בחלקו הראשון של מאמר זה עסקנו בשאלות כגון: מדוע חשוב להכיר בקיומה של הבושה?; מה ההבדל בין בושה ואשמה? מה הנוירוביולוגיה של הבושה?. ראינו איך היכולת לזהות את איתותיה של הבושה במפגש הקליני יכול לתרום לקידום תהליכי טיפול.
בחלק זה, המבוסס על הרצאה בכנס של האיגוד הישראלי לגרונטולוגיה 2022, אדגים את האפשרויות לטרנספורמציה של הבושה במפגש הקליני בזקנה.
בושה וגילנות (Ageism)
"העולם שייך לצעירים" אומרים לנו, והזקן אינו שייך לעולם זה. הביטוי "זָקֵן משול לילד" נקשר אף הוא לחוויה של ביוש (shaming) סביב התמעטות תבונתו ועצמאותו של אדם בגיל מבוגר. האיום בבגידת הגוף מזין גם את הפחד לא להיות רלבנטי ("שלא יכבדו אותנו, שיבוזו לנו ויותר מכל, שאנחנו נבוז לעצמנו").
שינויים גופניים אוניברסליים המתרחשים בזקנה, למשל: הופעת קמטים בעור, אובדן גובה, היחלשות עצמות ועוד, גם חווית האדם את גופו משתנה בשלבי הזקנה; היחלשות הגוף עלולה להתקשר למה שנחווה לעיתים קרובות כ"בגידה של הגוף". תפיסות גילניות (ageism) בחברה מחזקות את תחושת הבושה. אנחנו מוקפים פרסומים המבקשים "למכור" לנו חיי עלומים לנצח וכיו"ב, ודומה כי הבושה משמשת כלי נשק בידי תרבות האנטי אייג'ינג, המבטיחה לנו להאט את ההזדקנות אם רק נקנה את המוצרים המתאימים. המושג "גילנות עצמית" (self ageism) משקף הטמעה של סטראוטיפים אלה, ומשמשת קרקע פורייה לבושה.
אנשים המועדים לבושה (Shame prone) משכבר הימים, פגיעים יותר להשפעות המזיקות של סטראוטיפים שליליים. יש קשר בין Shame proneness לבין חוויה של תבוסה, כשלון וחוסר אונים- סוג של מלכודת entrapment ובדידות בכל הקשור להתמודדות עם אתגרי הזקנה.
הצורך להיעזר באביזרים כמו מקל הליכה או שמיעה יכול לעורר בושה, במיוחד אצל אנשים חסרי ביטחון (במובן של בטחון בהתקשרות – Attachment Security). הצורך להודות בכך ש"אני זקוק" יכול להיות קשה מנשוא. ביטוי נזקקות נתפס כמנוגד לערכים של עצמאות והסתמכות על העצמי, הרווחים בחברה בה אנו חיים.
דוגמאות קליניות
דוגמה ראשונה: האיש שנמנע מלחייך
מספרת מטפלת: "לאחר שהסתיימה החובה לעטות מסיכות (הקורונה), מטופל שלי הגיע ללא מסיכה. פתאום ראיתי, לראשונה, את השיניים הרקובות שלו. כל הפה שלו רקוב, זרוע חלקי שיניים חומות. נבהלתי ממש. הגבתי אמנם בצורה מאופקת, אך הוא חש בכך…"הוא נמנע מלחייך מאז. כל פעם שעלה חיוך, הוא שלח יד והסתיר את פניו".
הם הצליחו לדבר על נושא טעון זה, ועל הבושה שחווה סביב ההזנחה העצמית ובריאות הפה הירודה. ההכרה בחוויה הפנימית בתוך המפגש הטיפולי אפשרה לו להתגבר על החסמים שמנעו ממנו לפנות לטיפול שיניים. עיבוד רגשי של חווית הבושה אף אפשרה לאותו מטופל להתמודד עם חרדה חברתית, ולהעז ליצור קשרים חדשים, ולנסות להשתלב בפעילויות חברתיות, מהן נמנע עד כה.
דוגמה שניה: חווית השפלה בעקבות נפילה
"מטופל התחיל להיעזר במקל הליכה, אחרי שתקופה ארוכה נמנע מכך. התבייש. בפעם הראשונה שהגיע כך לטיפול, הוא הסתבך עם ההליכה ונפל. הוא הדף את העזרה שהוגשה לו. אחר כך לא הגיע לטיפול פעמיים, ומסרב לדבר על מה שאירע". (מוסיפה המטפלת- הרבה יותר קל לשמוע על סיטואציות מביכות מאשר להיות נוכחת בהן).
