פשוט חלש אופי. רק עכשיו אני מבין שכל מה שרציתי זה חיבוק".
הורים מגיעים לעיתים למטפל בשל מצוקה הנוגעת לילדם ומערכת היחסים עם הילד. בזכות ההתוודעות עם ה"כפתורים הרגשיים" שלהם עצמם, המופעלים באינטראקציה עם הילד, הם יכולים ללמוד להיות קשובים יותר וחומלים יותר גם לילד, וגם לעצמם. לא די בהכרה כי "אני לא מוכן שילדי יחווה דבר דומה למה שאני חוויתי"; חשוב שההורה יוכל להכיל את חוסר האונים שלו עצמו, על מנת שיוכל להכיל את מצוקת הילד ולהיות שם בשבילו כשהילד זקוק לכך. לחמלה-העצמית יש לפיכך תפקיד חשוב כגורם מגן מפני ההעברה הבין דורית של טראומה ()
מלאכים בחדר הילדים: העלאת חוויות מטיבות מן העבר
'מלאכים בחדר הילדים', כמושג מטפורי, מתייחס ל"חוויות מוקדמות המתאפיינות ברגש משותף משמעותי בין ההורה לילד, ואשר בהן הילד חש מובן, מקובל ואהוב באופן הזכור לטובה" (Lieberman, Padrón, Van Horn, & Harris, 2005). אליסיה ליברמן , תלמידתה של סלמה פרייברג, הציעה את המונח "מלאכים בחדר ילדים", המתאר את ההשפעות החיוביות המבוססות על חוויות מטיבות שעברו ההורים בילדותם. ההשפעה המטיבה גם היא מועברת מדור לדור. ההכרה ב"מלאכים בחדר ילדים" מוסיפה נתיב נוסף לחילוץ ממעגל של העברה בין דורית של טראומה: העברה בין-דורית של ייצוגים של השפעות הוריות מיטיבות.
אליסיה ליברמן, בשיתוף עם פטרישיה ואן הורן, הדגימה את הערך בהיזכרות ב"מלאכים" מעברו של ההורה, כדרך לנסוך, ולו זמנית, רוגע ובטחון גם במקומות בה שררה קודם אימה. זכרונות מטיבים יכולים לשמש סוג של עוגן כשמתחוללת סערה פנימית עקב התעוררות רוחות הרפאים. במחקר שערכו ליברמן וואן הורן נמצא כי ההזמנה להעלות זיכרון חיובי (ולו של רגע אחד או יותר מילדותם בו הרגישו האמהות שקשובים ודואגים להן בעת שהיו במצוקה), אפשרה לאימהות לווסת את עצמן אחרת באינטרקציה עם הילדים, ולהתחבר לתקוה לשינוי חיובי, גם כשרמת התסכול, הפחד והכאב שחוו היו מציפים. ההיזכרות ברגעי חסד מעברן תרמה לשיקום האמונה שלהן ביכולת שלהן עצמן להיות עוגן לילדם, ולדאוג לרווחתו.
המתודה הטיפולית שפיתחו ליברמן וואן הורן מכונה CPP – Child-Parent Psychotherapy, מדובר בטיפול ילד-הורה ממוקד טראומה (Lieberman & Van-Horn, 2008). נקודת המוצא בגישה שפיתחו היא שבמרבית המקרים, מערכת היחסים בין הילד לדמות ההתקשרות העיקרית מהווה הנתיב העיקרי והמהותי ביותר להנעת תהליכי שינוי.
בטיפול בגישה זו מעודדים את האם להתחבר לזיכרון מיטיב בפרטי-פרטים, כולל מראות, צלילים, ניחוחות, טעמים ותנועות שנלוו לו. לזיכרונות אלה נלוות חוויות תחושות רבות עוצמה, המתוארות במילים כמו "כירבול", "עירסול" או "ריח מתוק". עקבות הזיכרון מהוות בסיס ליצירת רקמה חדשה של מעטפת. העלאת זיכרונות חיוביים מן העבר מהווים מקור כוח ונחמה בהווה, ומשאב רגשי להתמודדות עם לחצי החיים.המטפל משמש לעיתים עבור הנוכחים בחדר כ"מתרגם" סימולטנית "בשידור חי" (in vivo). הוא מתרגם את הילד להורה, ואת ההורה לילד, באופן ששומר על ההורה כדמות מיטיבה (benevolent).
