אנשים פונים לטיפול לעיתים בשל חוויה כואבת של החמצה ותקיעות. יש שמתקשים "לשים את האצבע" על מה שבאמת מפריע להם; לעתים אף יציינו ש"הכל בסדר" בחייהם ("לכאורה לא חסר לי כלום"); דווקא משום כך, קשה להם להבין מדוע הם מרגישים כבויים, כאילו הלכו לאיבוד ואיבדו מגע עם מה שהם באמת מרגישים, צריכים או רוצים. החיים עוברים לידם.
בסרטון המצ"ב מבית School of Life, מופנה זרקור למצבים בהם לא מוענקת מהסביבה רשות להיות עצמנו. בהתאם אנחנו חוששים להיות עצמנו, או להביע את רצונותינו, מחשש להיתפס כ"נודניקים", "קשים" או שקועים בעצמנו כפי שהתאים לנו. ייתכן שמי שטיפלו בנו בעבר לא היו פנויים מספיק, ועל כן עלינו היה להתאים את עצמנו, במקום שהם יתאימו עצמם אלינו. ילד שגדל בסביבה שאינה מתקפת, יכול לחוש שהאחרים המשמעותיים בחייו יוכלו לשאת את נוכחותו או לאהוב אותו, וכך, רק אם הוא יתאים את עצמו אליהם.
עליו לפתח מעטה כוזב. לא הייתה ברירה אחרת.
על כך כתב הפסיכואנליטיקאי הבריטי דונלד ויניקוט, אחד מגדולי ההוגים של המאה העשרים, שטבע את המושגים "עצמי אמיתי" ו"עצמי כוזב".
העצמי הכוזב (False Self)
בסדרה של מאמרים שנכתבו בשנות השישים, בהם התבסס על סמך תצפיות ועבודה קלינית עם ילדים ומבוגרים, טען ויניקוט שעל מנת להתפתח בצורה בריאה, נחוצה לנו תקופה בה אנחנו לא נדרשים להתאים את עצמנו בכלל לרגשותיו או ציפיות של מי המטפל בנו.
בהעדר תיקוף של החוויה הפנימית הסובייקטיבית שלו, ילד ילמד להתעלם מצרכיו ורצונותיו האמיתיים, ואף להסתירם מן הסביבה, ובהמשך גם מעצמו. ילדים שלמדו להציג לאחרים ולעצמם את מה שמצפים מהם, נאלצים גם לדכא את הספונטניות, ולכן גם נבלמת לעיתים היכולת שלהם להיות יצירתיים. הם למדו את עצמם "להחזיק את עצמם", לא להזדקק לאיש. הם למדו את עצמם לא "לבנות" על כך שאחרים יתחשבו בהם, כמו שהם מתחשבים באחרים. הם מוותרים מראש על הסיכוי שאחרים יתאימו את עצמם אליהם. כתוצאה מכך, שנים רבות לאחר מכן, מבלי ממש להבין איך זה קרה, הם עלולים להרגיש כבויים מבפנים, ולא ממש נוכחים באופן מלא בחייהם.
מושג "העצמי הכוזב" שטבע ויניקוט מתייחס למנגנונים שאנחנו מפתחים כדי להתאים את עצמנו לסביבה. מידה מסוימת של "עצמי כוזב" הכרחית וראויה בחיי היום יום. היכולת לשקול מה לומר ומתי, ולברור את מילותינו, בדרך המקטינה את החיכוכים בחיינו, ידועה גם כטקט. אנשים חסרי טקט, האומרים תמיד לכולם בדיוק מה הם חושבים ומרגישים, גורמים מבוכה ואי-נעימות לאחרים, אך כשאדם נדון כל הזמן לעטות על עצמו מסיכה, להציג כלפי חוץ, ולהסתיר את תחושותיו האמיתיות מכולם, ואפילו מעצמו, מתעוררת מצוקה (יובל, 2001, עמ' 18).