דוגמה שלישית: דליפת שתן ואובדן שליטה
כך מספרת הפסיכולוגית המטפלת- "מטופל שעבר ניתוח בדרכי השתן. מטופל שמתלבש יפה ומתגלח לפני כל פגישה.
פעם אחת הגיע לטיפול והמכנסיים שלו היו רטובים באיזור האגן. הוא גילה את זה באמצע הטיפול, התנצל וסיפר שלפעמים בורח לו שתן. הוא ביקש לסיים את הפגישה לפני הזמן. אחרי שיצא הרגשתי כמה קשה עבורו החוויה של דליפת השתן. חששתי שהוא לא יחזור לטיפול, אך לא זו בלבד שהמשיך ברצף הפגישות, בפגישות הבאות גם התאפשר לנו לדבר על כך. הוא סיפר שבדרכו לרכב הוא קיווה שאיש לא יראה אותו. המגע עם חווית הפגיעות, והבושה, העמיקה את הקשר, תרמה להרחבת המרחב הפוטנציאלי, ואפשרה גם למטופל לשתף אותי בכך שהפך לאימפוטנט".
מספר פגישות אחרי כן- המטפלת באמצע הפגישה מגלה כתם זעה מתחת לבית השחי. היא מציעה להדליק מזגן- "יש לי גלי חום". המטופל אומר במבט מטיב "ראיתי". הם צחקו יחד. החיבור לאנושיות משותפת המשתקף בדוגמה זו הווה מרכיב חשוב בחמלה העצמית.
החיבור לחוויה המשותפת עזרה להם להרגיש פחות לבד והעמיקה את הקשר הטיפולי.
אנו למדים מדוגמא זו כמה חשוב לתת מקום לבושה. ללא מילים מועבר מסר משמעותי "גם אני מביאה לכאן את החלקים המובכים, המבוישים שלי – אתה לא לבד".
החמלה כנוגדן לבושה – Detoxifying shame
התבוננות חומלת בעיניים מטיבות מהווה נוגדן לבושה המרעילה.
כמטפלים, נשאף לייצר מרחב משותף בו יש הכרה בפגיעות משותפת mutual vulnerability. טרנספורמציה של בושה אפשרית רק כאשר אנשים חווים מציאות רגשית בה הם מרגישים בטחון (Felt security) עם עצמם בנוכחות אחר מטיב. המרחב הבטוח מאפשר למטופלים לבחור איך, מתי וכמה לחשוף את החלקים המבויישים שלא ראו אור יום. הדוגמאות מהקליניקה ממחישות את הבושה הגופנית, ואת המבוכה העמוקה סביב הזדקקות. הן ממחישות גם את הפוטנציאל לטרנספורמציה של הבושה בזכות הקשר.
הקשר הטיפולי מהווה גשר לשיקום האמון של האדם באחר ובעצמו.
מה מאפשר את השינויים הללו?
על מנת לעבור תהליך של טרנספורמציה אנשים צריכים לחוות ב-"כאן ועכשיו" מציאות רגשית בה הם יכולים להרגיש בבית בתוך עצמם. אופן ההתבוננות הוא המפריד בין המבט המעורר בושה לבין מבט מטיב. את המבט החומל אפשר להמשיל להתבוננות באור רך, מעורפל, מבורך שאפשר להתחבא בשוליו. האור הרך שונה מאור לבן ומסנוור של המבט החודרני החושף פגמים. אין להשיב את הנעשה בעבר, אך יש ביכולתנו ליצור חוויות רגשיות חדשות המנטרלות לפחות חלקית את הזכרונות הכואבים וסוללות את הדרך להבנה אחרת של עצמנו ושל אחרים.
אין זה שרואים דבר חדש, אלא שרואים באור חדש. את אופן ההתבוננות הזה יכול גם המטופל להפנים, בדרך שתאפשר לו לפגוש את עצמו במבט אחר בין המפגשים, וגם אחרי סיום הטיפול.
בחזרה לדוגמאות הקודמות- המטופל הראשון פנה לטיפול שיניים. המטופל הראשון המשיך להיעזר במקל הליכה, וגם נעזר בטיפול. המטופל השלישי החל לרקום פעילויות אחרות וקשרים אחרים שיש בהם אינטימיות ופתיחות אחרת מכפי שהתאפשר לו קודם לכן. ("הרגשתי קודם לכן שקוף. חיפשתי לעצמי אישור מבחוץ, אך לא הרשו לי לאמר את אשר על ליבי. הרגשתי חשוף, אך גם שקוף. עכשיו אני מרגיש שאני לא צריך להתבייש עוד בצרכים שלי"- כך העיד).
