פניה הגלויות והסמויות של הבושה: חלק א'

בושה היא חוויה אוניברסאלית, אנו פוגשים בה באינספור מצבים לאורך היום. למרות זאת, חוויה זו זוכה להתייחסות מועטת יחסית בספרות המקצועית.

חוויה זו  לרוב כה מכאיבה, בלתי נסבלת, עד כי היא מסולקת פעמים רבות מהתודעה.
במאמר זה אבקש להדגים מדוע חשוב להכיר את סוגי הבושה, וללמוד לזהות את איתותיהם במפגש הטיפולי.

בושה ואשמה:

"הבושה והאשמה צרובות בתודעה הנפשית כאחיות, צמודות זו לזו, קרובות זו לזו, קרובות קרבה רגשית, ועם זאת שונות זו מזו במקור ובביטוי. משתיהן האשמה היא המביאה בחשבון את האחר כסובייקט, ואילו הבושה היא התופסת את האחר כאובייקט. במילים אחרות, הבושה תופסת את האחר כמי שמתבונן במערומינו, ולא כמי שחווה את כאב עירומו שלו. ואילו האשמה מביאה בחשבון את הכאב הסובייקטיבי של האחר. במובן זה לחוש אשמה פירושו להתבונן באחר כבעצמנו, ואילו לחוש בושה פירושו להתבונן בעצמנו כבאחר" (דנה אמיר).

המושג בושה מתייחס לחוויה ש-"אני רע או פגום" בעוד המושג אשמה מתייחס לחוויה ש-"עשיתי משהו רע". הבושה קשורה למבט של האחר, בעוד האשמה קשורה יותר למודעות שפגענו באחר.

 בריאה לעומת רעילה:

מפרספקטיבה אבולוציונית, יש לבושה ערך הישרדותי, התורם לשיתוף פעולה בין אנשים. מדובר ברגש המחווט (Hard-wired) במוח ונטוע עמוק במערכת העצבים של בני האדם.

מבחינה התפתחותית, חוויה זו מופיעה בשנה השנייה של החיים (שלב של אוטונומיה לעומת ספק ובושה לפי אריקסון). זה שלב שבו ילדים מתחילים לחקור את סביבתם. דמיינו לכם פעוט שמתחיל ללכת. הוא מתקרב לתנור, האם מרימה את הקול והוא נעצר, כולו נעלב. תגובה אוטומטית זו תחסום את הילד מלעסוק בפעילות המסוכנת – לגעת בתנור או לרוץ לכביש – וזיכרון הבושה הזו יזכיר לו לא להעמיד את עצמו בסכנה בעתיד.

מנקודת מבט סוציולוגית, אפשר לראות בבושה מעין "כלי חברתי" ודרך להפעיל לחץ על כל מי שאינו מיישר קו עם הנורמות הקבוצתיות. בכל תרבות קיים שימוש בשיימינג (ביוש) כדרך לחינוך וסוציאליזציה. באזורים מסוימים ברחבי העולם, נהגו, עד לא מזמן, לשלוח מואשמים בעבירות כגון גניבה מחנויות, להסתובב עם שלטי חוצות של קלון (בנוסח "בחנות זו גנבתי").

תהליך של שיימינג פנימי יכול להוביל לתופעות של דכאון ואובדנות.  אפשר לדמות זאת למצבי בו מנגנון ההתרעה התקלקל והאזעקה מצפצפת כל הזמן, כפי שנראה בהמשך:

מהי מועדות לבושה (Shame proneness)?

ממדובר בהסתבכות כפייתית של הבושה הטבעית. היא נטייה גבוהה לחוות בושה באופן תכוף ועוצמתי, גם במצבים שלא בהכרח מצדיקים זאת. אנשים עם נטייה זו נוטים לפרש אירועים באופן שלילי, להתמקד בכישלונותיהם ובתכונותיהם הלא רצויות, ולצפות לביקורת ודחייה מצד אחרים. כתוצאה מכך, הם עלולים לחוות חרדה חברתית, דימוי עצמי נמוך, דיכאון.

בושה פנימית לעומת חיצונית:

בושה חיצונית כוללת את המודעות לאופן בו אנחנו מתקיימים בעיני אחרים; זו ממוקדת במבט של האחר (Gilbert, 2007).

כשמדובר בבושה הפנימית, תשומת הלב מופנית לרוב פנימה ומתמקדת בפגמים ובחסרונות של העצמי בעיני עצמי. לפי גילברט, ניתן לראות בכך הגנתיות, על רקע הפנמה של המבט המגנה.