המשאלה הפשוטה והטבעית של כל אדם – להרגיש חי, ממשי, להיות קיים, להרגיש "שאני ישנו" כאן בעולם ולהיות מסוגל להתנסות בחיים אלה בפתיחות ובחופש – היא ליחידים רבים מטרת החיים מרכזית (מטרי, 2005). כפי שמדגים הסרטון המצ"ב, חיים טובים הם חיים המאפשרים לנו להעז לבטא את העצמי האמיתי שלנו, וללבוש מפעם פעם מסיכות בהתאם לנסיבות. על מנת שזה יהיה אפשרי, אנחנו זקוקים לתשתית נפשית, המאפשרת לנו להיות עצמנו, להיות אלה ה"מושכים בחוטים".
העצמי האמתי (True Self)
העצמי האמתי מתפתח במרחב שבו החיים הסובייקטיביים יכולים להתרחש, להתבטא באותנטיות ומתוך ספונטניות. האפשרות הקיימת לכל אדם ואדם לחוות באופן אמתי וישיר כאב, זעם, תשוקה- ולתת למלוא החוויה להתרחש – היא ביטוי למהותה ה"מרחבית" של הנפש: העצמי האמתי הוא מרחב הנפתח לתחושות שלנו; מרחב הנפתח לגילוי ולידיעה מבפנים (בשונה מהידיעה "מבחוץ"); מרחב לחוכמת הגוף והנפש; מרחב ללמוד מניסיון החיים ומרחב לצמיחה.
לדעת וויניקוט, העצמי האמיתי מטבעו הוא אנוכי ולא מתענין ברגשות של האחר. הוא צורח כשהוא זקוק למשהו גם אם זה באמצע הלילה. הוא מעוניין להביע את עצמו מתי ואיך שבא לו. לילדים יש תמיד מנגנוני הסתגלות טובים למדי, והם לרוב ינסו להפעיל מנגנונים אלו כדי "להרגיש בבית" בכל סביבה אליה ייקלעו. ויניקוט מזהיר אותנו שאין על המבוגרים להקל ראש בצורך של כל ילד לעבור אבל ומצוקה- גם כשמגלה יכולת מיוחדת להסתגל למציאות חדשה ולנסיבות משתנות במצבים שבהם הוא עובר פרידה (הרחבה על כך אפשר למצוא בפרק 10 "להיות עצמי" בספר "בית לנפש", עמוד 301)
לסביבה המאפשרת (הורים, מורים, חברים, מטפל), כאמור לעיל, יש תפקיד משמעותי בהתפתחות העצמי האמיתי. עליהם לספק את ה"בית" הדרוש כדי לאפשר לחיים הסובייקטיביים לעבור דרך כל קשת הרגשות המגוונת האפשרית. וכפי שהסרטון מדגים, לשם כך על האדם להתנסות תחילה בילדותו בחוויה רבת הערך של "פטור" מלהתחשב באחר. עליו להרגיש שהוא יכול להפריע לאחרים כשהוא נזקק למשהו. לבעוט כשכועס, לצרוח כשעייף, לנשוך כשזועם. הוא יכול להיות מתוק, כמובן, אבל רק כשבא לו- לא כדי למצוא חן, להתמקח או כדי לקבל אהבה.
החשיבות של חוסר התחשבות
לפי ויניקוט, חשוב שילדים ירגיש חופשיים להיות עצמם בלי הפחד להכביד על אחרים ומבלי אשמה יתרה כלפי מי שדואג להם. על העצמי האמיתי להיות מסוגל לחוות בדמיון – מתוך עמדה של כל – יכולות האופיינית לגילאים צעירים, את האפשרות "לפטר", "לסלק" או "להרוס" את ההורה כשהוא בהתקף זעם. ואז לראות שההורה שורד.
