זה הרגע לקרוא לה בשמה, להרגיש בחומותיה"   (Marge Piercy).

חג הפסח מזמין את כל אחד מאיתנו לנסח את מגילת החירות האישית שלו. אי אפשר להשתחרר מכלא, מבלי "ללמוד" את ממדי הכלא שעלינו לבחור לעזוב. יציאת המצרים של כל אחד ואחת מאיתנו תלויה בנכונות להכיר בקיומם של החומות המגבילות אותנו. חיוני שנכיר בכבלים המונעים מאיתנו להיות חופשיים. כבלים אלה קשורים לעיתים קרובות לתודעה שלנו, ולא רק במציאות החיצונית.

החירות מפחידה. המסע לחירות עובר דרך המרור.  זה הטעם הראשון בסדר ההגדה. אי אפשר לעקוף את המר. חייבים לעבור דרכו.  המסע משעבוד לחירות  בסדר ההגדה מתחיל מהמרור. 

"לא אוכל להצטרף אליך, לא אוכל לצאת לחירות, עד אשר אמדוד את חומותיי, 

רק אז אוכל לפרוץ מתוך החומות, למוססן. מחושך לאור.

אזי אוכל להפוך פחד והשתקה לקול מחאה רמה. 

להעז לנטוש את המוכר לטובת משהו חדש,

מאיים וחדש" (מרג' פירסי)

המר מזכיר לנו את מה שחשוב לנו

המרור הוא לפיכך טעמה הראשון של החירות.

בכל דור ודור

"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". כל אדם, בכל מצב, חייב לראות את עצמו. לראות את עצמנו- משמעה להעריך את תמונת חיינו, לחדד את התפיסה הערכית המנחה אותנו, ולהבין את מקורותיה.

""כאילו הוא יצא ממצרים", כאילו הוא עצמו היה עבד, לא בארץ מצרים שמרחוק, בדרום מזרח, אלא ארץ מצרים שמקרוב, בתוך לבו, ארץ מצרים הנפשית שבה היה עבד ואחר כך יצא לחופשי.

"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו". לראות את עצמו, לשאול, ולהמשיך לשאול, כלשונו של יהודה עמיחי.

זו הזמנה להתבונן במסע של כל אחד, לסמן את "המצרים" שכל אחד צריך לצאת ממנה. הזמנה זו מקבלת משמעות חדשה בימים מאתגרים אלה של פחד, בלבול וחוסר וודאות.

זה הזמן לחזק את הביטויים המעשיים של התפיסה הערכית שלנו. לא די במילים!

שתילת עצי חופש

"עבדים היינו במצרים", מזכירה ההגדה; ועודנו עבדים. אך למי ולְמָה?'. למה/למי אנחנו משועבדים?.

ואולי עלינו לשאול  לא רק "מה נשתנה?",  כי אם גם: מה או איך נשנה?.

ומהי חירות עבורי? מהי חירות עבורך?

"השיעבוד שלנו מונע מאיתנו ללכת בעקבות הטוב שבנו, והוא העבדות הפנימית"' כותבת נעמי רמן בספרה "ברכות סבי": "אנחנו לכודים בתחושות של חוסר ערך והערכה עצמית, של תשוקה, חמדנות או בורות, משועבדים למושגי קורבן או זכות. זהו סיפור על הפחד משינוי, על היצמדות למקומות מוכרים ולהתנהגויות קטנוניות ומזיקות, רק מפני שהשחרור מהם משמעותו עימות עם הלא נודע. הבחירה שאנשים צריכים לעשות היא אף פעם לא בין עבדות לחירות. תמיד נצטרך לבחור בין עבדות לבין הלא נודע" (ברכות סבי).

השחרור מהשעבוד משמעותו אכן לצאת אל הלא נודע. "משעבוד לא יוצאים  בהגות, בהרהורים או במילים יפות" (פרופ' אסא כשר). משעבוד יוצאים "במעשים של חופש, במעשים של שבירת אלילי השעבוד, של שתילת עצי החופש" (כשר, שם*).