בזכות חשיפת ה"מלאכים" מעברו, יכול ההורה להרגיש מוגן יותר מרוחות הרפאים הרודפות מעברו, ולפנות משאבים להתמודד עם משימות היום-יום ולחצים המתעוררים סביב האינטרקציה עם הילד. אחת הבעיות עם הכאב הנפשי שמתעורר עם הופעתם של ה"רוחות" בחדר הילדים, הוא חוסר האונים שחווה ההורה. הורה המתקשה לראות כיצד הוא יכול להרגיש אחרת בקשר לילד, נוטה להגיע למסקנה כאילו הכאב היה מנת חלקו מאז ומתמיד, וגם ימשיך להיות מנת חלקו בעתיד. עצם ההבנה שהכאב שההורה מרגיש אינו בהכרח קשור ישירות לילד, או משקף את הקושי המציאותי של הילד, כי אם מהווה הוא למעשה התעוררות של כאב ישן, עשויה להוביל להתמודדות אחרת עם רגשות שנתפסו קודם לכן כמסוכנים.
התעוררות ספונטאנית או זימון מפורש ומכוון של 'מלאכים בחדר הילדים' עשויים לאפשר הרחבה של טווח האפשרויות הרגשיות, המחשבתיות וההתנהגותיות של ההורה במפגש עם מצבים שונים . נוכחות ה"מלאכים" מגבירה במקביל את הסיכוי שההורה יוכל לווסת רגשות קשים וליהנות מהקשר עם הילד. זאת ועוד, הזמנת זיכרונות של קבלת טיפול מטיב, תורמת ליכולת ההורה לסמוך על עצמו שיוכל להתמודד בצורה בונה עם רגשות מכאיבים, במקום לראות בהם איום.
דווקא בזמנים בהם האדם לכוד במעגל שלילי של רגשות קשים וחווה תחושת אין מוצא, נודעת חשיבות להיזכרות בחוויות בהן הוא הרגיש "בבית" – מוחזק, עטוף, בטוח ונינוח בנוכחות אחר. רגעי החסד יכולים לכלול מחוות של הושטת יד מאת אדם בתוך המשפחה או אדם מחוץ למשפחה (שכן, מדריך, מורה), אשר בעת מצוקה היה קשוב, תומך או הפגין התחשבות או סיוע לפנים משורת הדין. זיכרונות אלה מהווים "איים של בטחון". האפשרות לעמוד על "איים" אלה גם במצבים של טלטלה רגשית תורמת לאפשרות להתייצב. הלגיטימציה והנורמליזציה למצוקה מאפשרת להורה להרגיש גם בטוח יותר לפנות לעזרה. קיימת הקבלה רבה בין תובנות אלה הלקוחות מהקליניקה לבין הספרות המקצועית על חמלה-עצמית של ההורה כמשאב המגן עליו מפני תסכול ויאוש במערכת היחסים עם הילד.
רוחות רפאים ומלאכים חיים זה לצד זה בעולמנו
"אתה מסתיר את המכות,
פצעים פתוחים וצלקות שלא הגלידו…" (פוליקר, הילד שבך).
מה ההשלכות של תובנות אלה למפגש הטיפולי?