החשיבות של חוסר התחשבות: ארץ יצורי הפרא
זוכרים את מקס שאמו קראה לו "יצור פרא" מהספר "ארץ יצורי הפרא?". הסיפור מתחיל כשמקס לובש את חליפת הזאב שלו, ועושה "בלגן נוראי בבית". הוא נשלח בלי ארוחת ערב לחדרו, שהופך בדרך מופלאה ליער ולעולם כולו. הוא משתולל שם עם ייצורי הפרא עד שהוא חוזר הביתה. הוא מגלה שמחכה לו שם ארוחת הערב. והיא עוד חמה. בהתאם למשנתו של ויניקוט- הכעס תורם להגדרת האני, לנפרדות. בזכות הישרדותה של האם, נוכח הילד לדעת שיש קיום מחוץ לעולמו. הוא לומד שיש לאן לחזור. בדרך זו הוא גם מגלה שלמעשה הוא אינו כל יכול, ושהעולם לא יתמוטט רק בגלל שהוא לא קשוב לאחרים, לא מתחשב באחרים, או בגלל שהוא רוצה "לשבור את הכלים".
כשהדברים מתפתחים כשורה, הילד מפתח בהדרגה "עצמי כוזב" מותאם לנסיבות. זה מאפשר לו באופן פרדוקסלי להתנהג לפי הכללים של המציאות החיצונית, להסתגל לבית הספר וכמבוגר- לעולם העבודה. ככל שניתנה לנו בזמן המתאים ההזדמנות להיות עצמנו, יפחת הצורך למרוד בכל הזדמנות. נוכל אז לציית לכללים מבלי להרגיש שאנחנו "מתכופפים" או נכנעים. וויניקוט הכיר בצורך ב"עצמי כוזב", אך עמד על כך שעצמי כוזב בריא מתפתח רק אחרי שכבר התנסינו קודם בחווית עצמי אמיתי.
ואם לא זכינו לרשות להיות עצמנו?
לרוע המזל, רבים מאיתנו לא קיבלו הזדמנות כזו. אולי בגלל שההורה היה מדוכא, לא פנוי, ביקורתי או תוקפני. ייתכן שהיה לנו אח צעיר שהיה זקוק לכל תשומת הלב ההורית. התוצאה של אלו היתה שלמדנו לציית מוקדם מדי. למדנו להיות צייתנים במקום להיות אותנטיים.
בחיי הזוגיות שלנו, זה לימד אותנו להיות מכוונים לצרכי בן /בת הזוג, אבל לא ממש אפשר לנו לפתח את היכולת לאהוב.
בחיי העבודה- נהיה אולי צייתנים ומחויבים, אבל גם לא נרשה אולי לעצמנו להיות ממש יצירתיים או מקוריים.
העצמי הכוזב לא בהכרח לובש צורה של קונפורמיות או צייתנות. גם מאחורי התנהגות מרדנית ומתריסה, יכול להיות עצמי כוזב, ובעיקר כשההתנהגות היא תגובתית (reactive) לסביבה ולא נובעת מצרכי העצמי. בכל המצבים שתוארו לעיל, פסיכותרפיה יכולה להעניק לנו הזדמנות שניה. בנוכחות של מטפל מטיב, נוכל בחדר הטיפול להרשות לעצמנו לסגת לתקופה שקדמה לפיתוח העצמי הכוזב, למצוא את קולנו, ולהתחבר מחדש אל עצמנו.
לחתור להיות עצמי: המרחב הטיפולי כמרחב מאפשר
כשבמפגש הטיפולי נוצר מקום בטוח המאפשר לנו להיפתח אל עצמנו, עולים הסיכויים שנוכל להעז להסיר מסיכות, ולחפש דרכים שבהן נוכל להביא את עצמנו לביטוי במלאות הרבה האפשרית. הטיב לנסח זאת יעקב מטרי בספרות "בית לנפש":
"אדם, כמו ילד בעת גדילתו (בתנאים שהם בריאים יחסית) מבקש – לא פחות מאשר לדעת על עצמו ידיעה הקשורה בחשיבה על אודות עברו ועל אודות המנגנונים המפעילים אותו – לחוש חי, להרגיש שיש חיים בתוכו, שכוח החיים פועם בתוכו, ולמצות את האפשרות הייחודית שניתנה לו להתנסות, להיות נוכח בחווית החיים. מבחינת הטיפול הנפשי משמעותו של דבר למעשה לגעת במהות הגדילה והצמיחה ולאפשר למטופל לחדש ולשקם את אלו, אם נעצרו בשל קשיים וטראומות בעבר ובהווה" (מטרי, עמוד 295).
