העוצמה שבפגיעות: "האם פגיעות היא חולשה או דווקא חוזק?"
כולנו מכירים את החוויה הזאת. אנחנו רוצים להראות לעולם רק את הצדדים החזקים שלנו. אנחנו מסתירים את החולשות שלנו, את הפחדים שלנו. אבל מה אם פגיעות אינה חולשה כלל, אלא דווקא מידת האומץ הגדולה ביותר שלנו?
הסרט "אנקנטו" לוקח אותנו למסע מרתק אל תוך עולמה של משפחת מדריגל. דרך דמותה של לואיזה, האחות הבכורה והחזקה, אנו לומדים שרק כאשר אנו מאפשרים לעצמנו להיות אנושיים במלואנו, אנו יכולים לחוות אהבה אמיתית.
"I'm the strong one" "אני החזקה" , "אני מזיזה הרים וגבעות" – בסדרת הצהרות זו נפתח השיר בשם Surface pressure .
"אני מזיזה הרים וגבעות": מסכת החוזק של לואיזה מתפוררת
לואיזה, האחות הגדולה במשפחה הקסומה "מדריגל", נושאת לכאורה בקלות משאות כבדים על כתפיה הרחבות. היא עונה לכל דרישה שעולה מצד משפחתה וחבריה, ומג'נגלת בין משימות אין סופיות על חבל דק.
"טיק" קטן בקצה העין שלה, המופיע באמצע הסרט, מסגיר את המתח האדיר המצטבר מתחת לפני השטח. כפי שנאמר בשיר "Surface Pressure": "לחץ שיטלטל אותך, יטלטל, יטלטל עד שתתפוצצי".
לואיזה מסתירה את חולשותיה ופחדיה, וחיה בפחד להכזיב. היא מרגישה צורך מתמיד להוכיח את חוזקה, ועושה זאת תוך הסתרת רגשותיה האמיתיים.
בשיר "I'm the strong one" ("אני החזקה"), היא מכריזה: "אני מזיזה הרים וגבעות, אני בונה גשרים, אני נותנת להם לדרוך עליי, אך אני לא עייפה, אני לא זקוקה לעזרה, אני פשוט חזקה".
כשאחותה הצעירה שואלת בדאגה לשלומה, לואיזה הודפת אותה באמירה ש-"הכל בסדר".
החלום בהקיץ של לואיזה- מפגש עם תהיות קיומיות
באמצע השיר לואיזה עוצרת לרגע, ומרשה לעצמה לרגע קט לדמיין חיים אחרים. היא מרחפת אל העננים ותוהה לעצמה. "אילו הייתי משחררת את הלחץ, האם היה מתפנה מקום לשמחה, או רוגע , או פשוט להנאה?".
לראשונה בסרט, אנחנו רואים חיוך על פניה.
אלא שהחלום בהקיץ נקטע באכזריות כשסלעים ענקיים נופלים מהשמיים: איזו ברירה יש לה כי אם לקום כדי להדוף אותם!?
הכל דחוף. הכל בהול. האדמה נסדקת מתחת, ולואיזה נחלצת להציל אחרים מאבדון.
"מי אני, בכלל, ומה יהיה ערכי אם לא אעמוד בקצב?" – היא שואלת את עצמה.
"מתחת לפני השטח, אני די בטוחה שלא אהיה שווה כלום, אם לא אוכל להיות לעזר".( Under the surface, I'm pretty sure I am worthless if I can't be of service)- היא מוסיפה בכאב.
מאותו רגע, הבטריה של לואיזה הולכת ונחלשת. אנו עדים לפער המעמיק בין פנים וחוץ, לניגוד בין הרושם החיצוני של עוצמות בלתי רגילות לבין חווית החולשה והשבריריות במציאות הפנימית.
מחיר תפקיד "הילד ההורי"
"ילד הורי" הוא מונח המתאר מצב בו ילד נוטל על עצמו תפקידי טיפול ואחריות שאינם מתאימים לגילו. ילדים אלו מרגישים צורך לדאוג לצרכיהם הרגשיים של הוריהם, ולעיתים אף אחיהם הצעירים, תוך הזנחת צרכיהם שלהם.