אנו מגרשים את עצמנו מגן העדן, שכן אנו לא מרגישים ראויים בעיני עצמנו.

מתקיים אם כן תהליך של ביוש פנימי, הקשור לחוויה הפנימית הכואבת של ביקורת עצמית ותיעוב עצמי (Gilbert, 2007; Gilbert, Clarke, Hempel, Miles, & Irons, 2004). יכול להתלוות לכך גם ניכור עצמי (self alienation). (Shaw, 2024).   במרחב הטיפולי, ההתקפות על העצמי מאתגרת את המטפל, כפי שמתארת הפסיכואנליטיקאית ג'ודי דיוויס:

"within every abused, neglected, and abandoned child is a small but omnipotent self state that has come to believe, in the most profound and heartfelt way, that it was he/she who was ultimately responsible for all of the bad things that happened . . . I am/was a bad child . . . I am bad now . . . it was/is all my fault. In my years of work with adults who were abused or neglected as children, I find this self blaming, self hating state to be almost universal. (Davies, 2020, p. 34)

הנוירוביולוגיה של הבושה:

אזורי מוח מרכזיים: שני אזורי מפתח במוח מופעלים על ידי ביוש: קליפת המוח הקדם-מצחית (שיפוט מוסרי) והאינסולה האחורית (תחושות גופניות). בקליפת המוח הקדם מצחית מתנהל מעין "בית משפט פנימי" בו עצמי דן את העצמי. האינסולה האחורית קשורה לפעילות הקרביים בגוף (מכאן נובעת כנראה תחושת ה-"בור בבטן" שאנשים רבים מקשרים לביוש).

תגובת "סכנה": חוויות של ביוש (שיימינג) יכולות גם לגרום למוח להגיב כאילו אנחנו בסכנה קיומית. זה עשוי להפעיל את מערכת העצבים הסימפתטית ולעורר תגובות הגנה כמו לחימה, בריחה או קפיאה.

היכן הבושה "מוחזקת" בגוף?

הביטויים הגופניים מגוונים: אנשים מדווחים בדרך כלל על תחושת בור בבטן, מתח בכתפיים או אי נוחות על העור. לזה מוביל לכיווץ ולצמצום פני שטח, הגורם לאדם להרכין את הראש, להשפיל מבט ולהסתתר.

מכירים את המשאלה ש-"האדמה תפער את פיה ותבלע אותי"? זה מתבטא ברצון להפוך לבלתי נראה או להיעלם. כפי שמתאר בסל ואן דר קולק, "אנשים שחווים את האיכות הזו של בושה נוטים להסתתר מן העולם". זהו ביטוי לתגובת הבריחה (מבין התופעות של תקיפה/בריחה/קפיאה).

למרבה ההפתעה, הניסיון להתכחש לפגיעות או מבוכה, יכולה להוביל במקרים מסוימים להתנהגות מוחצנת (Exhibitionism as countershame).

מדוע חשוב לזהות את הבושה במרחב הטיפולי?

בושה ופסיכופתולוגיה 

מועדות לבושה (shame proneness) – גורמת לסיכון מוגבר להתפתחות פסיכופתולוגיה. מחקרים מעידים על קשר הדוק בין בושה לבין דכאון, חרדה, הפרעות אכילה, התמכרויות, PTSD ואובדנות.

בושה וטראומה

מנקודת מבט דינאמית, חשוב להבין את ה"הגיון ההיסטורי" מאחורי ההתקפות של האדם העצמו, התקפות המבוססות על הזדהות עם התוקפן, וניסיון להשיב לידיו שליטה.

כשאדם מתבייש באירוע טראומטי ו/או בתגובתו אליה, עולה הסיכון ל-PTSD. נפגעי טראומה יכולים להתבייש 1. במה שקרה להם. 2. באופן שבו הגיבו (או שגופם הרגיש). 3. מי שהם.

כשמתביישים בסימפטומים של PTSD , נראה החמרה של הסמפטומים, וקושי לקבל עזרה.

הבושה מבודדת

קשה לנו להודות בקיומה של הבושה.

זו מניעה את האדם בדרך כלל להתחבא מעצמו ומאחרים, להימנע מחשיפת קשיו, גם במערכת היחסים עם אנשים קרובים לו. היא מניעה אותו להימנע מקרבה כהתגוננות מפני דחייה. היא  קשורה לחוסר בטחון בהתקשרות ומהווה חסם בפני אינטימיות.