טרנספורמציה של בושה אפשרית כאשר המטופל לומד להתבונן בה ממרחק, במקום להרגיש לכוד בתוכה. פיתוח יכולת זו ללוות במבט את החוויה הרגשית, לזהות מבלי להזדהות עימה, במקום להיות מנוהל על ידה, אפשרה למטופלים להיפתח ממקום אחר למה שיש לטיפול להציע.
המטפל יכול לעזור למטופל להתבונן בבושה בצורה סקרנית, תוך שימת לב למה שעולה בו במהלך הטיפול.
כשנותנים מקום לכאב פוחתת ההגנתיות סביב הפער בין הרצוי למצוי
ריכוך הבושה מנעה נקיטה בניסיונות מיותרים להדוף את הכאב הצידה, להסתיר את הקושי או להתבצר בצורך להיות צודקים.
ההכרה בבושה (ובבושה מהבושה) אפשרה גם לאנשים לפנות יותר מקום לעצמם, ולעיבוד הרגשות שלהם. זה היה כרוך פעמים רבות במתן רשות פנימית להיות מי שהם גם כשהם חווים רגשות שקשה היה להם לקבל. היכולת לזהות "אונליין" את המצבים בהם חשו צורך להקים חומות הגנה, להיאבק ב-"חולשות" או להסתיר אותם, סללה את הדרך לביטוי עצמי אותנטי יותר, המשוחרר יותר מחסמים של בושה.
לפרוץ את מחסומי הבושה
חמלה כגורם מפתח: חמלה יכולה לאפשר למטופלים להשתחרר ממעגל כואב של בושה והאשמה עצמית.
בושה וויסות עצמי: לפי פרופ' פול גילברט, בושה היא לעתים קרובות תוצאה של חוסר איזון של שלוש מערכות הוויסות הרגשי שלנו. אנשים רבים מבלים את רוב זמנם במערכת של הישגיות, המתמקדת בהשגת מטרות וביצוע משימות (Drive Systems), או במערכת של זיהוי איומים (Threat System), המתמקדת בהגנה, ניהול סיכונים והישרדות. חמלה עצמית יכולה לתרום לחיזוק המערכת המרגיעה (Soothing system), המאפשרת האטה, שחרור וחיבור לחוויות של קרבה ונוחם, ובכך להפחית בושה הנובעת מחוסר איזון בפעילות המערכות האחרות.
המרדף אחר מצוינות, תחרותיות וביקורת עצמית: הדחף המתמיד להשיג ולהצליח עלול להוביל לכך שאנשים יתרכזו בתוצאות ובביצועים, תוך הזנחת רגשותיהם וחוויותיהם הפנימיות. השאיפה המתמדת להישגיות ולעיתים אף לאובססיביות ומרדף אחרי מצוינות עלולה להוביל לתחושות של תחרותיות וביקורת עצמית קשה כשאין איזון בין המערכות. התעלמות מהרגשות והצרכים עלולה להגביר את תחושות הבושה, במיוחד כאשר אנשים אינם מצליחים לעמוד בציפיות הגבוהות שהציבו לעצמם.
בושה והשוואה עצמית לאחרים: אנשים עלולים להשוות את עצמם לאחרים. השוואה זו עלולה להוביל לתחושות קנאה, מרירות וחרטה. הקושי לקבל את המגבלות הגוף עלול להוביל לתחושות של תסכול, כעס וייאוש. טיפול יכול לסייע לאנשים זקנים לפתח גישה מקבלת ומפויסת כלפי חייהם, ולשפר כך את איכות חייהם.
חמלה עצמית מאפשרת קבלה והבנה ביחס לעצמנו כשאנחנו סובלים, נכשלים או מרגישים לא מותאמים. חמלה מעצמנו לעצמנו, בכאן ועכשיו, מאפשרת לנו לזהות למה אנו זקוקים. חמלה עצמית מאפשרת לנו להבין כי אנחנו לא לבד אלה חלק מההוויה האנושית המשותפת. המחדלים, הכשלונות והטעויות שלנו, הם חלק מהיותנו אנושיים, חוויה שאנו כולם חולקים. כולנו רקמה אנושית אחת, רקמה עדינה ושברירית. הכרה בכך מפלסת את הדרך להיחלצות ממחסומי בושה, להרגיע ולהזין את עצמנו אל מול כאב וקושי.
איך נוכל לעזור למטופלים לטפח חמלה-עצמית?
