שיח של חשד ושיח של אמון – דונה אורנג'

אדם הפונה לטיפול זקוק לזמינות רגשית (Emotional Availability) של מטפל, שיתייצב לצידו כבן ברית וכעד (witness). השותפות האמיצה (with-ness) הנרקמת בתהליך יצירת השותפות מאפשרת לשאת כאב נפשי, שאיש לא יכול לשאת לבדו (אשל, 2017).

הפסיכו-אנליטיקאית דונה אורנג' כותבת על ה"הרמנויטיקה של אמון", הנחוצה להבנה רגשית. היא נשענת בכתיבתה על משנתם של הוגים בתחום ההרמנויטיקה כגון  ריקאר  (Ricouer) וגדמר (Gadamer) , ועל משנתו של הפילוסוף היהודי-צרפתי עמנואל לוינס (Levinas), כפי שנראה בהמשך.

הרמנויטיקה של חשד בהיסטוריה של הפסיכואנליזה

הזר הסובל – הספר המוכר ביותר מאת דונה אורנג'

מקור המילה "הרמנויטיקה" היא במילה היוונית hermeneuein שמשמעותה "לפרש" או "להסביר". על פי המיתולוגיה היוונית שימש האל הרמס כשליח האלים; תפקידו היה לפרש את דברי האלים ולתרגם אותם לשפה המובנת לבני אנוש.

הפילוסוף פול ריקר (Ricouer) דיבר על שתי עמדות פרשניות בתחום ההרמנויטיקה:

• פרשנות מעמדה של הרמנויטיקה של חשד מחפשת אחר משמעויות נסתרות החבויות מתחת למשמעויות הגלויות על פני השטח.
• פרשנות מתוך הרמנויטיקה של אמונה (faith) מאופיינת, לעומת זאת, על ידי האזנה פתוחה, קליטה רצפטיבית (receptivity) ורצון ללמוד משהו חדש. הרמנויטיקה זו של אמון מבקשת לשאול לאן הרעיונות המובעים ב"טקסט" (מדובר או בכתב) מזמינים אותנו ולאן הם מאפשרים לנו להגיע.

ה"הרמנויטיקה של חשד" אפיינה את הפסיכואנליזה מראשית דרכה.

אחת הסיבות ההסטוריות לכך הייתה מאבקו של פרויד לבסס את המעמד של הפסיכואנליזה כמדע.  פרויד נשען על המודל הרפואי, וביקש לחשוף את הכוחות הלא מודעים, הפעילים שמתחת לפני השטח וגורמים לסבל זה. לסימפטומים של המטופלות שהגיעו אליו הוא התייחס כמעין  כ"סיפורי כיסוי", המסתירים מאחוריהם קונפליקטים לא פתורים.  תפקידו של המטפל, לפי פרויד, הינו לחקור ולחתור אל "האמת".  בדומה לארכיאולוג, על המטפל, לפי גישה זו, לחפור על מנת לגלות את עקבות העבר. לפי הגישה המסורתית בפסיכואנליזה, הנאמנה לפרויד, תפקידו של המטפל הינו לחשוף את מה שלא ידוע למטופל; עליו לחשוף את הפערים בין ה"גלוי" ל"סמוי", ולהביא זאת לידיעתו.

דונה אורנג' מבקשת למחות על היהירות, הריחוק והשכלתנות שבסיס עמדה זו, שיש בה פטרוניות. היא מדגישה את החשיבות של ההבנה הרגשית (Emotional Understanding). היא  נעזרת בפילוסוף גדאמר בהתייחסותה למהותה של ההבנה בכלל, וההבנה הרגשית בפרט:

הבנה רגשית במפגש הטיפולי – תרומתו של גדמר

"האדם המבין אינו יודע ואינו שופט מעמדה של אדם העומד מן הצד, מבלי שהדברים נוגעים בו; אדרבא, הוא חושב עם הזולת, ועובר את המצב יחד עימו" (גאדמר, 1991).