הגדרה אפשרית נוספת לעצמי האמיתי לפי ויניקוט, כפי שמציע מטרי, היא שזהו תהליך הגדילה עצמו; עצם ההתחדשות; התרחשותה של הצמיחה הנפשית על כל ביטוייה; סיפור ההיפתחות לעצמי ולעולם; מהלך ההתרחבות, ההעשרה, ונוכחותה המלאה יותר של חווית העצמי בעולם; טיפוח הרפרטואר האישי של אפשרויות השאיבה ממקורות הספונטניות והאותנטיות של "מה שאני", המשך היכולת לחווות ולהתנסות בכל רגע חיים שניתן הדבר." (שם)
כשנוצרת סביבה מחזיקה (holding) ומְאַפְשֵׁרת (facilitating ) בטיפול, נוכל להביא לביטוי גרסאות שונות של העצמי, להתנסות בחוויות שונות, ולאפשר למישהו אחר להתאים עצמו אלינו, מבלי הכורח להתחשב בו. נוכל לעתים גם להיות בלתי נסבלים, תוקפניים, מרוכזים בעצמנו, בדרך שאנחנו לא מרשים לעצמנו במקומות אחרים. בזכות היפתחות זו לעצמי ולעולם, גוברים הסיכויים שנוכל גם לאזן בדרך אחרת בין הצרכים שלנו לצרכים של אחרים, להשתחרר מהפחד להיחשף, ואף לשחרר את הצורך לגונן על האחר או להתגונן מפניו. המטפל שורד אותנו וכך מאפשר לנו להרגיש חיים (ALIVE). להרגיש עצמנו. נוכל לחוות, ולעתים אף לחגוג, את קיומו של העצמי האמיתי החי, הנושם, הפועם, המתנסה ופתוח לפגוש את העולם מתוך תחושת הממשות החיה.
הדיאלוג הפתוח שמתאפשר כשמתבסס אמון בקשר הטיפולי מאפשר לנו לפגוש את עצמנו, לגלות את עצמנו, לחוות מחדש את הרגשות שלנו, ולהתוודע אליהם, כך שנוכל, גם במצבי מצוקה, לחוות את הזרימה הפנימית, את רצונם הטבעי של החיים הנפשיים להמשיך ליצור, להשתנות ולשנות. כשאנחנו מתוודעים כך אל עצמנו, מקבלים את עצמנו, נוכל גם "לברוא" את עצמנו מחדש.
לסיכום, עלינו להודות לויניקוט על כך שהזכיר לנו שתחושת הממשות והחיות (aliveness) בחיים מתפתחים דרך היכולת שלנו להיות מחוברים לעצמנו. הוא הזכיר לנו שהתפתחות משמעותית זאת של היכולת להיות במגע עם עצמנו, עוברת, לפחות בתחילתה, דרך תקופה של אי עמידה בכללים ה"מקובלים". פשוט אין דרך אחרת. אנחנו חייבים להיות אמיתיים לעצמנו, ורק אז נוכל להרשות לעצמנו להיות "מזויפים" במקצת בהתאם לצורך. אם אף פעם לא אפשרו לנו להביע את עצמנו, להיות אמיתיים, רבים הסיכויים שיגיח הדכאון ויזכיר לנו .
נוכל כך לחוות את החופש להיות עצמנו, במקום לנסות להיות מה שאנחנו חושבים שאנו אמורים להיות.
החופש להרגיש מה שמרגישים, במקום מה שאנו "צריכים" להרגיש
לומר מה שמרגישים וחושבים, במקום מה שאנחנו סבורים שאחרים מעונינים לשמוע.
נוכל לאפשר לעצמנו לבקש את מה שאנחנו רוצים, במקום לבקש אישור או רשות מאחרים.