זה הזמן!

חירות ואחריות

כל אחד ואחד מאיתנו מוזמן אם כן להתבונן פנימה. לראות לא רק את העבד שבנו, את השעבוד למוכר, כי אם גם את בן החורין בתוך תוכנו. לבן החורין בתוך תוכנו יש אחריות.

אנחנו מוזמנים להתבונן בעצמיים האפשריים (possible selves)  שבתוכנו, שנאמנים לעצמנו, כולל הפוטנציאלים שעדיין לא יצאו לחופשי (לעיתים מרוב הרצון לעשות את מה ש"טוב ויפה" בעיני אחרים. לעיתים מסיבות אחרות),

המרירות מעוררת!

"המרור – הטעם הבלתי נמנע של הבחירה הנובעת מחירות, אינו מתוק. המרקם של של החירות אינו נימוח ומחליק מעדנות בגרון. אולי להפך: החירות מותירה בשוליה טעם מריר, אולי אפילו נתקע בגרון.  אבל המרירות הזו מעוררת, מפעילה, תובעת תשומת לב שהמתוק והמחליק בגרון אינם תובעים. ההבנה בדיעבד של מה שעשינו, של האופן שבו פעלנו, של הבחירה שבחרנו ,בסופו של דבר תביא איתה קמצוץ של מתיקות, כמו עלי החסה (היא המרור) שאנחנו אוכלים בליל הסדר (מירון/שעשוע, פסח תשס"ט).

המרירות מעוררת אותנו לא רק לראות את בן החורין שבתוכנו, כי אם גם לכבד ולהעצים את החירות של אחרים: "על מנת להיות חופשי לא רק שהאדם צריך להשתחרר משלשלאותיו, אלא גם לחיות בדרך שמכבדת ומעצימה את החירות של אחרים", כדברי נלסון מנדלה. ביציאתו מהכלא אחרי 27 שנים הוא ביקש להדגיש:

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִהְיֶה לוֹ אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְּמוֹ מִתּוֹכָה בְּיָד חֲזָקָה,
אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם.
כָּל אָדָם צָרִיך אֵימָה וַחֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה,
וּנְחָמָה, והַבְטָחָה, וְהַצָּלָה,
שֶׁיֵּדַע לָשֵׂאת עֵינָיו אֶל הַשָּׁמַיִם.
כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה אַחַת,
שְׁתֵהֵא שְׁגוּרָה אֶצְלוֹ עַל הַשְּׂפָתַיִם.
אָדָם צָרִיך פַּעַם אַחַת לְהִתְכּוֹפֵף -כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף.
כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִהְיֶה לוֹאֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִגְאוֹל עַצְּמוֹ מִמֶּנָּה מִבֵּית עֲבָדִים,
לָצֵאת בַּחֲצִי הַלַּיִל אֶל מִדְבַּר הַפְּחָדִים,
לִצְעוֹד הַיְשֵׁר אֶל תוֹך הַמָּיִם,
לִרְאוֹתָם נִפְתָחִים מִפָּנָיו לַצְּדָדִים.
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף,
לָשֵׂאת עָלֶיהָ אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף,
כָּל אָדָם צָרִיך לְהִזְדָקֵףְ.
כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִהְיֶה לוֹ אֵיזוֹ מִצְרַיִם.
וִירוּשָׁלָיִם, וּמַסָּע אָרוֹך אֶחָד,
לִזְכּוֹר אוֹתוֹ לָעַד בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם. אמנון ריבק

מקורות

 .         Piercy Marge, The Blessings of the Day

           17 שיחות עם אסא כשר, ורד ברזילי, הוצאת כנרת*

 ברכות סבי, של ד"ר רחל נעמי רמן מצטטת עוד מההגדה של מרגי פירסי- על האומץ שבחירות