תקוה וטרנספורמציה במרחב הטיפולי

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים
אֶת הַשָּׁמַיִם שֶׁבְּעֶצֶם אֵינָם
וְאֶת הָאֲדָמָה שֶׁרוֹצָה בָּם לָגַעַת
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים
חוּטִים מְתוּחִים בֵּינֵיהֶם
בֵּין הַשָּׁמַיִם שֶׁבְּעֶצֶם אֵינָם
וּבֵין הָאֲדָמָה הַמְּשַׁוַּעַת
וְאֶת הָאָדָם הוּא יָצַר
שֶׁהָאִישׁ הוּא תּפִלָה וְהוּא חוּט
נוֹגֵעַ בְּמַה שֶׁאֵינֶנוּ
בְּמַגָּע שֶׁל רֹךְ וְדַקּוּת.

רבקה מרים

התקוה היא כוח חיים משמעותי. התקוה היא יותר מאמונה: היא מצב תודעה, חוויה, תנועה. היא אינה סטטית אלא דינמית, נבנית ונעלמת ושוב נבנית

"אפשר לחשוב על התקוה כהווית התקוה, כגישה או כמצב תודעה בתוך השעה הטיפולית ובתוך התהליך..": כך כותבת ד"ר דבורה פלורסהיים במאמר שהתפרסם בכתב העת "שיחות" כ"ג: "לקטוף פרחים מקצה ההתקיימות"-הווית התקוה בפסיכותרפיה –חוויה אסטטית  מחוללת תמורה".

לתקוה, לדבריה, יש אופי פרדוקסלי והיא מתקיימת במרחב הביניים בין עבר להווה, בין הווה לעתיד, בין פנים וחוץ, בין ייאוש לאמונה בסיכוי שמשהו מתגשם, בין מימוש ובין ויתור.

התקוה כתנועה

התקוה היא פוטנציאלית ואין לה גבולות של זמן ומקום. היא מהווה, לפי דבורה פלורסהיים, חוויה מגשרת שבה ממוזגים הישן והמוכר עם החדש. זו הוויה  שמאפשרת חשיפה הדרגתית למציאות בהיותה מתקיימת במרחב המוגן כחווית משחק, כחוויה אסתטית או כחוויה של התאהבות, שיש בה אנרגיית חיים.

החיות שהתקוה מפיחה באדם, מאפשרת לו לגייס כוחות גם במצבים קשים של ההתייצבות ההכרתית מול הפרידות, הויתורים והאובדנים שהם חלק בלתי נפרד של המצב האנושי. ממנה הוא גם יכול לשאוב כוחות מחודשים, נכונות פנימית וכוח רצון. כך היא כותבת:

"זו התקוה שיכולה להפוך את הסופי לאינסופי, שמאפשרת לחרוג ממסגרת הזמן הלינארי לזמן ומרחב נצחיים ודווקא משום כך היא שייכת להווה ולא לעתיד.

התקוה אינה מהות סטטית, אלא תנועה. היא אינה לינארית אלא ספירלית, נבנית ונעלמת ושוב נבנית;  לרגע מהבהב האור ושוב משתררת חשכה. תקוה היא blacklight, כפי שקורא ליצירה שלו המלחין אמריקאי בן זמננו דניאל אסיה.

תקוה במרחב הטיפולי

יש לתקוה תפקיד מרכזי בטיפול.

את התקוה יש לחפש ברמת המיקרו של השעה הטיפולית, כשהמטפל עם המטופל כמעט כאיש אחד, בוראים רגעים של קשב מוחלט וממוקד במרחב הטיפולי,  כשהזמן נעצר לכאורה ויוצר קסם שמחזיק את עצמו. לחוויה שכזו יש פוטנציאל להניע שינוי ותמורה בתחושה, ברגש, בהוויה". דבורה פלורסהיים (שם) מציעה מספר כיוונים נוספים בהם אפשר לחפש את התקוה:

תנועה מכאב בלתי-ניתן-לחשיבה לכאב אפשרי:

"אני רוצה לחפש את התקוה במקום הצר, בתנועה העדינה כשכמעט אין אפשרות לתנועה בגלל חולי, בגלל התמוטטות השפה או החשיבה או אנרגיית החיים, או בגלל חולי גופני. ליצור יחסים דיאלקטיים עם משמעות, במקום שהיה קפוא-משהו, בתנועה מכאב בלתי-ניתן-לחשיבה לכאב אפשרי.

ואולי התקוה היא גם בטקסט, מתוך בחירה של מילים שמנסות לגעת,  אך גם בסב-טקסט, בחללים שבין המילים. ואני מאמצת את אוגדן שמשתמש בקלוד דביסי כדי לתאר את ה- reverie: כשהמוסיקה היא המרחב בין הצלילים, כך גם הרהוריהם של המטפל והמטופל, כך המשחק בין צלילי המילים המדוברות היוצרות את הדיאלוג הטיפולי" (פלורסהיים, שם).