על פי גישתו של פול גילברט, טיפול ממוקד חמלה (CFT) מסייע למטופלים לפתח חמלה עצמית באמצעות הבנה של שלושה עקרונות מרכזיים:
- אנחנו לא שולטים במחשבות שלנו: המוח שלנו פועל באופן אוטומטי על סמך דפוסים שהתפתחו לאורך זמן, וקשה לנו לשלוט במחשבות שעולות בנו באופן ספונטני.
- אין לנו שליטה מלאה על נסיבות חיינו: נולדנו לתוך הקשרים משפחתיים ותרבותיים מסוימים, וחווינו אירועים רבים שלא בחרנו בהם. גורמים אלו משפיעים רבות על חיינו ועל האופן בו אנו מתמודדים עם אתגרים.
- ההווה הוא הדבר היחיד שבשליטתנו: אנו לא יכולים לשנות את העבר, אך אנו יכולים לבחור כיצד אנו מתייחסים לעצמנו ולחוויות שלנו בהווה.
טכניקות נוספות לטיפוח חמלה עצמית:
- הקשבה עדינה לבושה: יצירת מרחב בטוח עבור המטופל לחוות ולבטא את רגשותיו.
- הזמנת המטופל להאט קצב ולנשום: נשימה עמוקה עשויה לעזור להרגיע את הגוף והנפש, ולאפשר התמודדות יעילה יותר עם רגשות קשים.
- שאלות החצנה: עידוד המטופל לחקור את תפקיד הבושה בחייו, תוך התמקדות בשאלות כמו "ממה זו מנסה להגן עליי?", "מה היא מנסה להסתיר?".
- שימוש באמצעי ביטוי ויצירה: ציור, כתיבה או פעילויות יצירתיות אחרות יכולות לסייע ליצירת מרחב מוגן המאפשר לאנשים לבטא רגשות קשים בצורה חופשיה ומשוחררת יותר.
- פיתוח עמדה חומלת: עידוד המטופל להתייחס לעצמו באותה חמלה ואכפתיות שהוא היה מגלה כלפי אדם אחר במצוקה דומה.
- שאלות מעוררות חמלה: שאלות כמו "מה היית רוצה לומר לעצמך?", "מה היית רוצה לעשות למען עצמך?" יכולות לעזור למטופל לפתח גישה מקבלת ותומכת יותר כלפי עצמו.
חשוב לציין שתרגול חמלה עצמית הוא תהליך הדרגתי הדורש זמן וסבלנות. אנשים רבים הנוטים לShame Proneness רואים בחמלה העצמית ביטוי לחולשה, פינוק או רחמים עצמיים. הם סומכים על הביקורת העצמית כ"מנוע" לשיפור עצמי. הניסיון הקליני בהקשר זה עולה בקנה אחד עם המחקרים המצביעים על כך שאנשים הפועלים מתוך חמלה עצמית לוקחים אחריות רבה יותר על מעשיהם (Leary et al 2007).
ההיפתחות (Opening up) המתאפשרת תוך הקשבה עדינה לרגש של הבושה סייעה למטופלים בדוגמאות שהובאו קודם, לזהות בעצמם את הדפוסים של הימנעות ואת ה"הגיון ההסטורי" שמאחוריהם ("אני נמנע לחייך כי אני לא רוצה שיראו את מצב השיניים שלי" או "אני לא הולך עם מקל, כי פוחד שיראו אותי כחלש").
"דברים נפלאים קורים כשאנשים מרגישים שחשים אותם, כשהם חשים שהתודעה שלהם מוחזקת בתוך תודעה של אחר" ~ דן סיגל
לא די בהבנה הקוגניטיבית של הסיבות להימנעות, חשוב שהמטפל והמטופל יחוו יחד את הבושה בתוך המפגש הטיפולי. החוויה הרגשית היא זו המכשירה את הקרקע לאומץ לגעת בבושה, מתוך קשב לתהליכים הגופניים, למחשבות ולרגשות המתלווים לבושה, מבלי להזדהות איתם יתר על המידה, מצד אחד, ומבלי להתעלם מהם מצד שני. שילוב אמצעי הבעה ויצירה יכול לתרום ליצירת מרחב בטוח לחשיפה זו והשבת הזרימה לחיים.
כשאדם "יורד על עצמו" במצבים של כאב, חולשה או כשלון, אפשר לשאול:
"אם אדם שיקר לך, היה עובר חוויה כזו, ומרגיש מה שאתה מרגיש – איך היית מגיב?. מה היית רוצה לשדר לו?"