ראשית, חשוב להדגיש כי ככל שהאוירה במפגש נחווית כבטוחה יותר מבחינת ההורה, גבוהים יותר הסיכויים שההורה יוכל להשתחרר מהצורך להסתיר (בעיקר הסתרה מעצמו), להתחיל להיזכר, ולהתחבר לעצמו ממקום אחר. המפגש עם המלאכים בחדר הילדות "דורש" מההורה להיות מסוגל לבוא במגע עם הכמיהה לנחמה, הכאב והבדידות שחווה כשצרכיו לא זכו למענה. תהליך זה מעורר באופן טבעי כאב, געגוע ואבל על מה שהיה יכול להיות, ולא היה (Lieberman & Van-Horn, 2008). ההיזכרות ברגעי החסד יכולה לעורר פחד להיפגע, להתאכזב, להיכשל, ולחוות שוב דחייה, ומדובר בתהליך שלוקח זמן. בהתחשב בעוצמה הרגשית המתלווה לכך, נודעת חשיבות רבה לנוכחות הרגישה של המטפל/ת שאינה נבהלת מרוחות הרפאים. חשוב שהמטפל לא יאיץ בהורה, לא מזער את המצוקה או ימהר מדי ל"הציל" את ההורה מהרגשות המכאיבים, כי אם יאפשר להורה לאזור את האומץ להיפגש איתם ולא לברוח. רק כשההורה מגייס את הכוחות להישאר עם הכאב, גם כשהוא במלוא עוצמתו, ומניח לו אט אט להיחלש ולחלוף, מתאפשרת ההשתחררות מאחיזתם של הרוחות. הזכרונות הרגשיים יכולים כך להפוך להיות חלק מזיכרונות מן העבר, במקום להיות "תסריט" המכוון את המשך החיים.
Creating Angels in the Nursery Giving expression to the traumatic experience Putting the trauma in perspective Building trust and intimacy Practicing joy in everyday pursuits
חווית ההורות מספקת "הזדמנות שניה" לרכישת מיומנויות התפתחותיות והתמודדות עם טראומות עבר. בהרצאה זו מתארת אליסיה ליברמן את העבודה עם מלאכים בחדר הילדים בטיפול בהורות, את יחסי הגומלין בין האור והצל בעולמו של ההורה. מאחורי הכעסים שהיו דומיננטיים בחווית ההורות של ההורים שחוו טראומות ילדות, שוכנים לרוב רגשות פגיעים, וכמיהה לבטחון ונחמה. גישה זו העוסקת בהרחבת היכולת של ההורה להכיר בתסכולים ובחוסר האונים שהוא חוה כהורה, וטיפוח יכולת לקבל את החלקים הפגיעים שלו עצמו, עולה בקנה אחד עם הספרות העדכנית על "חמלה עצמית' Self compassion וחווית ההורות. חמלה עצמית היא מושג חדש יחסית המתייחס ליכולת של האדם להתייחס בצורה קשובה וסובלנית כלפי עצמו כאשר הוא במצוקה. חמלה עצמית מהווה גורם הממתן את הקשר בין חשיפה להתעללות בילדות מוקדמת לבין ויסות רגשי וחוסן בהתמודדות עם מצבי דחק בבגרות (Vetesse et al, 2011). התיקון אפשרי! גם כשאתה פוגע ביקר לך מכל, יש אפשרות לשינוי כלשונו של פוליקר-
"אבל יש בחוץ חיים שאתה לא הספקת
ויש עוד אהבה שאתה לא אהבת
ויש איזה כפתור שאף אחד אף פעם לא יסגור" (פוליקר, הילד שבך)
מענין לראות רוחות רפאים גם בכריכת הדיסק של פוליקר. אפשר להכריז "פג תוקף".