התקוה במפגש עם חולי או מוות:

מצבים בהם אנו פוגשים את נוכחותו הממשית של המוות במרחב הטיפולי, נוכחותו הממשית של המוות במרחב הטיפולי, בין אם בגלל מחלה סופנית של המטפל או מחלה סופנית של המטופל- מאתגרים אותנו גם מטפלים.

"אנו חווים מצבים כאלה לעתים ללא מרחב, כמצבים שאנו צריכים להלך על בהונות, כשכל לחישה משמעותית נשמעת בקול רם, כזעקה".

התקוה בחלימה

אפשר לחפש את התקוה בעבודת החלום, כשהחלום של היום הוא תיקון החלום של אתמול. מלאכת התיקון נחוץ זמן. עבודה החלום בתהליך הטיפולי מאפשרת לאדם לפגוש את כל החלקים שבתוכו. מגע עמוק עם חלקים אלה והכרה בהם היא המאפשרת תהליך של אבל, פיוס ותיקון בחיים, החיוניים לטרנספורמציה.

הבנה זו של התקוה ושל התהליכים המובילים לטרנספורמציה אל עולם הטיפול משקפת ניסיון לחרוג מתפיסת שינוי המבוססת על מרכיבים של לוגוס (ניסיונות לחקור, לנתח, להביא למודעות את גורמי ההשפעה באמצעות "ההגיון"), ונתינת מקום לתפיסת שינוי המבוססת על מרכיבים של מיתוס (שינוי ספונטני, המבוסס על מפגש חוויתי בלתי אמצעי בין אדם לרעהו).

הצורך בהגדרה מחודשת של תקוה:

מתבקשת כאן הגדרה מחדש של המילה "תקוה" – דרך המפגש עם הפגיעות, חוסר האונים והאובדן. החיבור הבלתי נמנע עם הפגיעות ועם המוות מחייב את המטפל להתמקם בעמדה שוויונית יותר, שיש בה ענווה.

מדובר במקום בו האנושיות והמקצועיות נפגשים ומפרים זו את זו.

הנכונות להסתכן באימת הלא-ידוע:

במצבים בהם אין לנו הנחיות ברורות כיצד לפעול או להנחות, ודווקא משום כך היא מדגישה-

"אני חושבת שכל אחד מאיתנו צריך לחפש בתוכו את 'עוצמת הרכות', את 'כוח ההכלה', את החיות, הארוס, הצניעות והנכונות להסתכן באימת הלא-ידוע".

מוצעת כאן פרספקטיבה חדשה על תקוה:

"אולי דווקא חוסר העשייה והתכלית והביטוי של רגש אנושי למרות המוות שנמצא מספיק קרוב, עד שכמעט אפשר לראותו- הוא התקוה"

התקוה כחוויה אסתטית: 

החוטים שביננו, החוטים מלב ללב, נמתחים. אנחנו נבהלים מההיפרמות, אך גם עשויים לגלות – דווקא במפגש עם שינויים ואבדנים, את עוצמת הרכות ואת ההזדמנות לתיקון ולהרחבת היכולת לנתינה:

אתה לומד עם השנים
לבנות ביחד בניינים
לחיות עם כל השינויים
לרקום איתה סיפור חיים
ולעבור ימים קשים.." (מילים – חמוטל בן זאב. שר- בועז שרעבי)

מצבי משבר מעניקים לנו הזדמנות לרקום מחדש סיפורי חיים, ולעבור יחד ימים קשים ("שלומי קשור בחוט אל שלומך – לקט שירים). 

"לראות בתוך הנפילה/ שיש מקום למחילה/תמיד אפשר שוב להתחיל/כמו יום חדש כמו כרגיל" (שם).

התקוה צומחת, אכן כן, בתוך הנפילה. היא זו המחברת אותנו לעצמנו, לאחרים ולעולם. היא יוצרת קשרים חדשים ומעמיקה קשרים קיימים.

התקוה מזמינה אותנו לצאת מאזור הנוחות שלנו, לחקור ולגלות. היא מאפשרת לנו להתחדש ולהתפתח. היא מאפשרת לנו להיות פגיעים, להביע את רגשותינו ולהתחבר לעומק האנושיות שלנו.

על חוטי הלב הנמתחים:

בחרתי לצרף לדברים אלה את האנימציה היפהפייה של Ainslie Thomas Henderson מסקוטלנד. תוך שימוש בחוטים צהובים, הוא מעניק פרשנות מחודשת ומקורית לשיר  MOVING ON בביצוע להקת JAMES מאנגליה. השיר נכתב בעקבות מות אמו של הזמר- Tim Booth, שתיאר את העצב אך גם את החוויה האסתטית. האנימציה ממחישה בעיניי את חוטי הלב הנמתחים,  Death and renewal, out of yellow yarn

במגע של רוך ודקות, משרטט הבמאי  איינלי הנדרסון   סיפור מרגש ומרטיט של רקימה ופרימה במרקם חיינו. כלשונה של רבקה מרים, בשיר בו פתחנו:

"והאיש הוא תפילה, והוא נוגע במה שאיננו במגע של רוך ודקות".