דונה אורנג' (1948–2024)

רק כשנקשיב לאחר מעמדת  גדמר, מתוך אמונה שיש לאחר מה ללמד אותנו, יתאפשר שינוי עמוק, הן במטופל והן בנו המטפלים.  דונה אורנג' מרחיבה את המונח "הרמנויטיקה של אמונה", וכותבת לא רק על אמונה, כי אם גם על אמון (trust). האחר, בהקשר הזה יכול להיות מטופל, ויכול להיות גם איש צוות, בן משפחה, מודרך וכיו"ב.

"הבנה לא מתרחשת כשאנחנו מנסים לקטוע את מה שמישהו רוצה לומר לנו בטענה שזה כבר ידוע לנו",  טוען גאדמר.  הנכונות לשמוע את הצד השני, מחייבת אותנו גם לשמוע גם את מה שאנו לא רוצים לשמוע.

גדמר (1975) סבר ששימוש במתודה "מדעית" לניתוח טקסטים, יוצר חיץ. גישה זו כופה על הכתוב (או הנאמר) תבניות קבועות מראש, במקום לאפשר לנו לשאול שאלות פתוחות ולהיפתח אל אפשרויות חדשות. לא נוכל להבין מבלי לרצות באמת להבין. לא נוכל להבין מבלי שנסכים שהטקסט ייקח אותנו למקומות בהם לא היינו קודם.

הבנה רגשית מחייבת את פתחון הלב. משמעותה חתירה להבנה רגשית מתוך הלב ולא רק מתוך הראש, מנקודת הנחה שלאחֵר יש דבר מה להאיר בפנינו אודות המציאות שלנו, גם כשלמראית עין דבריו אינם מובנים או נחווים כזרים לחלוטין. התבוננות בתהליכי טיפול ברוח תפיסתו של גדמר מדגישה בפנינו כמה חשוב להימנע מהכללות. המטופל ומבעיו הינם ייחודיים, חד פעמיים ובלתי ניתנים לניבוי מראש.

אנחנו לא חיים בוקום. פרשנות אינה אלא פרספקטיבה אחת המעוגנת בהקשר היסטורי מסוים, המעוגנת באופן בלתי נמנע בהנחות מוקדמות, אותן מכנה גדמר 'דעות קדומות"'  (prejudice).  הבעיה עם דעה קדומה היא לא עצם קיומה, אלא ההיאחזות העיוורת בה, מבלי להכיר בקיומה. דומה הדבר, לפי גדמר, לניסיונות של אנתרופולוגים להבין את החיים בתרבויות אחרות במושגים הלקוחים אך ורק מעולמם.

הגישה האינטר-סובייקטיבית אותה מיצגת דונה אורנג' מושתתת על ההבנה שנקודות המבט שלנו מוגבלת. ההכרה בהטיות של התפיסות שלנו, ובמציאותם של עולמות חווייתיים השונים משלנו, היא תנאי להבנה רגשית. כדי להבין, יש להכיר בכך שאנו נפגשים עם השונה והאחר.

מקורה של המלה empatheia ביוונית: em – לתוך pathos – תחושה. "להרגיש אל תוך". דומה הדבר לכניסה לארץ זרה.  עלינו לחתור להיכנס לאותה ארץ זרה מתוך עמדה של כבוד. עלינו  להקשיב מתוך ענוה והכרה בכך שנקודת ראותנו מוגבלת. האחר הוא תמיד מעבר ליכולת שלנו לדעת אותו. הדיאלוג מחייב רגישות לאחר. לאחר יש קול משלו ויש לתת לו לדבר. זוהי עמדה של מוכנות להקשיב לזר וללא צפוי.  הקיום האנושי הוא במיטבו כשהוא בדיאלוג עם האחר ועם העולם. ההבנה החדשה שנוצרת בתהליך הדיאלוגי משנה את האדם ואת פעילותו בעולם. בה בעת, ראיית ההבנה כדיאלוגית מכוננת יחס של כבוד, הדדיות, אכפתיות ומעורבות כלפי האחר (לאור-בנקר, 2021).