סיפור קוהרנטי שיש בה הכרה בזכרונות מטיבים, במלאכים מחדר הילדים תורם ליצירת מרחב לילד (Narayan et al, 2016). זאת ועוד, הורים שזכו לטיפול שתואר לעיל דיווחו כיצד חווית ההורות, שהייתה עבורם קודם לכן בעיקר חובה ומעמסה, הפכה לחוויה מתגמלת ומהנה יותר. הם יכלו להרשות לעצמם להתחבר לפגיעוּת שלהם עצמם, ולכן גם פחות נבהלו מהמצוקה של הילד. ההכרה בתגובות הפוסט-טראומטיות (זיהוי ללא הזדהות) אפשרה להם גם להרגיש ראויים יותר לטוב, להעז לחשוף מעולמם הפנימי, לבקש עזרה ולקבל עזרה. השינוי יכול לבוא לביטוי בצעדים קטנים, שחשוב לזהותם ולהכיר בקיומם, ובפחדים שהם מעוררים, ובפרט שמדובר בהורים למודי אכזבות ופגיעות מהעבר.
אנו עדים לעיתים קרובות למאבק בין רוחות ומלאכים בתוך השעה הטיפולית, מאבק איתנים בין ייאוש ותקווה.
לפני שנוכל לראות נכונה אנו צריכים להקדים ולשפוך דמעות כדי שראייתנו תהיה צלולה (פתגם הודי). על המטפל להיות מוכן לפתוח את הלב לכאב ו"להחזיק" בראש את מצוקת הילד ומצוקת ההורה. פתיחות המטפל לרגשות המכאיבים שלו עצמו ולזכרונות מילדותו שיכולים לעלות במפגש זה, חיונית על מנת שיוכל להכיל את המטענים העולים בחדר. נוכחות טיפולית זו מאפשרת להורה להרגיש בטוח ומוחזק על יד אחר הרואה את כוחותיו, וכך יכול לסייע לו לגייס כוחות אלה. ככל שאפשר לגרום לשינוי באופן בו חווה האם את עצמה כאם, גם כשהיא מאכזבת את עצמה, כך גם צפוי שינוי בהתנהגותה, ביכולתה להעניק מענה מכוונן לצרכיו, ובאופן בו חווה את הקשר עם תינוקה.
המושג 'מלאכים בחדר הילדים', במודל של ליברמן וואן הורן, מתייחס אמנם לזיכרונות מהילדות המוקדמת, אך חשוב לזכור שהייצוגים הפנימיים ממשיכים להתהוות ולהשתנות לאורך החיים. "מלאכים בחדר הילדים”, המייצגים "ייבוא" של חוויות מיטיבות מן העבר אל ההווה, עשויים לשמש כסוכני שינוי גם בשלבים מאוחרים יותר במעגל החיים. ניתן לרתום את השפעתם המטיבה של "רגעי חסד" הזכורים מן העבר, על מנת לגייס את הרצון להבין ולהעביר הלאה את כוחם הבונה. זכרונות ממפגשים עם "אנשים טובים באמצע הדרך" בכל שלב בחיים יכולים לשמש בסיס שיקום האמונה בטוב, וליצירת "איים של בטחון" המשמשים "מקום שאפשר לעמוד עליו" במצבים בהם יש "רוחות סוערים" במערכות יחסים אינטימיות ומשמעותיות – הורות, זוגיות, טיפוליות או קשרים אחרים.
Pillars of a Therapeutic Approach Notice feeling in the moment Find connections between experiences Remember the suffering under the rage Seek out the benevolence in the conflict Offer kindness Encourage hope
המפגשים הראשונים בכל טיפול מעצבים את תפיסתו של המטופל לגבי מה שנראה ראוי לתשומת לב בעיני המטפל, ומכתיבים את מה שהוא יעלה (או לא יעלה) במפגשים הטיפוליים. ליברמן מדגישה את החשיבות הרבה שיש לגישה טיפולית המתייחסת הן לזיכרונות קשים והן לזיכרונות חיוביים כבר בשלב ראשוני ביותר בתהליך הטיפולי. חשוב לדבריה, שהמטפל יתעניין גם בחוויות מטיבות בעברו של האדם, ולא רק בזיכרונות של אלימות, התעללות או הזנחה. חשוב על כן להבהיר שחוויות של שמחה, אינטימיות, הנאה ואהבה ראויות לתשומת לב טיפולית באותה מידה שבה ראויות החוויות השליליות לקבלת תשומת לב (Lieberman & Van Horn, 2007). גישה זו באה לאזן את הדגש על בעיתיות בגישות המסורתיות ופותחת אפשרויות חדשות. העלאת זיכרונות מטיבים עשויה לתרום ליצירת "פרופיל" מלא ו"עגול" יותר של דמויות התקשרות משמעותיות שתוארו קודם בצורה דלה, נוקשה ומוגבלת ( 2007,Lieberman & Harris). כל זה מאפשר יצירת נרטיב שיש בו תמונה רחבה יותר והבנה של הנסיבות שבהן פעל הדור הקודם, התנאים וההשפעות המעצבות.