("שירגיש שאני מקבל ומבין, שאכפת לי ממנו"- כך ענה המטופל שתואר לעיל, כאשר נשאל על אדם אחר שנזקק להיעזרות במקל הליכה).
שאלות נוספות שיכולות לקדם את ההתיידדות (Befriending) של האדם עם עצמו ופיתוח עמדה חומלת יותר, הינן –איך הייתי מתייחס אליו? איך הייתי מתנהג כלפיו? מה הייתי אומר או עושה? ומכאן אפשר לנוע לשאלות כגון: אילו מילים טובות תוכלו לומר לעצמכם? מה תוכלו לעשות למען עצמכם?
לסיכום,
בושה היא רגש או חוויה עזים וכואבים, שביסודם האמונה שאנחנו פגומים, ולפיכך לא ראויים לאהבה ולשייכות. הבושה מסתתרת במקומות הכי שגרתיים בחיי היום-יום שלנו- האישיים והמקצועיים כאחד. היא נוטה להמתין דווקא במקומות המוכרים, סביב ההופעה החיצונית ודימוי הגוף שלנו, סביב נושאים הנוגעים בבריאות, כספים, סקס ויחסים במשפחה.
רבים מאיתנו מפחדים שלא יאהבו אותנו אם ידעו מי אנחנו באמת, מאין באנו, במה אנחנו מאמינים. לרבים מאיתנו גם קשה להכיר עד כמה נפלאים אנחנו. גם רגשות חיוביים יכולים לעורר בושה ומבוכה.
אחד האתגרים הניצבים בפנינו כמטפלים הוא העבודה עם הבושה שלנו עצמנו. הבושה של המטפל חמקמקה יותר לעיתים וחבויה מזו של המטופלים.
בושה שחווים מטפלים יכולה להיות מוזנת גם ממערכת ציפיות בלתי אפשרית, ועלולה להקשות על היכולת להתבונן בטעויות וקשיים בתהליך הטיפולי וללמוד מהם. הבושה יכולה להיות חסם משמעותי גם מפני הנכונות להעלות קשיים בתהליכי הכשרה והדרכה.
המודעות לבושה מאפשרת גם למטפלים להיות ערים יותר להשפעה של הנחות המטופל על מה שהמטפל מצפה מהם או חושב ש-"נכון" עבורם. מודעות זו מאפשרת שיחה פתוחה יותר, שלא הייתה מתאפשרת אם המטפל לא היה שם לב לאיתותיה, ולאופן בו הבושה מובילה את המטופל להסתיר מן המטפל את מה שהוא באמת חושב או מרגיש.
חוויה של safeness במפגש הטיפולי מאפשרת חשיפה של הנזקקות. למטופלים שתוארו זה אפשר לבוא במגע עם הצורך בקרבה ובאישור של אחרים ולהתחיל לנוע אל עבר עמדה מקבלת ומפויסת יותר ביחס לעצמם. זו בתורה אפשרה להם גם להיפתח יותר במערכות היחסים עם אחרים.
"הבושה פורחת בתנאים של הסתרה, השתקה ושיפוטיות. אם נכניס את אותה כמות של בושה בצלחת פטרי ונמהל אותה בחמלה, היא לא תשרוד". (ברנה בראון)
פרדס, א. (2023). הבושה במרחב הטיפולי. הלינק באתר
References
Crossley, D., & Rockett, K. (2010). The experience of shame in older psychiatric patients : A preliminary enquiry Aging & Mental Health,. 9(4),
Gilbert, P. (2011). Shame in psychotherapy and the role of compassion focused therapy. Shame in the Therapy Hour., 325–354.
Friel, J. A. (2016). What Detoxifies Shame in Integrative Psychotherapy? an Interpretative Phenomenological Analysis. British Journal of Psychotherapy. 4, 532–546.
Henry, J. D., Hippel, W. Von, Nangle, M. R., & Waters, M. (2018). Age and the experience of strong self-conscious emotion, Aging & Mental Health, 22:4, 497-502
Mantzoukas, S. (2021). Exploring the Impact of Shame on Health- Related Quality of Life in Older Individuals. 439–448
Martin, P P. Gilbert, K. McEwan & C. Irons (2006) The relation of entrapment, shame and guilt to depression, in carers of people with dementia, Aging & Mental Health, 10:2, 101-106
Tangney, J. P. and Dearing, L. (2011). Working with Shame in the Therapy Hour: Summary and Integration. American Psychological Association, 375–404.
רשימה מורחבת של מקורות על הבושה נמצאת בסוף חלק א של המאמר