כשאנשים מדברים, אין צורך "לעשות" משהו. חשוב שנוכל לשמור על הפתיחות לקלוט, להקשיב למה שנאמר, להתעניין. האכפתיות לעיתים קרובות חשובה יותר מהבנה (נעמי רמן)

כל גישה המתיימרת לדעת את המטופל טוב יותר מאשר הוא מכיר את עצמו מתכחשת לחוויה הסובייקטיבית. מטפל ה"מפרש" נטוע בהקשר חייו, ומושפע מהם, בדרך שתשפיע על פרשנותו באופן בלתי נמנע. אין להתכחש לכך. עמדתה של דונה אורנג' מתנגדת לכל ניסיון לאובייקטיזציה של האחר ומתנגדת לכל אפשרות שנשתמש באחר כאמצעי לקידום מטרותינו. חשוב על כן שהמטפל יכיר במעורבות שלו כסובייקט בתהליך הטיפולי, בתפיסותיו ובידיעותיו המוקדמות, אך גם במגבלות של אלה (לאור-בנקר, 2021). הניסיון האנושי נרכש תמיד דרך תהליך של התפכחות מכאיבה נוכח המפגש של הציפיות הנובעות מהדעות הקדומות שלנו עם המציאות. עלינו להתכוונן לאחר ולאחרותו מתוך עמדה של פתיחות, המאפשרת לנו להקשיב, להגיב לאחר ולתקשר עימו, מתוך יחס של מעורבות, אחריות ואכפתיות כלפי האחר והאחרות (OTHERNESS).

"אנו לא רק נדרשים להיות עדים ולהשתתף באופן רגשי בסבל המטופלים שלנו, אלא גם לתת לו להשפיע עלינו" כותבת פרופ' צביה זליגמן בספר "היה או לא היה", עמ' 112).  מתפקידנו להקשיב לדברים הקשים, שלא היינו מוכנים אליהם, דברים שמודרים מן השיח. קולו של האחר משמיע דברים שונים ממה שאנו רגילים לשמוע. קול זה מגדיר אחרת את מה שנחשב כחשוב ומבקש מאיתנו לפרוץ אל מעבר לשדה הראייה הצר והאגוצנטרי שלנו. כך היא טוענת בהמשך:

"ה-receptivity מאפשרת קשב למורכבות ולסתום בחיים הנפשיים של האחר, ולקיים עמם קשר. גם כשאנו חושדים שמשהו נוסף מתרחש מעבר למה שנראה לעין, עלינו להיפגש איתו בדרך תהליך של דיאלוג. במקום לחשוד שדבריו אינם אמת, עלינו להבין מה הוא מספר לנו בעצם. במקום לתהות מה לא בסדר עם המטופל, שואלים מה קרה למטופל, שגרם לו סבל או מצוקה כה גדולים. במקום לאבחן את הפסיכופתולוגיה של המטופל, או לבחון את תוקף דבריו, אנו צריכים לשאול עצמנו מה בעצם חוסם את החמלה שלנו כלפיו" (שם, עמוד 113).

הרמנויטיקה של אמון במפגש הטיפולי

המפנה האתי בפסיכואנליזה

גישה טיפולית המבוססת על הרמנויטיקה של אמון מפגישה אותנו עם האנושיות שבנו על מכלול פניה. זה מסע המחייב מפגש עם הפגיעות שבבסיס קיומנו, עם הפחדים והתקוות לא רק של האחר, כי אם גם שלנו.

עקרונות מנחים לעבודה קלינית זו כוללים:

1. התמקדות בהבנת העקרונות המארגנים (האמונות הרגשיות/הציפיות) המעצבים את העולם החוויתי שלנו.

2. גישה פתוחה ורפלקטיבית לגבי ההקשר הטיפולי ומערך ההשפעות ההדדיות. זה כרוך בניסיון של המטפל להבין יחד את עולמו החוויתי של המטופל, ולהבין גם כיצד חוויות העבר, בין אם מדובר בנסיבות של אפליה, בריונות, כפייה, דחייה או כל חוויה טראומטית אחרת, מארגנות את האופן בו כל אדם תופס את עצמו, תופס את האחרים המשמעותיים בחייו, ותופס הציפיות לגבי חוויות העתיד.

3. לא להתיימר לדעת מה "נכון" או "לא נכון" למטופל. המחשבה כי ראיית המטפל מהווה את התמונה הכללית ה"נכונה" יותר הינה שגויה בבסיסה.