אנשים עלולים להסתיר מידע ואף לשקר לרופאים ולמטפלים שלהם, גם בנושאים החשובים להם. במחקר על רופאי משפחה, נמצא שזה קורה בשכיחות רבה יותר באינטראקציות בהן הרופאים עצמם תורמים לחווית הבושה בשל "נזיפות" או דרכים אחרות. בהקשר של טיפול נפשי, היא יכולה למנוע מהאדם לקבל עזרה גם כשהוא הכי זקוק לה.

הכרה בבושה היא צעד ראשון. המחשות לכך בחלק ב' של המאמר, שיעסוק בטרנספורמציה של הבושה במרחב הטיפולי עם התמקדות על הטיפול בזקנה.

לקריאת חלק ב' של המאמר – לחצו כאן

האיור במצגת לקוח מפרסקו של Masaccio מהמאה ה-15. אנו רואים בו את הגירוש מגן עדן אחרי אכילת התפוח מעץ הדעת. המודעות של אדם וחווה למבט (Gaze) משתקפת באיור; גם הניסיון להתחבא והמשאלה לא להיראות ("גירוש מגן העדן של המבט" כלשונה של דנה אמיר).

ביטוייה הגופניים של חווית הבושה משתקפים באיור הן תחושת כיווץ, מתח, אי נוחות, בנוסף לרצון להסתתר, להיעלם. הבושה הינה צורת התבוננות שלנו בעצמנו דרך עיניו המדומות של האחר. היא מסמנת מודעות (self-consciousness).

Shame is intimately linked to traumatic events, especially those of a relational nature.  Shame and shame regulation play a role in the exacerbation and perpetuation of posttrauma disorders’ (Taylor, 2015, p. 1)

“Shame can be defined simply as the feeling we have when we evaluate our actions, feelings, or behavior, and conclude that we have done wrong. It encompasses the whole of ourselves; it generates a wish to hide, to disappear or even to die (Lewis, 1992, p. 2) .

“Shame is embedded in the attachment system and occurs in the first stages of life in response to perceived rejection or separation from caregivers. Shame alerts the child to the threat of separation, and then action can be taken to protect the attachment bond. The cycles of attachment rupture and repair in the infant-caregiver dyad are fundamental for emotional regulation and shame plays an important role in this process” (Schimmenti, 2012, p. 202)

References

Gilbert, P. (1998). Shame and humiliation in the treatment of complex case. In N. Tarrier, A. Wells & G. Haddock (Eds.), Treating complex cases: The cognitive behavioural therapy approach (pp. 241-271). Chichester: Wiley & Sons.

Gilbert, P. (2011). Shame in psychotherapy and the role of compassion focused therapy. Shame in the Therapy Hour., 325–354.

Goldin, D., & S. Posner, D. (2024). The Origin of Shame in Early Life. Psychoanalytic Inquiry, 44(3), 234–244

Fisher, J. (2017). Healing the fragmented selves of trauma survivors: Overcoming internal self-alienation. Routledge.

Friel, J. A. (2016). What Detoxifies Shame in Integrative Psychotherapy? an Interpretative Phenomenological Analysis. British Journal of Psychotherapy. 4, 532–546.

Kluft, R. P. (2007). Application of innate affect theory to the understanding and treatment of dissociative identity disorder. In E. Vermetten, M. J. Dorahy and D. Spiegel (Eds.), Traumatic dissociation: Neurobiology and treatment (pp. 301-316). Arlington, VA: American Psychiatric Press.

Lee, D. A., Scragg, P., & Turner, S. (2001). The role of shame and guilt in traumatic events: A clinical model of shame-based and guilt-based PTSD. British Journal of Medical Psychology, 74, 451-466.

Lewis, M. (1992) Shame: The Exposed Self. Free Press, New York

Morrison, A. P. (2011). The psychodynamics of shame. In R. L. Dearing & J. P. Tangney (Eds.), Shame in the therapy hour (pp. 23–43). American Psychological Association

Nathanson, D. (1992). Shame and pride: Affect, sex and the birth of the self. Norton.

Schimmenti, A. (2012). Unveiling the hidden self: Developmental trauma and pathological shame. Psychodynamic Practice: Individuals, Groups. 18 (2). p. 195-211

Shaw, D. (2023). Shame and Self-Alienation: A Trauma-Informed Psychoanalytic Perspective. Psychoanalytic Inquiry, 44(3), 254–265

Tangney, J. P. and Dearing, L. (2011). Working with Shame in the Therapy Hour: Summary and Integration. American Psychological Association, 375–404

מקורות בעברית:

אמיר, ד.  (2008). מסה – הגירוש מתוך גן העדן של המבט: הרהורים על הבושה. תיאוריה וביקורת. כרך 32. 185-8