לסיכום
עבודתה של סלמה פרייברג מדגימה את האפשרות לקטוע מעגלים של העברה בין דורית של טראומה, ולפתוח אפשרויות חדשות לדורות הבאים. עבודתה הטיפולית עם הורים שחוו הזנחה או התעללות בילדותם סללה את הדרך ליצירת נרטיב חדש. השינוי התבטא בין היתר בתגובותיהם של ההורים למצוקה של הילד. כך למשל, במצבים בהם בכי של ילד נחווה לעיתים כאיום על הורה, שכן הציף את הבכי החסום בקרבו. הפחד לבוא במגע עם הבכי האצור מנע מהורים אלה לזהות רגשית את צרכי הילד, ולהעניק להם מענה מותאם. ככל שהפחדים הקשורים לזיכרונות הטראומטיים, הופכים להיות מובנים יותר להורה, עולים הסיכויים שהוא יוכל להפריד בין עבר והווה. נפתחות כך אפשרויות חדשות לצמצום השפעתם של אותם "רוחות רפאים", ולהשתחררות מאחיזתם. הטיפול בגישה של תהליך זה מאפשר להורה לראות את הילד כפרט נפרד בעל צרכים משלו, לפענח בצורה טובה יותר איתותי מצוקה והבעות פנים, ולהגיב בהתאם (Bernstein, Timmons & Lieberman, 2019).במושגים הלקוחים מהתפתחות מאוחרת יותר בתיאוריות לגבי התפתחות רגשית בגיל הרך, אפשר לאמר שזה מאפשר למטפל לשלב בין החזקה בתודעה של צרכיו של התינוק (Minding the Baby) ו"החזקה" בתודעה שלו את מה שחווה ההורה (Minding the parent) (Holmes & Slade, 2018).
נוכחות קשובה זו של מטפל, ה"מחזיקה" את הסוביקטיביות של האם, אפשרה לאמהות להקשיב לעצמן ממקום אחר. תהליך הטיפול בגישה זו מאפשר "הפשרת" חלקים קפואים, עיבוד רגשי ויצירת נרטיב משמעותי וקוהרנטי.
אליסיה ליברמן, ממשיכת דרכה של פרייברג, יחד עם פטרישיה ואן הורן, הוסיפו מימד נוסף לעבודה טיפולית זו, בהדגשת החשיבות של היזכרות בחוויות מיטיבות, שכונו "מלאכים מחדר הילדים". הן הדגימו דרכים להעלאת זיכרונות חיוביים במפגש הטיפול, החל משלב האינטייק (Baradon, 2018; Narayan et al, 2018). הן הדגימו בדרכים שונות כיצד התייחסות המכווננת ורגישה של המטפל לחוויותיה של האם, יכולה לשמש גם מודל להורות מטיבה ותשתית ליצירת "סביבה אמפתית פנימית". גם תהליך קצר של טיפול, יכול לתרום ל"אריגה" מחדש שלהם בתוך סיפור החיים של ההורה, ושל המשפחה.