המעורבות הנדרשת לשם עבודה טיפולית זו מחייבת אותנו להשהות את ההאחזות בנקודת מבט זו או אחרת. אנחנו נדרשים (וזה ממש לא פשוט!) לשחרר את הצורך "לדעת"  מה "היה" או "לא היה". רק במשחק דיאלוגי עם הזולת מכוננת האפשרות להתקדם מעבר למוגבלות של נקודת המבט שלנו. הדיאלוג עם האחר מאיתנו מרחיב את ראיית האמת של כל אחד מהמשתתפים, ותוך כדי כך משנה את המשתתפים בה (לאור-בנקר, 2021).

פתיחותו של מטפל ה"מארח" בתוך ה"מיינד" שלו את המטופל מעניקה "בית" למה שעובר בעולמו הפנימי (relational home, כלשונו של Stolorow). נוכחות זו פותחת דלת לחלקי עצמי שלא ניתן להם מקום עד כה. נוכחות זו מרככת בושה, ומאפשרת לאדם לחוות את עצמו בצורה חדשה.

עמדתה של דונה אורנג' דוגלת בהבעת אמון, קבלה והכרה בעמדתו הסובייקטיבית של המטופל, ומתייחסת אליו כאל משאב חשוב של אמת, משאב החשוב למטפל ולמטופל כאחד. תפיסה טיפולית זו המכונה "הרמנויטיקה של האמון" משמשת, כאמור לעיל, חלופה לעמדה הקלאסית המדגישה את תפקיד המטפל כ"מומחה" המנתח ומפענח את עולמו הפנימי של המטופל.

דונה אורנג' מביאה בספר ה"זר הסובל" דוגמאות מאירות עיניים מכתביהם של פרנצי, ויניקוט, פרידה פרום רייכמן, קוהוט, שהכירו בצורך האוניברסלי של בני אדם בהבנה הרגשית במפגש הטיפולי. היא מזכירה לנו שהשורש הלטיני של המילה "מטופל" Patient נובע מהמילה "לסבול", לשאת יחד, לעבור משהו יחד. יש קשר הדוק בין ס.ב.ל., סבלנות וסובלנות. היא עורכת חיבור מרתק בין המושג "הבנה הרגשית" לבין האתיקה של דאגה לזולת, ומשנתו של הפילוסוף, עמנואל לוינס על המפגש עם סבל אנושי, כפי שנראה בהמשך.

מפגש פנים אל פנים עם האחֵר הסובל- הפילוסוף עמנואל לוינס

הפילוסוף היהודי-צרפתי לוינס, שחי במאה ה-20 מוסיף ממד נוסף להבנת האחריות שלנו כמטפלים במפגש פנים אל פנים עם סבל אנושי, ולהבנת המחויבות האתית במפגש עם אַחֵרוּת. נקודת המוצא של לוינס הינה הפנומנולוגיה. לפי גישה זו, המפגש עם האחר הסובל תובע מאיתנו, לדברי לוינס,  נטילת אחריות על האחר. המפגש עם האחר יכול לערער את הסדרים הקיימים בחיינו, שהרי ערעור תחושת הבטחון והנוחות הוא הכרחי על מנת שבאמת נראה את הפנים של האחר הסובל. לוינס מציג אתיקה, שנקודת המוצא שלה היא הנוכחות הבלתי מותנית של הזולת. האחריות כלפי הזולת מתחילה מן הרגע שהאחר מביט בפני האדם האחר.

"ככל שאני נענה (לאחר הסובל), כך אני נושא ביותר אחריות. שכן, ככל שאני מתקרב אל האחר, הסבל שלו מציב בפניי דרישה בלתי מוגבלת, ובו-בזמן מציב אותי במגע עם הבלתי מוגבל" (לוינס, 2004).

הפילוסוף עמנואל לווינס

מבע הפנים הוא פלא. הפגישה עם האדם האחר, אפילו רק עם פניו של האדם האחר, מגלה לנו את חוסר האפשרות שלנו להבין את המציאות בכוליותה, טוען לוינס. האחר מעורר בתודעתו של האדם את ההכרה במוגבלותו ובאפשרויות האינסופיות שמעבר לידיעותיו ולעולמו.