נוכל לבחור מתי להעז לקחת סיכונים, במקום להשאר רק באזור הנוחות ה"בטוח " (סאטיר)
ויניקוט ביקש להדגיש את הקסם שבעצם התקיימותם של חופש ומרחב פנימים ליצור, להנות מערך היצירה, ולהעניק גם לאחרים, מתוך שמחה (joy related caregiving) מתוך עצמי שיכול לחוש חירות פנימית זו (בשונה מנתינה הנובעת מאשמה- Guilt related caregiving). הוא תיאר את האפשרויות הנפתחות במפגש הטיפולי בזכות המסת מחסומי האשמה והספקות העצמיים, ופתיחת מרחב בו האדם יוכל להרגיש אמיתי, חי, צומח, נע קדימה. הוא הדגיש את המרחב הנפתח ליצירה כלשהי – ככל שתהיה "ילדותית", "ראשונית" לא גמורה, לא תואמת את משאלות הלב של האחרים, "פשטנית" או "שטותית". אבל לעולם יהיה זה קסמה המיוחד של תחושת האינדיבידואליות שיש לה רשות "להיות" ולבטא את עצמה כפי שהיא. זה המרחב הפתוח יחסית להיות ספונטני ללא רגשי אשמה מעיקים, לבטא את מה שרוחש בעומק הלב והנשמה. זוהי ההזמנה לגעת בשכבת האינטואיציות ולטפחה כמאגר ברפרטואר התגובות למצבי חיינו. זוהי ההזדמנות לשחק באופן חיובי עם אינסוף האפשרויות הקיימות במציאות, לדמיין ולהאמין שניתן להשיג ולהגיע למה ששואפים אליו, להיות אופטימי- וגם לשנות את הקיים במטרה לבנותו מחדש בצורה טובה יותר, במטרה למצוא דרך נכונה יותר" (שם, עמ' 260).
"אני חותר להיות עצמי ולהתנהג כעצמי", כדברי ויניקוט.
אוגדן, ת. (2001). לקרא את ויניקוט. בתוך ע. ברמן וש. ויגודר (עורכים) על אי היכולת לחלום (עמ' 196-215). תל אביב: עם עובד. 2011.
ויניקוט, ד.ו. (1960).עיוות האני במונחים של עצמי אמיתי ועצמי כוזב. בתוך ע. ברמן (עורך) עצמי אמיתי עצמי כוזב (עמ' 202-213). תל אביב: עם עובד, 2009.
ויניקוט ד. ו. (1996), משחק ומציאות . תל אביב: עם עובד.
יובל, י. (2001). סערת נפש. הוצאת קשת.
מטרי, י. (2005), בית לנפש. בן-שמן. הוצאת מודן
Bowker, M. H., & Buzby, A. (2017). D.W. Winnicott and political theory: Recentering the subject., 1–378.
Boyle Spelman, M., & Anderson, J. W. (2018). Winnicott’s constant search for the life that feels real. The Winnicott Tradition, 19–38. 3
Eckler-Hart, A. H. (1987). True and false self in the development of the psychotherapist. Psychotherapy: Theory, Research, Practice, Training, 24(4), 683-692
מאמרים נוספים באתר על משנתו של ויניקוט:
על התפתחות היכולת להיות לבד בנוכחות האחר ועל ההשלכות לטיפול אישי וזוגי, אפשר לקרוא במאמר "שימו מרחבים בזה היחד"
על המושג "טוב דיו" לפי ויניקוט – Good Enough is Good Enough
סרטון על דונלד ויניקוט ותרומתו להבנת הפרדוקסים לאורך החיים
על הפרדוקסים בהתהוות העצמי האמתי כמטפל: מצגת הרצאה בכנס פסיכותרפיה. המעונינים בסיכום ההרצאה מהכנס או סיכומים נוספים על משנתו של ויניקוט (קורס שלימדתי שנים רבות) מוזמנים לפנות, לציין את הנושא הספציפי, ואשלח בדוא"ל.