לין-מנואל מירדנה, היוצר של הסרט, סיפר באחד הראיונות שהשיר "Surface Pressure" נכתב כמחווה של התנצלות כלפי אחותו הגדולה ממנו ב-6 שנים, שהייתה בתפקיד של "ילדה הורית".
אחים בוגרים פעמים רבות מפנימים את הדרישות המופנות אליהם. אם הם לא עושים מה שמצופים מהם, אז הם מרגישים חסרי ערך. כשאנחנו מתכחשים לפגיעות, אנחנו עשויים לצמצם את כל החיים הרגשיים שלנו. מה פלא שכה רבים מזדהים עם לואיזה.
אנחנו חיים בתרבות של "זה אף פעם לא מספיק": אנחנו חשופים לציפיות רבות ואף סותרות. כך מתארת זאת ברנה בראון בספרה The gifts of imperfection ("מושלמים כמו שאנחנו"-בתרגום לעברית)
"אנחנו אף פעם לא מספיק טובים, מספיק רזים, מספיק פופולריים, אף פעם לא מספיק עוקבים בטוויטר.. ויש רק דרך אחת לצאת מהלך הרוח הזה של 'שום דבר לא מספיק טוב' -
וזו עוברת דרך הטוב דיו (Good enough). בשלב זה או אחר, אנחנו יכולים לומר לעצמנו 'די': אני מספיק. מה שאני עושה זה מספיק.
זה אומר לקום בבוקר ולהגיד: לא משנה מה נעשה וכמה נעשה ואיך זה נעשה, אני ראויה להרגיש שייכת, אהובה ושמחה" (שם).
כוחה של אהבה
לואיזה נבוכה, אך גם מצליחה לגייס את האומץ הנדרש לקבל את פגיעותה, ולשחרר את עצמה מכבלי הציפיות הלא מציאותיות. בהדרגה היא מאפשרת לעצמה לאמר "לא" לדרישות לא סבירות ולהגיע לאיזון מחודש בחייה.
היא מרוויחה כך קשר קרוב ואותנטי יותר עם היקרים לה ועם עצמה.
יש בכך מסר חשוב לכולנו:
כדי ליצור קשרים עמוקים צריך להעז להיות פגיעים, מביך ככל שזה יהיה. עלינו ללמוד לקבל את החלקים שאנחנו רגילים להסתיר –חששות, חולשות וספקות.
האכפתיות הכנה של מיראבל (אחותה של לואיזה) היא בסופו של דבר זו המאפשרת ללואיזה להתחבר לעצמה. אנחנו למדים על כוחה של אהבה, המבוססת על קבלה והמאפשרת לנו להיות קרובים יותר לעצמנו ואותנטיים בנוכחות אחרים.
מושלמים כמו שאנחנו
"החושך אינו הורס את האור, כי אם מגדיר אותו. הפחד שלנו מהחושך הוא שמטיל צל על השמחה שלנו", מזכירה לנו ברנה בראון בספר, ומכוונת אותנו ליצירת תנאים לאותנטיות:
Let go of who you think you're supposed to be and embrace who you are
אהבה אמיתית מבוססת על קבלה. כאשר אנו פותחים את עצמנו בפני הפגיעות שבנו, אנו פותחים את עצמנו גם בפני האהבה.
הפער בין הרצוי למצוי הוא מקור בלתי נדלה לרגשות מכאיבים של בושה, החמצה, אכזבה, תסכול ואשמה. הלך רוח המתמקד בפער הזה, בשל הפחד מחשיפתו, מעודד ספקות עצמיים ומעורר מתח רב. "רק כשאנחנו אמיצים מספיק על מנת לחקור את החשיכה, נגלה את הכוח האינסופי של האור שלנו" (ברנה בראון).
פגיעות כאמור איננה חולשה; זה מידת האומץ הגדולה ביותר שלנו.