הפגישה עם פניו של האחר היא פגישה עם מה שמעבר לנו, עם האינסופי. התבוננות בפני האחר מהווה פתח לאינסוף (במילה INFINITY נפתחת ב-IN, שפירושו 'לתוך').

פני האחר פורטים על נימים בתוך מעמקי נפשנו, שם מהדהדת בתוכנו קריאתו של הזולת לאחריות כלפיו, לא לפגוע בו, להיות ערבים לו. ההיענות לקריאה זו היא העומדת בבסיס האתיקה לפי לוינס.

לוינס מזהיר אותנו מפני חשיבה טוטלית המבקשת "להגדיר" את האחר מבלי לבדוק את עצמה, עלולה להוביל למשטר טוטליטרי שיש בה כפייה על האחר. היחס לאחר מבוסס על שוני בין האדם לאחר. בשפתו של לוינס יש לנו אחריות אינסופית כלפי הזולת הסובל. המבט של האחר הסובל חודר לתודעה שלנו, ובמפגש זה איננו יכולים להישאר אדישים. פניו של האחר "תופסים" אותנו, אף אוחזים בנו, תובעים מאיתנו הגנה ואכפתיות. זליגמן מצטטת את אפשטיין (2005) בעמידתנו במקום האחר ובנכונות שלנו לאמץ את סבלו, הסבל שלנו עבורו יקבל משמעות, ולכן הוא יסבול פחות. אין מדובר כאן ביחס סימטרי, בהדדיות ובשוויון, אלא דווקא בחוסר הדדיות. אחריותינו כלפי האחר עולה על מה שהוא חייב ביחס אלינו, שכן, על פי לווינס, האחר הוא אח(ר) שיש לבקשו. אם נתאמץ לראות ולשמוע אותו, "דרך פניו העירומות ובעיניו חסרות המגן", האחר תמיד ילמד אותנו משהו חדש, וישמיע קול שאינו הד לקולותינו" (אפשטיין. מצוטט בספר "היה או לא היה", עמוד 113).

פסיכואנליזה, היסטוריה ואתיקה רדיקלית: ללמוד לשמוע

קבלת פני האחר יכולה גם להוביל לקריאת תגר על האמונות שלנו ועל כל אשר בו אנו משוכנעים (בדומה למה שלמדנו קודם מגאדמר). דונה אורנג' מתארת את התהליך הקשה שהיא עצמה עברה כדי להשתחרר מתפיסות דוגמאטיות, תוצר של החינוך הנוקשה שהיא קיבלה. לקח לה זמן ללמוד להתוודע אל עצמה, להבין מה היא מרגישה, ולהקשיב למטופלים שלה מעמדה פתוחה יותר. היא מספרת, לדוגמא, כמה קשה היה לה להתייצב כבת ברית למטופל שנקרע בין נאמנות למשפחתו הדתית הפונדמנטליסטית לבין רצונו ללמוד פילוסופיה ומדע, לימודים להם משפחתו התנגדה בכל תוקף. טבעי היה הדבר עבורה להתייצב כמצדדת בהמשך הלימודים של אותו סטודנט כנגד בני המשפחה שביקשו להניא אותו מרצונו ללמוד. מתוך נחישותה "להציל" את הבחור מעבותות הפונדמנטליזם, היה סיכון רב שהיא תתפתה לבטל או להמעיט הן בערך הדת עבורו, והן בערך הנאמנות למשפחתו.  עליה היה להכיר בכך שהוא לא יכול "פשוט" להשתחרר מהפחד שהוא גורם עוול למשפחתו ובוגד בערכיה, בדיוק כמו שהיא עצמה לא יכלה "פשוט להתנער" מההשפעות של דיכוי והציפיה לצייתנות מוחלטת לסמכות בסביבה בה גדלה. לשם כך היה עליה לשחרר את הצורך ב"ידיעה" "מה נכון עבורו" לטובת מעורבות רגשית שאינה "מתערבת", מתערבבת או מתימרת לדעת את ה"אמת". רק נכונות להאזין לקולו של האחר ממקום פתוח (משמע גם פגיע), ונכונות לשמוע דברים שונים ממה שאנחנו רגילים לשמוע יכול להביא לשינוי עמוק ובר קיימה.