הכרה בנוכחותם של "מלאכים", הנעים (לעיתים קרובות בשקט וב"אין רואה") בחדר לצד רוחות הרפאים מן העבר, עשויה להפחית את הפגיעות ולמתן את השפעתן המזיקה של פגיעות עבר ( Baradon, 2018). במושגים של תיאורית ההתקשרות נוכל לאמר שכך הם תורמים ליצירת "איים של בטחון" (Islands of security) . גיוס השפעתם המיטיבה של זיכרונות חיוביים, נמצא כתורם להגמשת הגנות נוקשות ולבניית תשתית איתנה יותר להתמודדות טובה יותר עם השלכות העבר ואתגרי ההווה. אפשר להשתמש בהם כמנוף לעבודה טיפולית, בדרך המפחיתה את הסיכון להעברה בין דורית של הטראומה, ומאפשרת יצירת חוויות חדשות הסוללות נתיבים לפיתוח חוסן נפשי, אישי ומשפחתי.
רשימת קריאה
Baradon, T. (2018). Epilogue – “ Ghosts and angels in the nursery ” Windows of opportunity and remaining vulnerability. In Baradon, T. (Ed.), Relational trauma in infancy (pp. 209–219). London: Routledge.
Bernstein, R. E., Timmons, A. C., & Lieberman, A. F. (2019). Interpersonal Violence , Maternal Perception of Infant Emotion , and Child-Parent Psychotherapy
Busch, A. L., & Lieberman, A. F. (2007). Attachment and trauma: An integrated approach to treating young children exposed to family violence. In D. Oppenheim & D. F. Goldsmith (Eds.), Attachment theory in clinical work with children bridging the gap between research and practice (pp. 139-171). New York, NY, US: Guilford Press.
Fraiberg, S., Adelson, E.,& Shapiro, V. (1975). Ghosts in the nursery: A psychoanalytic approach to problems of impaired infant-mother relationships. Journal of the American Academy of Child Psychiatry,
Lieberman, A., Padron, E., Van Horn, P., & Harris,W. (2005). Angels in the nursery: The inter-generational transmission of benevolent parental influences. Infant Mental Health Journal, 26, 504–520
Lieberman, A. F., & Harris, W. W. (2010). Ghosts And Angels In The Nursery: Conflict And Hope In Raising Babies. Nurturing Children and Families: Building on the Legacy of T. Berry Brazelton, 242–253
Lieberman, A.F. & Harris, W.W. (2007). Still Searching for the Best Interests of the Child: Trauma Treatment in Infancy and Early Childhood. The Psychoanalytic Study of the Child, 62, 211-237
Lieberman, A.(2007) Ghosts and Angels: Intergenerational Patterns in the Transmission and Treatment of the Traumatic Squeal of Domestic Violence Infant Mental Health Journal, 28 (4),422-439
Lieberman, A. F., & Van Horn, P. (2008). Psychotherapy with infants and young children: Repairing the effects of stress and trauma on early attachment. New York: Guilford.
Narayan, A. J., Oliver Bucio, G., Rivera, L. M., & Lieberman, A. F. (2016). Making sense of the past creates space for the baby: Perinatal child-parent psychotherapy for pregnant women with childhood trauma. Zero to Three Journal, 36, 22–28.
Narayan, A. J., Ippen, G., Harris, W. W., & Lieberman, A. F. (2019). Protective factors that buffer against the intergenerational transmission of trauma from mothers to young children : A replication study of angels in the nursery. Development and Psychopathology 31, 173–187.
Osofsky, J.D. (2011). Introduction: trauma through the eyes of a young child. In J.D. Osofsky (Eds.) Clinical Work with Traumatized Young Children (p. 1-7). New York and London: The Guilford
Slade, A. (2014) “Ghosts in the Psychoanalytic Nursery”: Response to Lieberman & Harris, Psychoanalytic Dialogues, 24:3, 282-286.
Vettese, L. C., Dyer, C. E., Li, W. L., & Wekerle, C. (2011). Does Self-Compassion Mitigate the Association Between Childhood Maltreatment and Later Emotion Regulation Difficulties? A Preliminary Investigation. International Journal of Mental Health and Addiction, 9(5), 480–491.