מכאיבים ככל שיהיו דפוסי ההתנהלות של המטופל,  חשוב להבין שהם לרוב דרך לקידום הבטחון והסיפוק שהוא השיג בחייו. דפוסים אלה לעיתים קרובות היו דרך להשיג מעט חום וקבלה מאחרים,  דרך יחידה לייצר תחושה כלשהי של מגע וקשר, גם אם מוגבל ובלתי מספק.  רבים המטופלים המגיעים עם סקפטיות רבה ביחס לאפשרות לשינוי, ובמיוחד כשניסיונם לימד אותם להיזהר מלבטוח באחרים. אחת הפונקציות הטיפוליות החשובות היא החזקה של האפשרי (holding the possible). שילוב בין קבלה ואתגור יכול לאפשר להם לפגוש בצורה אחרת את  אותם חלקים בתוכם שאינם סומכים על עצמם ו/או אינם סומכים על אחרים, ולהבין את ה"ההגיון" ההתפתחותי שמאחורי ה"בדיקות" החוזרות ונשנות.

הכרה בריבוי פניה של האמת מחייבת אותנו  להטות אוזן גם  לריבוי הקולות שבפנים. למוסיקה ולא רק למילים. כדברי יעקוב פרנקל- "אתה השומע קול בכיות ומאזין לרחשי הלב ולמיתרי הנשמה, אל תשמע רק את קולי. קולי לאחרונה צרוד, ניחר, דל, ספק לוחש ספק נאנק, ולא אוכל לבטוח בו שיעביר נכונה את כל אשר עצמותיי תאמרנה. לכן, השם שמעה בקולי – הקשב נא לאשר מתרחש בתוך תוכי קולי, בגמגום שבלשוני, במילים הנעצרות, בקולות המוזרים (שאינם כלל קולותיי אני בדרך כלל); אנא, הטה אוזן, ושמע את אשר בקולי גם כאשר אני אינני משמיעו. כי- אני פוחד לדבר" (מעין מתגבר ושמו אדם).

הבנה רגשית היא מפתח לטיפול. הנכונות של המטפל להכיר בחסמים להקשבה פתוחה, ולהטות אוזן אל קולות מושתקים מאפשרת לאדם להקשיב בצורה אחרת לעצמו. הקשבה זו יוצרת באדם כוחות, מגלה באדם כוחות, שלא ניתן היה לשערם מראש.

לסיכום,

דונה אורנג' מזמינה אותנו למפגש עם הזר הסובל מעמדה המבוססת על הרמנויטיקה של אמון, ומנסחת חמישה עקרונות מנחים לגישה זו:

1. • אחריות במפגש עם סבלו של האחר, המתבטאת במחויבות להיות איתו באשר הוא שם, בחיפוש אחר דרכים להקל על הסבל זה. זה מחייב מאיתנו להתכוונן להעמיד את עצמנו לרשות המטופל, ולרשות התהליך הטיפולי, כפי שנכון עבורו. לא בהכרח מה שנכון עבורנו, נכון עבורו.

• • הבנה רגשית כרוכה בנכונות לשאת אי ידיעה: במקום עמדה פטרנליסטית בה המטפל מציב עצמו כסמכות ה"יודעת" מה ה"אמת" או מה "נכון" למטופל/ת, מוצעת עמדה של ענווה, סקרנות, ופתיחות לדיאלוג.

• • הכרה בגבולותינו ובמגבלותינו. אל לנו להתיש את עצמנו מעבר לגבולות יכולתנו. חובתנו היא להאזין גם לעצמנו, ולמצוא כך דרכים חדשות לשמור על עצמנו, ועל כוחותינו.

• • נכונות לאפשר לעצמנו להיות מושפעים על ידי המפגש, מושפעים לעיתים עד לגרעין מהות קיומנו. הנכונות לתת למפגש להשפיע עלינו הולכת יד ביד עם  נכונות להתעמת עם שאלות קיומיות נוקבות, המעסיקות את כולנו. יש בכך חיבור לאנושיות משותפת.

• • חיבור למקורות ההזנה שלנו- על מנת שנוכל כמטפלים לשאת באחריות האתית ולהתמיד בעבודתנו, תוך שאנו שומרים על אותה תקוה, עליה כותבת דונה אורנג', אנו זקוקים למקורות ההזנה שלנו עצמנו, למרחב לרפלקציה, ולמעגלי שייכות משלנו.

קריאה להתעוררות נוכח עוולות חברתיות רחבות היקף

עמדתה האנושית של ד"ר דונה אורנג' חרגה מהקליניקה ושיקפה אחריות אתית רחבה כלפי הזולת הסובל, כולל אחריות כלפי העתיד. הספר האחרון שלה – על משבר האקלים, פסיכואנליזה ואתיקה רדיקלית – עסק באחריות  לפעול לא רק ברמה האישית אלא גם בזירה החברתית.  כמי שעוסקים יום-יום בסבל אנושי, על מטפלים לפעול למען מניעת סבל עתידי, גם בכל הנוגע לעוולות חברתיות רחבות היקף.

האם שיח של חשד באמת מנוגד לשיח של אמון?

תשובתי היא – "לא!.

במקום לחשוב על תנועה לינארית חד כיוונית מ"שיח של חשד" ל"שיח של אמון", מוטב  לדעתי להבין את התנועה המאפיינת תהליכים טיפוליים כתנועה ספיראלית בין שתי עמדות אלה. המחויבות האתית שלנו כמטפלים מחייבת אותנו לפתח את הגמישות לנוע בין עמדות אלו ולשלב ביניהן. שתיהן נחוצות לעבודה הטיפולית, ולא ניתן לוותר אף על אחת מהן.

"אין לי הרבה חמלה לעצמי. ההתבוננות שלך והחמלה שגיליתי בעינייך עשתה את כל ההבדל בשבילי". מעידה מטופלת שתיארה בהתרגשות כיצד מצאה את עצמה ומצאה בית לעצמה תוך התבוננות בפניה של דונה אורנג', ובמה שהוקרן ממבטה.

הנוכחות שלנו במפגש הטיפולי נעשית מלאה יותר ככל שאנחנו חותרים להבנה רגשית. החתירה להבנה הרגשית חשובה לעיתים יותר מאשר ההבנה עצמה. חתירה זו מאפשרת למטופל "למצוא את עצמו" כשהוא מתבונן בפנים שלנו.  ההתעניינות הכנה של המטפל מעוררת סקרנות של המטופל לגבי עצמו. הקשבה מעמדה של "הרמנויטיקה של אמון" מטפחת את היכולת של המטופל להקשיב לעצמו ממקום אחר, ולפתח יכולת טבעית שאיבד, או שאולי לא התפתחה בו מעולם.

ביבליוגרפיה

היה או לא היה. כאשר צללים של פגיעה מינית בילדות עולים בטיפול. עורכות: אשל, ע. זליגמן, צ. 2017. הוצאת כרמל

לאור-בנקר, נעמי (2021). האתיקה של ההבנה הטיפולית. תרומתו של גאדמר לפסיכואנליזה. פרשנות ותרבות. הוצאת כרמל. סדרה חדשה פסיכואנליזה

Orange, D. M. (2010). Thinking for clinicians: Philosophical resources for contemporary psychoanalysis and the humanistic psychotherapies. Routledge/Taylor & Francis Group.

Orange, D. (2011). The Suffering Stranger: Hermeneutics for Everyday Clinical Practice. New York

Orange, D. (2016). Nourishing the Inner Life of Clinicians and Humanitarians.  Routledge

Orange, D. (2006). For whom the bell tolls: Complexity, context, and compassion in psychoanalysis. International Journal of Psychoanalytic Self Psychology. 1:5-22.

Orange, D. M. (2017). Climate crisis, psychoanalysis, and radical ethics. Routledge/Taylor & Francis Group.

Orange, D. M. (2020). Psychoanalysis, history, and radical ethics: Learning to hear. Routledge/Taylor & Francis Group